32. הנתבע מוסיף וטוען כי קרן הגידור התחייבה למסור לחבריה דו"ח שנתי, וכל בעל מניות בה היה יכול לפנות לאדמיניסטרטור בכל עת ולקבל מידע עדכני. לדבריו, במקרה הנוכחי קיבל התובע מהאדמיניסטרטור דו"חות על בסיס חודשי, ולמעשה - כל הדו"חות של קרן הגידור עד שנת 2009 נמצאו בידי התובע עוד לפני הגשת התביעה.
33. באשר לטענתו של התובע בדבר זכאותו לקבל חלק יחסי מדמי הניהול שמנהל ההשקעות היה זכאי לקבלם מקרן הגידור בהתאם להסכם קרן הגידור, טוען הנתבע כי בניגוד לטענת התובע דמי הניהול חושבו כ-0.25% מתשואותיו של כל משקיע בנפרד, ולא כרווח כולל של קרן הגידור באותו רבעון.
34. באשר לטענת ההתיישנות: הנתבע טוען כי חוות דעת סרגו שתקה בקשר לסוגיה זו, ועל כן יש לקבל בהקשר זה את חוות הדעת של עו"ד כצמן שהוגשה מטעמו. בהתאם לחוות הדעת של עו"ד כצמן תקופת ההתיישנות המרבית במדינת ניו יורק היא בת 6 שנים, ולא ניתן להאריכה אפילו לא מכוחו של שיקול דעת. לטענת הנתבע, היעדרותו של עו"ד כצמן מהדיון בבית המשפט אינה משנה את הדין הזר החל במקרה הנוכחי. לגרסתו, מאחר שלתובע היה ידוע כבר משנת 1999 כי אינו מקבל דו"חות ממנהל ההשקעות הרי שעל פי דין מדינת ניו יורק תביעתו התיישנה כבר בשנת 2005. לדברי הנתבע במקרה דנן לא חל גם הסייג הקבוע בסעיף 15 בחוק ההתיישנות מאחר שהתביעה בניו ג'רזי הוגשה רק בשנת 2010 ואילו והתביעה התיישנה לכל המאוחר עוד בשנת 2006.
35. הנתבע טוען גם להעדר יריבות בינו לבין התובע מאחר שהתובע יכול היה להפנות את טענותיו למנהל ההשקעות אשר קרן הגידור פעלה באמצעותו, ולא כלפיו. הנתבע מדגיש כי התובע ויתר על העדת קרוגר, גם במסגרת התביעה שהגיש בניו ג'רזי, וזאת - למרות שלטענת הנתבע קרוגר הוא זה שהיה אחראי על המנהלות אצל מנהל ההשקעות. לדברי הנתבע, יש להניח כי אלמלא ויתר התובע על עדותו של קרוגר הייתה עדות זו פועלת לרעתו של התובע ומפריכה את טענותיו.
36. הנתבע טוען גם לשיהוי והעדר יריבות מאחר שהתובע טען במשך שנים רבות כי הוא לא קיבל דו"חות ממנהל ההשקעות אך הוא לא הביע שום טרוניה על כך, ולא נקט בפעולה כלשהי בקשר לכך. גם בקשר לעניין זה שותקת חוות דעת סרגו, ולכן יש להתייחס לשתיקה זו כאל הודאה מצד התובע בנכונותן של טענות אלה של הנתבע. עוד טוען הנתבע כי השיהוי הרב בהגשת התביעה דנן יצר מניעות כנגד התובע, וזאת - נוכח העובדה שכל התאגידים, להוציא החברה שבבעלות התובע, נסגרו. לשיטתו, אין לחייב אותו "למשות מן המצולות" מידע שככל הנראה אבד, כאשר אין לנתבע כלל מעמד או זכות לעשות זאת, וכאשר התובע לא טרח לפנות לגורם המחזיק במידע זה במשך למעלה מעשר שנים.