דיון והכרעה
הטעמים לסיום העסקתו של התובע –
6. לאורך ההליך המשפטי העלה התובע מספר השערות באשר למניעים לסיום העסקתו, כאשר הוא שולל את האפשרות שהטעמים לפיטוריו והחלפתו בד"ר גולן היו מקצועיים. כאסמכתא להתאמתו המקצועית לתפקיד, על אף השינויים שנערכו בקורס והוספת תכנים סטטיסטיים וכמותיים, הציג התובע את השכלתו האקדמית – היותו בעל תואר שני בפסיכולוגיה תעשייתית – ואת ניסיוני המקצועי, הכולל הוראת קורסים בסטטיסטיקה, עבודת מחקר העושה שימוש בעיבודים סטטיסטיים, ומכתבי הערכה שקיבל לאורך השנים. כמו כן הציג התובע משובים שמילאו סטודנטים, שתיארו אותו כ"מרצה מצוין", "מרצה ורטוריקן מעולה", כמרצה ה"מעביר את השיעורים בצורה מעניינת מאוד", וכיו"ב.
עוד הוסיף התובע, כי מעולם לא הועברה בפניו ביקורת על רמת הקורס או מקצועיותו, וכן לא הובא לידיעתו חוסר שביעות רצון מצד הסטודנטים באשר לרמת ההוראה. התובע אישר כי ד"ר זינגר צפה בשניים משיעוריו, כאשר לדבריו ד"ר זינגר "לא התלהב" (כדברי התובע בעדותו) מהשיעור האחד, אך "נהנה מכל דקה" של השיעור השני.
7. באשר לטעמים "האמיתיים" לסיום העסקתו, טען התובע בראשית הדרך כי משלא ייתכן שסיום העסקתו נעשה משיקולים מקצועיים, מתבקשת ההנחה שפוטר מפאת גילו המבוגר, ועל הנתבעת הנטל להוכיח אחרת. בהמשך טען התובע כי הסיבה האמיתית להעדפתה של ד"ר גולן הייתה בקשתה מד"ר זינגר ללמד את הקורס ("לפלוש למשבצת שלו", כלשון התובע), ו"חינה" שגבר בעיני ד"ר זינגר על זה של התובע. לשם הוכחת טענה זו נשען התובע על הסמכתה האקדמית של ד"ר גולן, שלדבריו לא החזיקה באותה עת בתואר בפסיכולוגיה, והיותה "צעירה בעשרות שנים מהתובע ויחסית לתובע - חסרת ניסיון בהוראה, בפרט – של פסיכולוגיה" (כנטען בסעיף 14 לסיכומי התובע).
כתמיכה למסקנה שפיטוריו לא נעשו מטעמים מקצועיים, טען התובע כי לו הייתה זו הסיבה האמיתית, היה ד"ר זינגר מסיים את העסקתו כבר בחודש יוני 2013, עת הוחלט על עריכת השינויים בקורס, או אף במועד מוקדם יותר כאשר עלתה, כביכול, ביקורת על רמת הקורס.
8. הזכות לשוויון ואיסור האפליה קבועים בסעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות").
סעיף 9(א) לחוק שוויון הזדמנויות קובע לעניין נטל ההוכחה כי "בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2... לעניין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".
הפסיקה הרחיבה כי די ב"ראשית ראיה" לכך שהחלטת המעסיק הייתה נגועה בהפליה פסולה על מנת להעביר את נטל ההוכחה לכתפיו, ודי בכך שהתובע יוכיח כי לא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו על מנת להעביר את נטל השכנוע למעסיק [ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ. ילו בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 16.3.2008) ; ע"ע (ארצי) 16117-07-10 חסון-רביקוביץ - M3 ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 19.12.2013)].