פסק דין
1. התובעת, חברה העוסקת במתן שירותי הובלת סחורות, הגישה תביעה חוזית נגד הנתבעת, המפעילה נקודות מכירה של מוצרי מאפה, לפיצוי בגין הפרת הסכם - אי-תשלום התמורה עבור הובלת הסחורות. הנתבעת טענה כי הפסיקה את תשלומיה לתובעת משהתברר לה כי עובד של התובעת ועובד שלה עשו יד אחת וגנבו סחורה ממחסניה, בהיקף העולה על גובה חובה לתובעת. היא טענה לזכותה לקזז את נזקיה מגובה החוב ואף הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד שני העובדים שסרחו.
כתב התביעה
2. בכתב התביעה תוארה הגרסה העובדתית הבאה: בין הצדדים נכרת ביום 5.8.2011 הסכם למתן שירותי הובלה, בו התחייבה התובעת לבצע הובלות בקירור של מאפים אפויים (להלן: הסחורה) ממפעלי הנתבעת באזור קריית חיים ובאזור מילואות אל סניפי לקוחותיה בקריות, חיפה וטירת הכרמל, וכן מקריית חיים למילואות, והנתבעת התחייבה לשלם עבור הובלות אלו תמורה על-פי התעריפים שננקבו בהסכם. לאחר שהתברר לנתבעת כי מחסנאי שעובד אצלה ונהג משאית ההובלות שעובד אצל התובעת חברו יחדיו וגנבו באופן שיטתי סחורה השייכת לנתבעת, היא הפסיקה את ביצוע התשלומים לתובעת, ולא שילמה לה 204,494 ₪ שהיא נותרה חייבת בגין שירותי הובלות ממילואות וממקומות אחרים שביצעה עבורה התובעת בחודשים פברואר - יוני 2014. כמו-כן, גרמה הנתבעת להפסקת ההתקשרות החוזית עם התובעת וביום 1.7.2014 התקשרה עם קבלן הובלות אחר.
3. התובעת טענה כי התנהלות הנתבעת הינה בגדר הפרת הסכם, מצג שווא, התנהגות שלא בתום לב ועשיית עושר ולא במשפט, ותבעה פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרה - 204,494 ₪ בגין אי-תשלום התמורה עבור ההובלות ו-25,000 ₪ בגין הפסקת ההתקשרות החוזית ללא הודעה מוקדמת.
כתב ההגנה
4. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שלום בוחבוט (להלן: שלום), נהג המשאית של התובעת, הוציא בשנת 2014 סחורה ממחסניה ופעל למכירתה בשוק החופשי. נטען כי התובעת ביצעה עוולת רשלנות, בכך שהפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי הנתבעת, מאחר ולא ביצעה מעקב אחר נהגיה ולא ווידאה כי הם מגיעים ליעדיהם במועד ובזמן שנקבעו, וכי כתוצאה מכך נגרם לנתבעת נזק בסך 660,000 ₪. עוד נטען כי התובעת היא שהודיעה לנתבעת כי תפסיק מתן שירותי הובלה במידה ועד ליום 1.7.2014 לא יסולק החוב הכספי.
ההודעה לצדדים שלישיים
5. הנתבעת הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד שלום ונגד יעקב בוטבול (להלן: יעקב), שעבד אצלה כמחסנאי. בהודעה נטען כי שלום ויעקב פעלו במשותף להוצאת סחורה ממחסני הנתבעת ללא רישום ולמכירתה בשוק החופשי.
6. בכתב ההגנה להודעה שהוגשה נגדו טען שלום (עובד התובעת) כי עבד במשמרת לילה כנהג משאית, וכי הוא נעתר להצעה של יעקב, עובד הנתבעת, למצוא עבורו קונים לסחורה שתוצא ממחסן הנתבעת ללא בקרה ופיקוח. הוא ציין כי הסכים לשמש מתווך בין יעקב לבין נהג משאית הובלות בשם נדב, שעל-פי "הזמנה" שלו הוציא יעקב את הסחורה ממחסני הנתבעת אל משאיתו של שלום. הוא הודה כי במשך כחודשיים הוא קיבל מנדב כ"דמי תיווך" שליש מהתמורה ששילם נדב עם קבלת הסחורה לידיו - ובסך הכל 13,000 ₪. שלום טען אף לקיזוז בסך 50,000 ₪ - הפיצוי לו הוא זכאי בגין ביצוע עוולות תקיפה וכליאת שווא על-ידי הנתבעת, אשר נציגיה עכבו אותו, תקפו אותו באופן אלים והטיחו בו חשדות כבדים בנוגע לגניבת סחורה.
7. בכתב ההגנה שהגיש יעקב (עובד הנתבעת) בטרם עוכבו ההליכים נגדו, הוא ציין כי עבד כארבעה-חמישה חודשים במילואות כמחסנאי האחראי להוצאת סחורה של הנתבעת למובילים השונים, וכי היה זה הנהג שלום אשר פנה אליו בהצעה להוציא סחורה ממחסני הנתבעת על מנת שימכור אותם בשוק החופשי. נטען כי בסך הכל הועמסו בדרך זו 15 משטחים שעלותם כ-30,000 ₪, וכי אין יסוד לסכום הנזק לו טוענת הנתבעת. יעקב אף ציין כי לאחר "האירוע" הוא פוטר על-ידי הנתבעת, אשר קיזזה 7,300 ₪ ממשכורתו עבור חודש מאי 2014.
החלטת ביניים
8. בטרם החלה שמיעת ההוכחות, ניתנה ביום 9.1.2015 החלטתי בבקשת התובעת למתן פסק דין חלקי בסך 204,946 ₪ - גובה חובה של הנתבעת בגין שירותי ההובלות שסופקו לה. בפסקה 9 להחלטה קבעתי:
" ... מבחינה מהותית, עולה מקריאה קפדנית של כתב ההגנה כי הנתבעת אינה חולקת על הסכומים שהיו מגיעים לתובעת לולא טענת הקיזוז. כך אף משתמע מתשובת הנתבעת לבקשה למתן פסק הדין החלקי, בה צוין כי 'בנוגע לתמורה המגיעה לתובעת בגין שירותי הובלה בסך 204,494 ₪ טענה הנתבעת לקיזוז ...'. ודוק: לולא היינו בוחנים את כתב ההגנה באופן מהותי, ספק אם ניתן היה לקבוע כי הוא כולל טענת קיזוז, שהרי המילה 'קיזוז' כלל אינה נזכרת בו. לאור זאת, הנני מקבל את טענת התובעת לפיה הנתבעת הודתה בחוב בסך 204,494 ₪, ושוב אין סוגיה זו שנויה במחלוקת".
כמו-כן דנתי, במסגרת אותה החלטה, בטענת התובעת לפיה הנתבעת מנועה מהעלאת טענת קיזוז נזיקית שעניינה חיוב בלתי קצוב כנגד תביעה לסכום קצוב. בחנתי את הוראת סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וקבעתי כי סכום הקיזוז אינו קצוב, וכי מאחר ולא ניתן בשלב זה לקבוע אם סכום הקיזוז הנטען (660,000 ₪) וסכום החיוב של הנתבעת (204,494 ₪) נובעים "מתוך עסקה אחת", אין לומר שהנתבעת הייתה מנועה מלהעלות את טענת הקיזוז.
דרך הילוכנו
9. מסענו יחל בדיון בסעד הנוסף שנתבע - פיצוי התובעת בגין הפסקת ההתקשרות החוזית ללא הודעה מוקדמת. לאחר מכן נדון בהרחבה בטענת ההגנה על שתי שלוחותיה - קיומה של אחריות התובעת לגניבת הסחורה, כאחריות שילוחית וכאחריות ישירה מכוח עוולת הרשלנות. ככל שנגיע למסקנה כי התובעת התרשלה, נידרש לשאלת זכותה של הנתבעת לקזז מחובה לתובעת את שווי הסחורה שנגנבה. לבסוף, נדון בהודעה לצדדים השלישיים.
פיצוי בגין הפסקת ההתקשרות החוזית ללא הודעה מוקדמת
10. בהסכם שבין התובעת לנתבעת נקבע כי תנאי התשלום הינם "עד שוטף 90 יום בלבד". לאחר שביום 29.5.2014 בישרה הנתבעת לתובעת על הגניבה ממחסניה, הופסקו תשלומים שהגיעו לתובעת עבור שירותי הובלה החל מחודש פברואר. לאחר שביום 15.6.2014 נמסר לתובעת כי "לעת עתה" החליטה הנתבעת לעצור את התשלומים המגיעים לה, שיגר ביום 24.6.2014 בא-כוח התובעת אל הנאמן על נכסי הנתבעת מכתב התראה, בו הבהיר כי עצירת התשלומים בסך 77,998 ₪ בגין הובלות בפברואר ובמרץ מהווה הפרת חוזה. בסעיף 4 למכתבו צוין:
"אבקשך, איפוא, להורות מיידית על העברת התשלומים המגיעים למרשתי, באופן שאלו יועברו אליה בתוך 7 ימים מהיום. מבלי לגרוע מכל זכות השמורה למרשתי, נתבקשתי להבהיר כי ככל שהפרת החוזה הנ"ל לא תתוקן כאמור (קרי, ככל שמלוא התמורה עבור החודשים הרלבנטיים לא תיפרע למרשתי עד 31.7.14), כי אז תפסיק מרשתי, החל ביום 1.8.14, מלהוביל סחורה עבור 'מאפיית אריאל'".
מנהל התובעת, צבי גולדרינג (להלן: צבי), כתב בתצהירו (ת/1) כי ביום 30.6.2014 (ששה ימים לאחר משלוח מכתב בא-כוח התובעת) הוא הודיע לנציגת הנתבעת שהתובעת תפסיק לתת לה שירותי הובלה. עוד ציין בתצהירו: "בשלב זה למדתי ממנה כי הנתבעת פנתה עוד קודם לכן לקבלן הובלות חלופי". מכתב נוסף לנאמן על הנתבעת שוגר ביום 2.7.2017 ובו כתב בא-כוח התובעת, בין השאר:
"1. .... משהפסיקה מרשתי את העבודה בתחילת החודש הנוכחי, כפי ההתראה שניתנה במכתבי הנ"ל, נודע לה כי החברה כבר פנתה לקבלן חלופי שיבצע במקומה את העבודה.
2. בנסיבות אלו, מרשתי מעמידה לפירעון מיידי את כל יתרת החוב המגיעה לה מחברתכם".
11. בכתב התביעה נטען כי כתוצאה מכך שההתקשרות החוזית הגיעה לסיומה באופן פתאומי וללא הודעה מתאימה, זכאית התובעת לפיצוי בסך 25,000 ₪, בנוסף לתשלום חוב הנתבעת בגין שירותי הובלה בחודשים פברואר - מאי 2014. בסיכומיו בכתב טען בא-כוח התובעת כי הנתבעת "כפתה, הלכה למעשה, את סיום ההתקשרות". המצב המשפטי העולה מהעובדות מציג תמונה אחרת: משלא שולמו לתובעת תשלומים עבור הובלות בפברואר ומרץ (אשר אמורים היו להיות משולמים במאי וביוני), פעל בא-כוחה בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), והודיע כי בכוונת התובעת לבטל את ההסכם אם הוא לא יקויים, קרי - אם לא ישולמו 77,998 ₪ תוך שבעה ימים. במכתב צוין כי עצירת התשלומים מהווה הפרת חוזה, אך לא נכתב ולא נטען כי ההפרה היא יסודית. אולם התובעת לא ביטלה את ההסכם בדרך הקבועה בסעיף 8 לחוק התרופות. על אף שבאותו סעיף נקבע כי הביטול יהא בהודעה למפר "תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה", הודיע מנהל התובעת לנציגת הנתבעת על הביטול כבר ביום 30.6.2014 - עוד בטרם חלפה הארכה בת שבעה ימים לתשלום 77,998 ₪, אשר נקצבה במכתבו של בא-כוח התובעת. טענת מנהל התובעת בתצהירו, לפיה במועד מתן הודעת הביטול התברר לו שהנתבעת "פנתה עוד קודם לכן לקבלן הובלות חלופי" אינה מעלה ואינה מורידה. פנייה של הנתבעת לקבלן הובלות חלופי, לאחר קבלת מכתבו של בא-כוח התובעת שכלל התראה על ביטול ההסכם, אינה שקולה לביטול ההסכם על-ידי הנתבעת או להתקשרות חוזית שלה עם קבלן אחר. לכל היותר יכולה פנייה כזו להעיד על הכנות של הנתבעת לאפשרות שהתובעת תודיע לה על ביטול ההסכם.
12. התובעת טענה כי רכיב הנזק הנוסף, בסך 25,000 ₪, נובע מ"האופן בו סיימה הנתבעת, בחוסר תום לב וללא הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, את ההתקשרות בין הצדדים" (סעיף 16 לסיכומי בא-כוח התובעת). אכן, סעיף 10 לחוק התרופות, שכותרתו "הזכות לפיצויים", אינו מגביל את זכאותה של התובעת לפיצויים לגובה החוב שהצטבר בגין שירותי הובלה שהיא סיפקה לנתבעת בחודשים פברואר - יוני 2014. אולם על-פי ההלכה הפסוקה שפרשה סעיף זה, בשלב הראשון של בחינת הזכאות, נבחנים היקף ומידת הנזק במבחני סיבתיות, ורק בשלב השני נבחן כימות הנזק. (רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787, 792 (2003); ע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ, פסקה 34 (פורסם בנבו, 28.1.2014)). בענייננו, לא צלחה התובעת את מבחן הסיבתיות. היא לא הוכיחה קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים על-ידה לבין "האופן בו סיימה הנתבעת ... את ההתקשרות", מהטעם הפשוט - שהייתה זו התובעת, ולא הנתבעת, אשר ביטלה את ההסכם.
התרשלות התובעת - טיעוני באי-כוח הצדדים בסיכומיהם
13. בא-כוח הנתבעת טען בסיכומיו בכתב כי התובעת הייתה חייבת לוודא שנהגיה מספקים את התוצרת למקומות אליהם היא מיועדת בזמן שנקבע לכך. לטענתו, עדותו של מנהל התובעת, לפיה על המשאית שביצעה את ההובלות הותקן מכשיר ג'י.פי.אס, מוכיחה שהתובעת יכולה הייתה לדעת בכל עת היכן נמצאת המשאית בה נהג שלום והאם מסלול נסיעתה חרג באופן חשוד ממסלול הלקוחות הקבוע. בא-כוח הנתבעת טען כי "ברור שהסחורה הורדה שלא במסלול של הלקוחות", והפנה לעדותו של שלום, שסיפר שהסחורה הועברה לרכבו של נדב בתחנת דלק בטירת הכרמל. עוד טען כי יש לדחות את דברי מנהל התובעת בחקירתו, לפיהם לא הייתה חריגה ממסלול הנסיעה המתוכנן של המשאית, בהיותה ניסיון להסתיר את רשלנות התובעת. כמו-כן נטען בסיכומים כי העובדה שהתובעת לא הפנתה את שלום לבדיקת פוליגרף עם קבלתו לעבודה ולא דרשה ממנו להציג אישור משטרה (כפי שהעיד שלום) מצביעה אף היא על אחריותה לתוצאות הגניבה.
בסיכומיו השתית בא-כוח הנתבעת את טיעונו לאחריות התובעת על סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), וציין כי אחריותה הינה שילוחית, וכי מתקיים "מבחן השליטה" הנדרש, וכי "כבר נקבע כי בעל משאית אחראי לעובדיו גם לדוגמא בתאונות כלפי צד ג'". הוא אף הפנה לסעיף 84 לפקודה, וטען כי הפסיקה הרחיבה את אחריות המעביד גם למעשים שנעשו בניגוד להוראותיו.
14. בא-כוח התובעת טען בסיכומיו בכתב כי התובעת לא התרשלה. הוא ציין כי ביצוע הגניבות על-ידי שלום נעשה באופן שלא מנע ממנו מלבצע כנדרש את הובלות הסחורה במועד ללקוחות הנתבעת. עוד הדגיש כי מנהל התובעת העיד (בעמ' 13 לפרוטוקול) שהמשאית של שלום לא חרגה מעולם ממסלול הלקוחות, כי מדו"ח החקירה שנערך לבקשת הנתבעת (נ/2) עולה שהסחורה הגנובה הועברה לרכב של "קונה הסחורה" בתוך דקות בנקודות מפגש שהיו מצויות בתוואי מסלול הלקוחות, כי שלום העיד (בעמ' 79) שתחנת הדלק בה הועברה סחורה נמצאת בסמוך לאחד הלקוחות של הנתבעת, וכי חיים אברבנאל (להלן: אברבנאל), שכתב את דו"ח החקירה לבקשת הנתבעת הודה בחקירתו הנגדית (בעמ' 57) כי אינו זוכר את מסלול החלוקה ואינו יכול לומר אם המקום בו הועברה הסחורה היה בתוואי החלוקה.
בא-כוח התובעת ציין בסיכומיו כי מנהל התובעת העיד (בעמ' 9, 12 ו-14) ששלום הועסק על-ידה החל משנת 1996, כי לא היו טענות בנוגע לתפקודו וכי בתיקו האישי מצוי אישור משטרה בנוגע להיעדר עבר פלילי. הוא הדגיש כי אמצעי השליטה והפיקוח על הוצאת הסחורה ממחסני הנתבעת היו בידיה של הנתבעת בלבד, וכי התרשלותה בהפעלתם היא שאיפשרה את ביצוע הגניבות.
אחריות שילוחית
15. חבותה של התובעת למעשי הגניבה שביצע שלום עשויה לנבוע משני מקורות: מביצוע עוולת רשלנות על-ידה לפי סעיף 35 לפקודה, כנטען בכתב ההגנה, ומחבותה כמעביד, לפי סעיף 13(ב) לפקודה, כנטען בסיכומיו בכתב של בא-כוח הנתבעת.
16. לשונו של סעיף 13 לפקודה, שכותרתו "חבות מעביד", הינה כדלקמן:
"(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו -
(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
אולם -
(א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;
(ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.
(ג) לענין סעיף זה, מעשה - לרבות מחדל".