29. מן הדברים והמסמכים הרבים, שמקצתם נזכרו לעיל, עולה איפוא, כי לא זו בלבד שהנתבעת אינה בעלת מניות בנתבעות 2-1, אף טענת התובעת כי הנתבעת היתה הרוח החיה מאחורי העסק ושימשה, למעשה, כבעלת המניות המהותית, ניהלה את הסעק ונהגה בו מנהג בעלים, לא הוכחה כלל.
30. מן המסמכים שהגישה הנתבעת לבית המשפט לעניני משפחה לאחר שהבנק הורה לה ולילדיה לפנות את דירת המגורים בה חיו עם זוהר, בשל חובות החברה לבנק, מצטיירת תמונה דומה לתמונה שביקשה הנתבעת להציג בפנינו, כלומר: כי זוהר הוא שניהל את העסק בצוותא חדא עם התובעת, ולנתבעת לא היתה כל ידיעה כי העסק נמצא בקריסה, כי נלקחו הלוואות לשמן מושכנה דירת המגורים בה התגוררה עם זוהר וילדיהם המשותפים, דירה שכלל לא היתה רשומה על שמה דבר שאיפשר מתן הלוואות ומישכון הדירה בחתימתו של זוהר בלבד.
"התובעת הינה כירוגרפית (כך במקור – י.ז.ג) ומורה למחול במקצוע. מאז נישואיה לבעל עובדת התובעת לפרקים בחברה ובעיקר כמי שאמונה
--- סוף עמוד 10 ---
ואחראית על גידול הילדים וניהול משק הבית. הבעל אחראי על כל הנושאים הכספיים בבית, ובמסגרת זו טיפל בכל ענין הנוגע לשכירות ורכישת נכסים, לפעילות החברה ולפרנסת המשפחה העיקרית.
הבעל (הנתבע 1) הינו הבעלים והמנהל היחידי של החברה, וכפי שהסתבר ממש בימים אילו לתובעת (עקב גילוי לב של הבעל כפי שיפורט להלן), אותה החברה לקחה, במספר הזדמנויות, הלוואות עסקיות מהבנק בערבותו של הבעל, שבגינן, כך הסתבר לתובעת לאחרונה, רשם הנבק ביום 31/10/1999 משכנתא ללא הגבלה בסכום על זכויותיו של הבעל בדירה (שרשומה על שמו)".
(ר' נספח "ה" לבקשה)
31. אין זאת אלא, שבקשתה של התובעת לראות בנתבעת כמי שאחראית כלפיה על החובות הנטענים ובכלל זה אי תשלום שכר מינימום, אי תשלום דמי הבראה, חופשה, החזר הוצאות נסיעה ועוד, אין לה כל בסיס משפטי. כב' השופט, פרופ' עופר גרוסקופף (כתוארו דאז) כתב בענין זה:
"מבחינה משפטית, בעל שליטה בקבוצת חברות אינו נושא באחריות אישית לחובות של התאגידים המרכיבים את הקבוצה, וחברה-אם אינה נושאת באחריות להתחייבויות של חברה-בת. עניין זה ידוע לכל. העובדה שמבחינה חברתית, ערכית או מוסרית יתכן שיש ציפייה כי בעלי השליטה 'יעמדו מאחורי החברה' אינה מולידה חובה משפטית לעשות כן".
(הדגשה שלי – י.ז.ג)
(תא (מרכז) 7707-07-10 חד מוליכי תבל בע"מ נ' הארגז תעשיות בע"מ [פורסם בנבו] (2013))
32. מכאן, כי אף אם היה מקום לקבל את טענת התובעת, כי הנתבעת היתה בעלת שליטה, טענה שנדחתה כאמור לעיל - לא רק על בסיס דו"ח רשם החברות והמצג
--- סוף עמוד 11 ---
הקונסטיטובי אלא על בסיס הראיות שהציגה הנתבעת לפיהן היתה רחוקה מלהחשב כבעלת מניות במובן הדקלרטיבי - לא נושאת הנתבעת באחריות כלפי התובעת בהעדר עילה בדין ואין בציפיה שהיתה לתובעת, ככל שהיתה, כי הנתבעת עימה עבדה משך 22 שנים בעסק הנושא את שמה תקח על כתפיה את חובותיו הנטענים כלפי התובעת, כדי להקים עילה להרמת מסך.
33. כותב כב' השופט גרוסקופף בענין הארגז תעשיות:
"קיים שוני מהותי בין האפשרות להטיל אחריות על בעל מניות מכוח הרמת מסך לבין האפשרות של הטלת אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין. על האבחנה בין הדברים עמד הנשיא מאיר שמגר בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994):
"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן".
לאבחנה זו חשיבות רבה, שכן בעוד שהרמת המסך מכרסמת בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ממנו נובעת האחריות המוגבלת של בעל המניות, הטלת אחריות אישית, וחיוב האורגן בנזק אותו גרם, מוטלת על פי קנה המידה הקבוע במשפט האזרחי (ראו ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה לבניה בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.2.2004) וכן אוריאל פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). יוער, כי מטעם זה יש הסבורים שראוי להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך, בנסיבות בהן נבחנת הטלת אחריות על בעל מניות בחברה (ראו ע"א 7991/07
--- סוף עמוד 12 ---
רפאלי נ' רזין [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.4.2011), פסק דינו של השופט סלים ג'ובראן וכן דעתו החולקת בסוגיה זו של השופט אליקים רובינשטיין)".
34. דבריו היפים של כב' השופט גרוסקופף ענינם בבחינת אחריותו של בעל מניות בחברה ובעניננו, לא זו בלבד שהנתבעת אינה רשומה כבעלת מניות בנתבעת 1 ו/או בנתבעת 2, כפי דרישת סעיף 6 לחוק החברות, לא הונחה כל תשתית ראייתית לביסוס הטענה להרמת מסך, שכן לבד מן הטענה שבשנת 2001 העבירו זוהר והנתבעת את פעילות העסק לחברה שחוסלה מרצון בשנת 2017 ובשנת 2011 העבירו את פעילות העסק לנתבעת 2, לא הרימה התובעת את הנטל להראות עירוב נכסים בין נכסי הנתבעת לנכסי הנתבעות 2-1 ו/או כי הנתבעת ניהלה את הנתבעות 2-1 באופן שיש בו "כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור".
35. למותר להזכיר, כי התובעת לא טענה לחיובה של הנתבעת מכח דוקטרינת האחריות האישית של אורגן בחברה, טענה שכלל אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה, אלא אך ורק להרמת מסך, כמובהר לעיל. ודוק. כל ההתייחסויות הנזכרות ניתנו למעלה מכפי הדרוש, שכן הנתבעת אינה בעלת מניות בנתבעות, לא מבחינה מהותית ולא מכל בחינה אחרת.
36. לא יהא זה צודק ונכון כלשון החוק, להרים את מסך ההתאגדות כל אימת שנטען, כי תאגיד זה או אחר לא שילם את כל זכויותיו של העובד כפי שנקבעו במשפט העבודה. לא בכדי הפנה בית המשפט העליון למספר מצומצם של מקרים בהם ראה לנכון בית הדין הארצי לעבודה להורות על הרמת מסך ההתאגדות, ובכלל זה שהתאגיד שהעסיק את העובדים רוקן מנכסיו על ידי בעלי המניות ולא שולם שכר העובדים, כי התובע הועבר ככלי אין חפץ בו מחברה לחברה ללא ידיעתו ועוד. אף שאין מדובר ברשימה סגורה של מקרים, לגישתי, וודאי שיש בה כדי לכוון אותנו בפסיקתנו עת מתבקשים אנו להורות על הרמת מסך ההתאגדות או על סילוק תביעה שהוגשה נגד בעלי מניות.
--- סוף עמוד 13 ---
37. עובדות כתב התביעה כמו גם הראיות שנחשפתי אליהן על ידי הצדדים במסגרת הבקשה, התגובה והתשובה, אינן מקימות עילה להרמת מסך כנגד הנתבעת. משכך, אני מקבלת את בקשת הנתבעת ומורה על מחיקתה מכתב התביעה.
38. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים מהיום.
39. התיק מוחזר לחברתי, כב' הרשמת תמר עציון פלץ, למתן הוראות בנוגע להמשך ההליכים.
ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ח, (01 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
יפית זלמנוביץ גיסין