פסק דין
1) מונחת לפניי תביעה של התובעת (להלן: העירייה") בגין חוב ארנונה.
2) התביעה החלה כתביעה בסדר דין מקוצר. היא הוגשה תחילה כנגד חביות ירושלים בע"מ (להלן: "הנתבעת" וגם "החברה"). ביום 23.10.2014 תוקנה התביעה בעקבות טענות שהעלתה החברה במסגרת בקשתה למתן רשות להתגונן, ואליה צורפו כנתבעים נוספים: הם הנתבעים 2, 3 ו-4.
3) חוב הארנונה הוא על סך כ-74,000 ₪ (נכון ליום 19.9.2012) לעניין הנכס שברחוב מעש בירושלים (להלן: "הנכס") ומתייחס לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד יום 31.12.2009 (להלן: "החוב").
4) בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.
עיקר העובדות הרלבנטיות
5) ממכלול החומר הראייתי הקיים בתיק עולה כי ביום 26.11.2007 נחתם הסכם שכירות בין בעלי הנכס לבין "חביות ירושלים בע"מ" לשם השכרת הנכס "לחברה" למשך תקופה של שלוש שנים (עד יום 31.12.2010) (להלן: "הסכם השכירות").
6) על הסכם השכירות חתומים בעל הנכס מזה, וגם הנתבעים 2 ו-3 מזה. הנתבע 4 העיד במשפט בהתחלה כי גם הוא חתום על ההסכם כערב, ואולם מעיון בהסכם חתימתו אינה מופיעה על-גביו (ראו התייחסות הנתבע 4 בעדותו: שורות 27-20, עמוד 36). בכל מקרה, לפי ההסכם האמור, מתחייבת "השוכרת" לשאת גם בתשלומי חשמל, מים, ארנונה כללית, מיסי עירייה, ועוד [סעיף 4(ח)].
7) אין מחלוקת כי החברה לא הייתה רשומה במועד כריתת הסכם השכירות. לפי חומר הראיות, היא נרשמה אצל רשם החברות רק ביום 8.1.2008 [מוצג נ/5]. לעניין המועד המדויק להיווסדה, לא הוצגו מסמכי התאגדות, ולכן יש להניח כי מועד ההתאגדות שלה הוא מועד רישומה כאמור.
8) ביום 1.12.2007 (פחות משבוע ממועד כריתת הסכם השכירות), כרתו הנתבע 2 מזה, והנתבעים 3 ו-4 מזה, הסכם שותפות (להלן: "הסכם השותפות"). לפי הסכם זה, הצדדים הקימו "עסק", כאשר הרעיון להקמתו הגה צד א' להסכם - הנתבע 2 (סעיף 1), וההשקעה להקמתו היא במימון צד ב' להסכם - הנתבעים 3 ו-4 [סעיפים 3(א) ו-(ה)].
9) עוד הוסכם בהסכם השותפות כי "חלקו של צד א' יהיה 30% וחלקו של צד ב' יהיה 70%, לאחר ניקוי (צ"ל ניכוי - מ.ח.י) כל הוצאות השותפות" [סעיף 3(ב)]. לפי ההסכם האמור, מטרת "העסק" היא ייצור חביות עץ.
10) חשוב לציין כי בהסכם השותפות האמור, לעיתים עשו הצדדים שימוש במילה "שותפות", לעתים "חברה" ולעיתים "עסק". אין בהסכם כל אבחנה, ודאי לא אבחנה ברורה באמצעות קביעת הגדרות, בין המונחים האמורים. ממכלול הוראות ההסכם, נראה כי כוונתם בכל המונחים המוזכרים, היא לעסק שהם מייסדים, אשר מטרתו ייצור חביות עץ.
11) כאמור, ביום 8.1.2008 נרשמה החברה אצל רשם החברות. הנתבע 2 נרשם כבעל מניות יחיד וגם דירקטור יחיד בחברה [מוצג נ/5].
12) ביום 22.1.2008 מסר הנתבע 4 לעירייה, בשם החברה, כי החל מיום 1.1.2008 החברה היא המחזיקה בנכס (להלן: "ההודעה בדבר שינוי מחזיקים").
13) לקראת סוף שנת 2008, מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון. הצדדים הגישו תביעות הדדיות [ת.א. (שלום - י-ם) 3732/09 לאוניד ואח' נ' פלוטניק]. מגעים שהתנהלו בין הצדדים במסגרת תביעותיהם, לימים, הבשילו לכדי הסכם פשרה שהושג ביניהם וקיבל תוקף של פסק דין ביום 28.3.2011 [ראו בהתאמה: מוצגים נ/4-1].
14) במסגרת תיק זה, בדיון מיום 4.2.2014, הודיעה נציגת העירייה לבית המשפט, כי לפי ממצאי חקירה מיום 5.12.2013 "למעשה מאשרים את טענת נציג הנתבעת שהחל מיום 1.1.09 הוא באופן אישי לא החזיק בנכס, אלא 2 אחרים תחת השם חביות ירושלים" (שורות 17-15, עמוד 2).
15) אין מחלוקת כי הנתבע 2 - אשר סבור כי חובו בארנונה הוא עבור שנת 2008 בלבד לפי חלקו היחסי בחברה 30% - שילם לעירייה בחודש אוקטובר 2013, סך 8,500 ₪ (שורה 14, עמוד 11; שורות 33-32, עמוד 18). אין מחלוקת גם כי ביום 4.3.2015 ניתן פסק דין שמחייב את החברה בחוב הארנונה לשנת 2008 (סך כ-36,400 ₪) [ראו דיון מיום 2.3.2015 ופסיקתה מיום 4.3.2015].
תמצית טענות התובעת
16) התובעת טוענת בין השאר, כי החברה החזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית לתביעה, וכי הנתבעים 4-2 הם שותפים בה בהתאם להסכם השותפות. לגישת התובעת, הנתבעים 4-2 חייבים בחוב הארנונה, ביחד ולחוד עם החברה, כמי שהחזיקו בנכס ולא מסרו הודעה כדין לתובעת בדבר שינוי מחזיקים. כל הנתבעים מחויבים בתשלום חוב הארנונה נוכח הסכם השותפות. הם השתמשו, החזיקו ושלטו בנכס, הכווינו את פעילות העסק והשקיעו בו, לרבות תשלום וביצוע שיפוצים הנדרשים להפעלתו.
17) בחודש דצמבר 2008 הפסיקה החברה את פעילותה ובשנת 2009 שימש הנכס את הנתבעים 3 ו-4 לשמירת ציוד של החברה כאשר בתקופה זו הנתבעים 3 ו-4 שילמו את דמי השכירות באופן אישי לבעל הנכס.
18) טענות הנתבע 2 לפיהן יתרת החוב לשנת 2008 אמורה לחול רק על הנתבעים 3 ו-4 וכי בשנת 2009 הוא לא החזיק בנכס, אין לקבל מאחר והוא חב מכוח הסכם השותפות כאמור בכל חובות השותפות ביחד ולחוד עם הנתבעים 3 ו-4, ותרופתו היא במישור היחסים ביניהם. אומנם מחומר הראיות עולה כי בשנת 2009 הנתבע 2 עזב את הנכס, אולם אין חולק כי הוא לא מסר לתובעת הודעה בכתב על שינוי המחזיקים כמתחייב בדין.
19) הנתבעים ידעו על קיומו של חוב הארנונה וכל טענה לפיה לא ידעו, אינה מתיישבת עם חומר הראיות בתיק.
20) התובעת טוענת גם כי יש לחייב את הנתבעים כולם ביחד ולחוד, גם מכוח דיני הרמת מסך וייחוס חוב החברה לבעל הזכויות שבה וכמי שעשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות שלה. הנתבעים כולם, בחסות מסך ההתאגדות, פטרו את עצמם מתשלום הארנונה והעדיפו נושים אחרים על-פני התובעת. הם ניהלו את החברה במימון דק תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. בכל מקרה, הנתבעים 4-2 לא עשו הפרדה בינם לבין החברה ולא הוכח כי היא פעלה כלל.
21) הנתבעים 3 ו-4 לא רשמו את עצמם כבעלי מניות או כמנהלים בחברה, זאת באופן מכוון על מנת שלא לשלם את חוב הארנונה, כאשר רשמו את החברה שלא הוכחה בה פעילות, כמחזיקה לצורך רישומי הארנונה.
22) החברה היא חברת מעטים שיש לראות בה מעין שותפות או עסק משפחתי. בכל מקרה, לפי סעיף 8(ג) בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992(להלן: "חוק ההסדרים"), שהחיל את הוראת סעיף 119א בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה"), בהתקיים הנסיבות המנויות בו, ניתן לחייב באופן אישי את בעלי השליטה בחברה בחוב הארנונה.
תמצית טענות הנתבעים 1 ו-2
23) לטענות הנתבעים 1 ו-2, ובעיקר טענות הנתבע 2, בין השאר, במקרה לפנינו חלה התיישנות ושיהוי בגביית החוב על-ידי התובעת. התובעת התנהלה בצורה רשלנית כאשר הגישה את התביעה לאחר חלוף מעל חמש שנים מיום היווצרות החוב ולא פעלה לגבייתו עוד בשנת 2008. מחדלה של התובעת גרם להימשכות ההליך לשנים רבות, מה שגרם לנתבע 2 עינוי דין, סבל וגם הגדלת חוב הארנונה בשל תוספות ריבית והצמדה.
24) הנתבע 2 טוען כי מעולם לא קיבל מהתובעת הודעה על חוב ארנונה בשל העובדה לפיה הוא לא החזיק בנכס כלל, ההודעות התקבלו לידי הנתבעים 3 ו-4 לכתובת הנכס כאשר הם החזיקו בו בפועל. ההתראה הראשונה נשלחה לנתבע 2 ביום 30.7.2012, קרי: חמש שנים לאחר היווצרות החוב. כתובתו הפרטית של הנתבע 2 הייתה ידועה לעירייה והיא יכלה לשלוח אליו את דרישת החוב. משלא עשתה כן, יש לתובעת אשם תורם משמעותי לקיום החוב וגובהו.
25) עם קבלת כתב התביעה, נודע לנתבע 2 לראשונה בדבר קיום חוב הארנונה והוא שילם את חלקו היחסי הנומינלי לשנת 2008. בכל מקרה, לא ניתנה לנתבע 2 הזדמנות למיצוי זכותו להליכי השגה וערר.
26) מדו"ח החקירה שהזמינה העירייה עקב טענות הנתבע 2 (דו"ח שהתקבל ביום 5.12.2013), עולה כי שלושת הנתבעים 4-2 החזיקו בנכס במשותף בשנת 2008 ואילו בשנת 2009 רק הנתבעים 3 ו-4 החזיקו בו. עקב זאת, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בשנת 2014 ובו נכללו גם הנתבעים 3 ו-4.
27) הנתבעים 3 ו-4 הם אלו אשר יזמו את הקמת העסק, מצאו את הנכס, הכינו את הסכם השכירות, חתמו עליו כשוכרים וניהלו את העסק בפועל. הסכם השכירות נכרת בחודש נובמבר 2007 והחברה הוקמה ביום 8.1.2008 כך שהסכם השכירות נחתם עם שלושה שותפים שחתומים עליו באופן אישי.
28) הבעלות של הנתבע 2 בחברה הייתה רק ברישום. הנתבעים 3 ו-4 שכנעו אותו לרשום את החברה על שמו, כאשר בפועל הוא היה פועל ייצור ושימש כאיש קש בלבד.
29) בהסכם השותפות סוכם כי הנתבעים 3 ו-4 הם מנהלים ומקבלי ההחלטות בחברה. על כן, כנובע מהסכם זה ואופן החלוקה המוסכם בין הצדדים (70%-30%), יש לחייב את הנתבע 2 ב-30% בלבד מחוב הארנונה ביחס לשנת 2008. ביחס לשנת 2009, רק הנתבעים 3 ו-4 חבים בארנונה מאחר והם היו המחזיקים הבלעדיים בנכס.
תמצית טענות הנתבעים 3 ו-4
30) הנתבעים 3 ו-4 טוענים בין השאר, כי בהתאם להסכם השותפות הם המשקיעים בחברה. הוסכם כי הם ישקיעו סך 170,000 ₪ כהשקעה ראשונית ובהמשך, סך 50,000 ₪. כמו כן, הוסכם כי הנתבע 2 יהיה האחראי לייצור החביות. הוסכם גם כי הנתבע 2 יהיה בעל המניות היחיד בחברה כאשר הנתבעים 3 ו-4 יהיו רק משקיעים כאמור.
31) הסכם השכירות של הנכס חתום על-ידי הנתבע 2, אך הנתבעים 3 ו-4, אומנם גם הם חתומים עליו, ואולם כערבים בלבד לתשלום דמי השכירות ולא כשוכרים בעצמם. בהסכם השכירות התחייבו החברה והנתבע 2 לשאת בהוצאות השוטפות, לרבות מיסי עירייה, לכן החברה והנתבע 2 הם אלה שצריכים לשאת בחיובי ארנונה.
32) בסוף חודש פברואר 2009, החליף הנתבע 2 את מנעול הכניסה של הנכס, השתלט עליו ומנע גישה מאת הנתבעים 3 ו-4 לנכס, ועקב כך הם הגישו תלונה במשטרה. בכל מקרה, בתחילת שנת 2009, כאשר התברר לנתבעים 3 ו-4 כי הוצג לפניהם מצג שווא וכי לא צומחים רווחים מהשקעתם, הם הפסיקו את ההשקעה.
33) טענת הנתבע 2 לפיה הנתבעים 3 ו-4 חייבים עבור חובות ארנונה בגין שנת 2009, סותרת את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בשנת 2011 [מוצג נ/4], שכן בין היתר, בהסכם הפשרה שילם הנתבע 2 לנתבעים 3 ו-4 פיצויים וגם התחייב שלא יגיש נגדם תביעות משפטיות או כספיות.
34) העירייה התרשלה כאשר נמנעה במשך שנים מלהפעיל את סמכויות הגביה. הגשת התובענה בגין חובות מלפני שנים רבות מהווה פגיעה קשה בציפייה הלגיטימית של הנתבעים 3 ו-4 שלא להיתבע ובבחינת ניצול לרעה של ההליך המשפטי. הדבר נוגד את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לפיה על הרשות המנהלית שלא להשתהות בגביית חובות ועליה לפעול בהקדם בנדון. בכל מקרה, חיובי הארנונה לא נשלחו לכתובותיהם של הנתבעים 3 ו-4 ולא ניתנה להם האפשרות להשיג על החוב לפני נקיטת ההליכים נגדם.
35) הנתבעים 3 ו-4 צורפו לתביעה בשל טענות הנתבע 2 שבעקבותיהן הזמינה העירייה דו"ח חקירה. תוצאות החקירה לא צורפו לכתב התביעה והן אינן מהוות ראיה קבילה.
36) הנתבעים 3 ו-4 עותרים לדחיית התובענה נגדם מאחר ואינם בעלי השליטה או הבעלים בחברה, אלא הם רק משקיעים כאמור. החברה עודנה קיימת ולכן דרישת התשלום נשלחה לכתובתה כמופיע אצל רשם החברות. בעל השליטה היחיד בחברה, הוא כאמור, הנתבע 2 והוא זה שחייב בתשלום חובותיה. התובעת לא הוכיחה קיומם של התנאים הנדרשים בדין להרמת מסך וגם לא הוכיחה כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, היה הנכס בחזקת הנתבעים 3 ו-4.
ראיות הצדדים
37) מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' א' דדון, מורשית חתימה במחלקת האכיפה והגביה בעירייה. העדה העידה במשפט.
38) מטעם הנתבעים, כל אחד מהם הגיש תצהיר עדות ראשית והעיד במשפט.
דיון והכרעה
39) לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.
מצב הזכויות בחברה
40) לטעמי, יש לדון תחילה בשאלת מצב הזכויות בחברה. כזכור, בעוד טוען הנתבע 2 כי גם הנתבעים 3 ו-4 היו שותפים בחברה והוא היה "איש קש" בלבד (סעיף 22 בתצהירו), טוענים הנתבעים 3 ו-4, כי החברה היא בבעלות הנתבע 2, ותו לא. עוד ניתן להתרשם מטיעוניהם, כי החלוקה שבהסכם השותפות 70%-30% מתייחסת אך לרווחים בלבד ולא לחובות, ומכאן שהחובות ככל שקיימים, יש לייחס לחברה, ולכל היותר, לבעל המניות היחיד שבה ולא להם.
41) לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, הגעתי לכלל מסקנה כי שלושת הנתבעים הם בעלי זכויות בחברה, לפי החלוקה 30% (פלוטניק) ו-70% (ליאוניד ופאחט).
42) הסכם השותפות נכרת ביום 1.12.2007. מטרתו כאמור, הקמת עסק "ייצור חביות עץ" (סעיף 4). החברה נרשמה כאמור ביום 8.1.2008. לפי רישום החברה אצל רשם החברות צוין: "לעסוק בכל עיסוק חוקי - יצור חביות עץ". על כן, סמיכות הזמנים בין ההסכם לרישום, המטרה הזהה כאמור, והתנהלות הצדדים ביחס להפעלת העסק - משקפים למעשה את המציאות נכון לאותה עת, ולפיה "השותפות" היא "העסק", וזה למעשה "החברה" שנוסדה לאחר כחודש מהסכם השותפות.
43) אמנם נרשם הנתבע 2 כבעל מניות יחיד בחברה, ואולם רישום העברת מניות אצל רשם החברות, הוא דקלרטיבי ואינו יוצר זכויות [ראו והשוו: ע"א 2162/13 מדינת ישראל - רשם החברות נ' אליהו גרונדשטיין, מיום 5.1.2016]. בעניין ה"פ (מחוזי - באר שבע) 2473-02-14 עפר אבי דב נ' סטארט קומרשל בע"מ, מיום 8.2.2015, נקבע בין השאר: "הרישום ברשם החברות אינו קונסטיטוטיבי, כי אם דקלרטיבי בלבד, והוא אינו נדרש לשם מתן תוקף להעברת המניות. הבסיס המשפטי לזכאותו של המבקש למניות תלמד, בנסיבות העניין, אך ורק מן ההסכם שבין הצדדים".