ג. אחריות המדינה - המעסיקה
47. המדינה בערעורה טענה כי היה על בית הדין האזורי לקבל את טענת ההתיישנות שטענה ביחס לאירועים שהתרחשו בין השנים 2007-2002 וזאת בהתאם לנפסק בערעור המשיבה על החלטת בית הדין האזורי בבקשת המדינה לסילוק על הסף (ע"ע (ארצי) 18331-09-11 פלונית – אלמוני (19.12.2011). להלן: הערעור הראשון). כן טוענת המדינה כי טענות המשיבה ביחס להתנהלות המדינה לאחר אירוע הקוף הן בגדר הרחבת חזית. אשר על כן להכרעה בשאלת אחריותה של המדינה למעשיו של המערער יש להקדים דיון בטענות המדינה להתיישנות ולהרחבת חזית טענות שאותן דחה בית הדין האזורי. כן יש להידרש לטענת המדינה כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי.
(1) התיישנות
48. במועד הגשת התביעה קבע סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית כך: "לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה". בהסתמכה על סעיף זה ובשים לב לכך שהמשיבה הגישה את תביעתה ביום 13.2.2011 הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטת הנשיאה (כתוארה אז) אורלי סלע נקבע כך:
"א. לאור כל האמור, הבקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות, ככל שמתייחסת לאירועים המפורטים בכתב התביעה שהתרחשו בין השנים 2002 ועד 2007 (סעיף 11-24 לכתב התביעה)– מתקבלת.
עם זאת לאור הצהרת המדינה לפיה ככל שתתקבל החלטה המרשיעה את המבקש בבית הדין המשמעתי תקבל המדינה את ההכרעה ותסכים לעובדות שיהוו בסיס להרשעה, הננו מורים, כי באשר לתביעה שהוגשה כנגד המדינה וביחס אליה בלבד – במידה והנתבע יורשע בהליך המשמעתי – תוכל המשיבה לפנות לבית הדין ולבסס את תביעתה על העובדות כפי שתקבענה בהכרעה ולא יהא בקביעת בית הדין לעניין התיישנות העבירות כדי לפגוע בזכויות המשיבה.
ב. התביעה תתייחס לאירוע הנטען מיום 14.2.08 בלבד" (ס"ע (ב"ש) 23062-02-11 פלונית – אלמוני (11.7.2011)).
על החלטה זו ערערה המשיבה. במסגרת הדיון בערעור הראשון ובהמלצת בית הדין הארצי הגיעו הצדדים להסדר הבא, שלו ניתן תוקף של פסק דין:
"א. לעניין טענת המדינה להתיישנות, אזי תעמוד החלטת בית הדין בעינה, משעילת התביעה כנגד המדינה הנה על פי סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית.
ב. אין מקום בשלב זה להכריע לגבי טיבו של המעשה המיוחס למשיב 1 מיום 14.2.08, ובית הדין, לאחר שמיעת הראיות, יכריע בעניין זה על פי הקשר הדברים והמסכת העובדתית כפי שתתברר לפניו.
ג. עילת התביעה כנגד המשיב 1 יסודה על פי סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית. המשיב 1 לא טען להתיישנות בכתב הגנתו. לפיכך, משלא נטענה טענה זו בהזדמנות הראשונה, אזי אין למחוק סעיפים 24-11 לכתב התביעה כנגדו מחמת התיישנות" (הערעור הראשון).
49. על רקע הקביעות השיפוטיות שלעיל טוענת המדינה כי עילת התביעה נגדה התיישנה. המדינה מודה שהסכימה לקבל את הקביעות העובדתיות שעליהן התבססה ההרשעה בהליך המשמעתי. לשיטתה מדובר בהסכמה לעובדות בלבד ומבלי לפגוע בטענה מטענות המדינה לעניין ההתיישנות. המדינה מצביעה על כך שגם המשיבה בסיכומים מטעמה השלימה עם הקביעה בעניין ההתיישנות והבהירה כי טענותיה באשר לתקופה שקדמה לשנת 2007 נועדו לתאר את המציאות שעמה נאלצה המשיבה להתמודד. בנסיבות אלה היה על בית הדין האזורי להתמקד בבירור התביעה נגד המדינה בטיבו של אירוע הקוף ולאחריות המדינה כמעסיקה בקשר אליו בלבד. מנגד בית הדין האזורי לא היה רשאי להתייחס לטענות בנוגע לטיפול המדינה בתלונותיה של המשיבה במהלך השנים 2007-2002, ובפרט לטענותיה כי פנתה בתלונות לד"ר א' ולפרופ' ב'. לכן טוענת המדינה כי דין תביעת המשיבה נגדה להידחות.
50. מנגד טוענת המשיבה כי יש לאשר את קביעת בית הדין האזורי. לטענתה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הארצי וניתנה הכרעה של בית הדין למשמעת הצדדים גיבשו עובדות מוסכמות. בנסיבות אלה ובשים להתחייבותה המדינה אינה יכולה להתנער מהעובדות המוסכמות. לטענת המשיבה העובדות המוסכמות שגובשו לא מנעו מהמשיבה להוכיח עובדות נוספות כפי שאכן נעשה.
כן טוענת המשיבה כי לא חלה התיישנות על האירועים שהתרחשו לאחר אירוע הקוף. המשיבה תומכת בקביעתו של בית הדין האזורי שלפיה התנהלות המדינה לאחר שהמשיבה פנתה אליה במכתב מיום 2.3.2008, שבו תוארו פניות קודמות בנושא ההטרדה המינית, היא ביטוי להתנערות המדינה מחובותיה להבטיח סביבת עבודה מוגנת.
51. דין טענת ההתיישנות של המדינה להתקבל: לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון אנו קובעים שיש לקבל את טענת המדינה לעניין ההתיישנות. בפסק דינו של בית הדין הארצי אושרה קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה חלה התיישנות, כלפי המדינה, על כל האירועים שהתרחשו בשנים 2007-2002. כלומר, נפסק שלא חלה התיישנות על אירוע הקוף בלבד. בד בבד אושרה גם קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה המשיבה תוכל לבסס תביעה נגד המדינה בהתאם לסעיף 7 לחוק על יסוד הקביעות העובדתיות שיתקבלו בהליך המשמעתי.
כשהסתיים ההליך המשמעתי הצדדים גיבשו תשתית עובדתית מוסכמת ובה פירטו את התבטאויותיו של המערער. בנסיבות אלה ניתן במסגרת הליך זה להתייחס רק לטענות המשיבה כנגד המדינה המבוססות על התשתית העובדתית המוסכמת. אלא שעיון בתשתית העובדתית המוסכמת מעלה שלא פורטו בה פניות של המשיבה בתלונה על המערער לגורמים בבית החולים; לא נקבע כי גורמים בבית החולים ידעו על התנהגותו של המערער; ולא נקבע כי המדינה הפרה חובה כלשהי מחובותיה לפי החוק והתקנות. בשים לב לתשתית העובדתית צודקת המדינה שלא היה מקום לקבוע כי היא הפרה את חובתה כמעסיקה לפי סעיף 7 לחוק ביחס להתבטאויות של המערער משנים 2007-2002. בתוך כך לא היה מקום לקביעה ש"התנהלותו הלא מכבדת של הנתבע, הייתה בגדר סוד גלוי בתוך כותלי בית החולים" (סעיף 40 לפסק דינו של בית הדין האזורי), לקביעה שהמשיבה פנתה בתלונות לד"ר א' ולפרופ' ב', לקביעה כי לא נעשה עמן דבר ולבסס עליהן הכרעה בדבר הפרת חובה של המדינה כמעסיקה בתקופה האמורה. בעניין זה ערעור המדינה מתקבל.
שאלה אחרת היא אם ניתן לחייב את המדינה על התנהלותה החל מאירוע הקוף ואילך, ולכך נפנה עתה.
(2) הרחבת חזית
52. לטענת המדינה המשיבה טענה נגדה בסעיפים 69-68 לכתב התביעה כי לא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את ההטרדה המינית, כי במהלך השנים לא טיפלה בזעקות המשיבה לעזרה, וכי לא קיימה את חובותיה לפי החוק והתקנות. לטענת המדינה טענות אלה מייחסות למדינה מעשים או מחדלים הקודמים לאירוע הקוף ולכן חלה עליהם התיישנות. בנסיבות אלה ובשים לב להסכמות שהושגו בין הצדדים בערעור הראשון המחלוקת בינה לבין המשיבה מתמצית באירוע הקוף בלבד. לטענת המדינה כל טענה או עובדה החורגת ממוסכמה זו ומהטענות שהופנו כלפיה בסעיפים 69-68 לכתב התביעה מהווה הרחבת חזית אסורה. לפיכך טוענת המדינה כי המשיבה לא הייתה רשאית לטעון טענות ועובדות חדשות שלא נזכרו בכתב התביעה.
53. לטענת המשיבה היא העלתה את טענותיה נגד התנהלות המדינה לאחר אירוע הקוף בסעיפים 60-59 לכתב התביעה ובכלל זה כי התלוננה על התנהלותו של המערער לפני מנהל ביה"ח אולם פנייתה לא הובילה לנקיטת צעדים כלפי המערער. כן היא טוענת כי רשימת העובדות המוסכמות אינה ממצה וכי היא הייתה רשאית להוכיח עובדות נוספות. ואכן המשיבה טוענת כי עלה בידה להוכיח שהמדינה לא פעלה בהתאם לחובותיה כמעסיקה.
54. דין טענת המדינה להרחבת חזית להידחות: לאחר עיון בטענות הצדדים לעניין הרחבת חזית אנו דוחים את טענת המדינה ומקבלים את טענת המשיבה. עיון בכתב התביעה מעלה כי בסעיפים 60-59 המשיבה טענה שפנתה למנהל ביה"ח וגוללה לפניו את האירועים שחוותה במהלך השנים וכי פנייתה לא הביאה לנקיטת צעדים כלפי המערער. בסעיף 68 הוסיפה המשיבה וטענה כי המדינה לא קיימה את חובותיה לפי החוק והתקנות. אין בידינו לקבל את טענת המדינה כי טענות אלה סבות רק על האירועים שקדמו לאירוע הקוף, ומהקשר הדברים עולה כי הם מתייחסים לכלל התשתית העובדתית המפורטת בכתב התביעה, לרבות זו שאירעה לאחר אירוע הקוף. אשר על כן אנו דוחים את הטענה להרחבת חזית וקובעים כי ניתן לדון באחריות המדינה לאירועים שהתרחשו מאירוע הקוף ואילך.
(3) התערבות בממצאים עובדתיים
55. לטענת המדינה בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיבה הגם שנשענה על עדות יחידה שהתגלו בה סתירות, שעליהן היא עמדה בהרחבה. עדותה של המשיבה בבית הדין אופיינה בסערת רגשות ובהגזמה והדבר היה צריך להישקל בעת קביעת הממצאים העובדתיים ביחס להתנהלות המדינה. המשיבה לא זימנה לעדות מצהירים נוספים מטעמה והימנעותה מלעשות כן מקימה חזקה שעדויותיהם של אלה לא היו תומכות בגרסתה. מוסיפה המדינה וטוענת כי המשיבה הודתה שבהתנהלותה מול המדינה היא נמנעה מלציין שהיא עברה הטרדה מינית. אולם בית הדין האזורי התעלם מכל הפגמים הללו כשקבע את ממצאיו העובדתיים.
56. לטענת המשיבה יש לדחות את טענות המדינה בנוגע לקבלת גרסתה משום שהן נוגעות להתרשמותו של בית הדין האזורי מהעדויות ולשיקול דעתו. כן טוענת המשיבה כי לפני בית הדין האזורי עמדו עדויות נוספות של העדים מטעם המדינה שתמכו בעמדתה.
57. דין טענות המדינה ביחס לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי להידחות: בית הדין האזורי הביע אמון בגרסת המשיבה כמכלול על אף הפגמים הנטענים. כלל הוא כי קביעת הממצאים העובדתיים וקביעת ממצאי מהימנות של עדים נתונות לערכאה הדיונית שרואה את העדים ושומעת את עדויותיהם. אמנם ניתן לסטות מכלל זה במקרים נדירים, אולם לא מצאנו בטענות המדינה טעמים המצדיקים לעשות זאת במקרה שלפנינו.
מבלי לגרוע מהאמור נוסיף כי חלק מהפגמים שלהם טוענת המדינה נוגעות לקביעות בית הדין האזורי ביחס לשנים 2007-2002. כפי שקבענו לעיל מדובר באירועים שחלה עליהם התיישנות ושלגביהם התקבל ערעור המדינה.
(4) האם המדינה הפרה חובה מחובותיה לפי החוק והתקנות?
58. בנוגע לאחריות שיוחסה לה טוענת המדינה כי היא מילאה אחר כל החובות שמטיל החוק על מעסיק. בכלל זה היא מינתה ממונה על יישום הוראות החוק שהוכשרה על ידי נציבות שירות המדינה; בבית החולים הופץ תקנון למניעת הטרדה מינית שפורסם במקומות מרכזיים ובשפות שונות; הממונה פעלה להעברת המידע לכלל העובדים, בין היתר, באמצעות פרסומים, הדרכות, כתבה בעיתון בית החולים והצגות ותרמה להעלאת המודעות לנושא. כל זאת נוסף על פעילות נציבות שירות המדינה בנושא. טענות המדינה בעניין זה אושרו בעדויותיהם של העדים מטעם המדינה ומלמדות כי המדינה עמדה בכל חובותיה כמעסיקה, ואילו טענות המשיבה להפרת חובות אלה לא הוכחו. קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר הותרת ההשתתפות בפעולות ההסברה למניעת הטרדה מינית לשיקול דעת העובדים ובדבר היעדר התייחסות מצד בית החולים לתלונת ההטרדה המינית של המשיבה הן קביעות מרחיקות לכת בהתחשב בחוק ובפסיקה. לטענת המדינה קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה המשיבה התלוננה על התנהלות המערער עוד לפני שנת 2008 וכי לא נעשה עם פניותיה דבר שגויה ואינה מתיישבת עם העדויות שנשמעו בעניין זה. כך גם שגויה קביעת בית הדין שהתנהלותו של המערער הייתה ידועה לגורמים שונים בבית החולים והם התעלמו מכך. המדינה מדגישה כי היא אינה חולקת על כך שהמערער התבטא כפי שהתבטא, אלא חולקת על האחריות שבית הדין האזורי ייחס לה בהקשר זה. מרגע שהמשיבה התלוננה בשנת 2008 על המערער לפני מנהל ביה"ח היא נקטה בצעדים לבירור התלונה ולטיפול במשיבה הן מצד מנהלת מש"א והן מצד הממונה על הטרדה מינית, אך המשיבה הדפה את הניסיונות והכחישה כי מדובר בהטרדה מינית. בנסיבות אלה המצג שהציגה המשיבה הוא שמדובר בהתנהלות לא הולמת מצד המערער ולכן המשך הטיפול במערער נעשה במישור המשמעתי.
מוסיפה המדינה וטוענת כי מנהלת מש"א והממונה על הטרדה מינית הן עובדות בית החולים שלא נתונות להן סמכויות חקירה. כך שבהיעדר שיתוף פעולה מצד המשיבה היה עליהן להחליט כיצד להמשיך לפעול. לטענת המדינה המשיבה טענה לראשונה כי מדובר בהטרדה מינית בהגשת תלונה לנציבות שירות המדינה וזאת לאחר שעזבה את העבודה ומאותה עת בית החולים לא היה מוסמך להמשיך לטפל בהליך.
59. מנגד טוענת המשיבה כי טענות המדינה בעניין פעולותיה הן טענות עובדתיות שנדחו על ידי בית הדין האזורי. בפסק הדין נקבע כי חובת המעסיק אינה מתמצית ב"תליית החוק על הקיר". בית הדין האזורי קבע כי המדינה עצמה עיניה מההטרדות המיניות שספגה המשיבה ובכך הפרה את חובותיה כלפיה וכלפי כל עובדי בית החולים. קביעות אלה של בית הדין האזורי מבוססות על העדויות ששמע ועל הראיות שהוגשו.
60. המדינה אינה אחראית כמעסיקה להטרדות המיניות בשנים 2007-2002: חלק ניכר מטענות המדינה נוגע לקביעת בית הדין האזורי באשר לידיעתה בנוגע להטרדות המיניות של המשיבה בשנים 2007-2002, לאחריותה לביצוען ולמחדליה בטיפול ובמניעתן. דעתנו היא כי דין הערעור באשר לקביעות אלה של בית הדין האזורי להתקבל מהטעם שחלה על המעשים שבבסיסן התיישנות. בדיון בטענת ההתיישנות דלעיל קבענו כי בהתאם לפסק הדין בערעור הראשון חלה התיישנות על הטענות בכתב התביעה שמתייחסות לפעולות המדינה בשנים 2007-2002. עם זאת המשיבה הייתה רשאית לבסס טענות על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה בהליך המשמעתי. דא עקא שבתשתית העובדתית המוסכמת, המבוססת על התשתית העובדתית שנקבעה בהליך המשמעתי, לא נקבעו עובדות באשר לידיעת המדינה על ההטרדות המיניות, לתלונות שהמשיבה הגישה לכאורה לגורמים בבית החולים, לפעולות שהמדינה עשתה או לא עשתה בקשר לאותן הטרדות מיניות או כל עובדה אחרת שממנה ניתן היה להסיק את המסקנות שאליהן הגיע בית הדין האזורי. קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין אחריות המדינה מבוססות על עדויות שנשמעו לפניו ועל עדויות מתוך ההליך המשמעתי. בכך חרג בית הדין האזורי מיריעת המחלוקת שהוגדרה מלכתחילה והיא אחריות המדינה הנובעת מהתשתית העובדתית שנקבעה בהליך המשמעתי.
61. שאלה אחרת היא אם יש לייחס למדינה אחריות בגין הטרדה מינית לפי סעיף 7 לחוק על יסוד אי קיום חובותיה הקבועות בחוק ובתקנות ועל יסוד התנהלותה מאירוע הקוף ואילך. כפי שיפורט להלן קביעתנו היא שהמדינה קיימה את חובותיה כמעסיקה לעניין מינוי ממונה לפי החוק, פרסום תקנון והבאתו לידיעת העובדים. מנגד המדינה לא קיימה את חובתה לעניין חיוב העובדים להשתתף בפעולות הסברה, וטיפולה באירוע הקוף לא היה יעיל דיו. הכל כפי שיפורט להלן.
62. המדינה קיימה חובתה לפרסם תקנון למניעת הטרדה מינית: בית הדין האזורי קיבל את טענות המדינה כי היא דאגה למינוי אחראית למניעת הטרדה מינית כנדרש. כן קבע כי המדינה פרסמה את התקנון למניעת הטרדה מינית ברחבי בית החולים, פרסמה מידע באתר האינטרנט ובשלטים על נושא ההטרדה המינית וכי העבירה לעובדים חוזר למניעת הטרדה מינית מדי שנה. בעשותה פעולות אלה קיימה המדינה את חובותיה לפי סעיף 7(ב) לחוק ותקנה 2(א) לתקנות שעניינם פרסום תקנון למניעת הטרדה מינית והבאת תוכנו לידיעת העובדים. נטעים כי בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנון בכך שהמדינה פרסמה את התקנון למניעת הטרדה מינית בלוחות המודעות ובחוזרים שהפיצה בקרב העובדים הרי שהיא מילאה את חובתה ליידע את העובדים באיסור על הטרדה מינית. כמו כן המדינה קיימה את חובתה בתקנה 4 לתקנות בעניין מינוי אחראית למניעת הטרדה מינית מטעמה.
63. המדינה לא קיימה חובתה בנוגע לפעילויות ההסברה וההדרכה: בית הדין האזורי מצא כי בבית החולים נערכו פעילויות של הדרכה והסברה למניעת הטרדה מינית, כדוגמת הרצאות והצגות. אולם מצא טעם לפגם בכך שההשתתפות בפעילויות אלה הייתה וולונטרית ולא חייבה את כלל העובדים. חובת המעסיק בהקשר של פעילויות הדרכה והסברה קבועה בתקנה 2(ד) לתקנות הקובעת כך:
"מעביד יאפשר לעובדיו להשתתף, במשך שעות העבודה, בפעולות הדרכה והסברה שענינן מניעת הטרדה מינית והתנכלות שמארגן, בתכיפות סבירה, ארגון עובדים יציג, או ארגון כאמור בסעיף 12(3) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע במהלך התקין של העבודה. תקנת משנה זו לא תחול על מעביד המארגן פעולות הדרכה והסברה כאמור בעצמו או באמצעות ארגון כאמור".
בהתאם לתקנה זו על המעסיק לאפשר לעובדים שלו להשתתף בפעילויות הסברה והדרכה שעורך ארגון עובדים או ארגון שעניינו הגנה על זכויות עובדים. לא ניתן להבין מתקנה זו כי השתתפות העובדים באותן פעילויות הדרכה והסברה היא חובה או כי המעסיק צריך לכפות על העובדים להשתתף בהן. אמנם תקנה זו חלה כאשר מעסיק אינו מקיים פעילויות הדרכה בעצמו, אך ניתן להקיש ממנה לענין חובת מעסיק שכן מקיים פעילויות הדרכה בעצמו.
עם זאת ככל שהדברים נוגעים לשירות המדינה המצב שונה. סעיף 9(ג) לתקנון למניעת הטרדה מינית של שירות המדינה (תקנון לפי סעיף 7(ד)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ומותאם לשירות המדינה) קובע כך:
"פעולות הסברה והדרכה: שירות המדינה דורש מכל ממונה ומכל עובד לרבות עובדי הסכם ועובדי חוץ להשתתף בפעולות הדרכה והסברה הנעשות מטעמו בדבר איסור הטרדה מינית והתנכלות ומניעתן; לחלופין יאפשר לעובדיו לרבות עובדי הסכם ועובדי חוץ להשתתף במשך שעות העבודה בפעולות כאמור, המאורגנות, בפרקי זמן סבירים, על ידי גורמים אחרים, כמו ארגון עובדים יציג או ארגוני נשים, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע במהלך התקין של העבודה, ולאחר מתן אישור של האחראי במשרד ושל הממונה על ההדרכה".
הנה כי כן בהתאם לתקנון החל במדינה על כל ממונה וכל עובד חלה חובת השתתפות בפעולות הדרכה והסברה למניעת הטרדה מינית. בנסיבות אלה העובדה שבבית החולים לא נאכפה חובת ההשתתפות בפעולות ההסברה וההדרכה מהווה הפרת חובת הנורמות של שירות המדינה, גם אם הן מעבר לקבוע בחוק.
64. הכשל שנפל בבירור תלונת המשיבה לאחר אירוע הקוף: בית הדין האזורי קבע כי ביום 20.2.2008 המשיבה נפגשה עם מנהל ביה"ח. בסיכום הפגישה שכתב מנהל ביה"ח נרשם כי תוכן הפגיעה היה "התנהלות פוגענית מצד [שם המערער] מנהל המחלקה בצורת בדיחות גסות, תמונות אינטרנט עם רמיזות מיניות והתנהגות הגובלת בהטרדה מינית". ביום 2.3.2008 פנתה המשיבה למנהל ביה"ח פעם נוספת, הפעם בכתב, בהמשך לשיחתם בעל פה. במכתב ציינה כי היא מאסה בהטרדות הקשות, בהכפשות, בהכשלות ובחוסר האמון מצד המערער ששיאם באירוע הקוף ולכן היא מבקשת אישור לחופשה ללא תשלום למשך חודשיים. במכתב זה ציינה כי בעבר פנתה התלוננה בנושאים אלה לפני ד"ר א' ופרופ' ב'. מהתצהירים שהוגשו בבית הדין האזורי ואשר בית הדין האזורי לא דחה את האמור בהם עולה כי מנהל ביה"ח העביר את מכתבה של המשיבה מיום 2.3.2008 לטיפולן של מנהלת מש"א ולממונה על הטרדה מינית. אולם כעולה מקביעתו של בית הדין האזורי מנהל ביה"ח לא צירף את תרשומת השיחה מיום 20.2.2008 עם המשיבה לעיונן של מנהלת מש"א ושל הממונה על הטרדה מינית. מהתצהירים עולה עוד כי ביום 3.3.2008 שוחחה הממונה על הטרדה מינית עם המשיבה. המשיבה טענה בשיחה כי המערער העליב והשפיל אותה, אך הבהירה שלא מדובר בהטרדה מינית ואף הביעה פליאה על עירובה של הממונה על הטרדה מינית בסיפור. למחרת פנתה גם מנהלת מש"א למשיבה והזמינה אותה לפגישה עמה. המשיבה הבהירה כי אינה מסוגלת להגיע לבית החולים וגם בשיחה זו שללה כי מדובר בהטרדה מינית. בחודש 5/2008 דיווחה הממונה על הטרדה מינית לנציבות על השתלשלות העניינים ומהנציבות נמסר שאין מה לעשות עוד בעניינה של המשיבה. ביום 14.5.2008 הודיעה המשיבה למנהלת מש"א כי יש לה ליווי משפטי וכי לא תגיע לפגישה עמה, שאותה יזמה המשיבה. מאותה עת הופסק בירור טענות המשיבה.
על רקע דברים אלו קבע בית הדין האזורי כי מרגע שתלונת המשיבה הגיעה למנהל ביה"ח ביום 20.2.2008 היה על המדינה לנקוט בפעולות למניעת הישנות מעשי הטרדה מינית ולתיקון הפגיעה שנגרמה למשיבה. בכלל זה היה על המדינה לנקוט בפעולות הסברה והדרכה נוספות בקרב הדרג הבכיר של בית החולים, ולברר את טענות המשיבה גם אם לא הוגשה בגינן תלונה רשמית על הטרדה מינית. בית הדין האזורי קבע כי בין הפגישה של המשיבה עם מנהל ביה"ח ועד ליום 14.5.2008 לא נקטה המדינה בכל פעולה ובכך כשלה. קביעות אלה של בית הדין האזורי מחמירות עם המדינה ומקובלות עלינו בחלקן בלבד.
נבהיר מיד. הצגת תמונות בעלות רמיזות מיניות, שיתוף בבדיחות גסות והתנהגות הגובלת בהטרדה מינית הם מעשים שמעלים חשש כבד לקיומה של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק. על כן משנודע עליהם למנהל ביה"ח ב-20.2.2008 היה עליו לפעול כמצוות תקנה 6(ט) לתקנות המורה כי אם: "נודע למעביד על מקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, ולא הוגשה תלונה או שהמתלונן חזר בו מתלונתו, יעביר את המקרה לבירור של אחראי". מנהל ביה"ח היה אמור להעביר את העניין לטיפולה של הממונה על הטרדה מינית באופן מיידי. אלא שכעולה מקביעת בית הדין האזורי מנהל ביה"ח העביר את המקרה לידיעת הממונה על הטרדה מינית רק לאחר מכתבה של המשיבה מיום 2.3.3008 ובאופן חלקי בלבד. כלומר, מבלי שיידע אותה בתוכן סיכום פגישתו עם המשיבה מיום 20.2.2008. סיכום הפגישה גם לא תויק בתיקה האישי של המשיבה. זהו הליקוי העיקרי בהתנהלות המדינה. בהיעדר תיעוד למהותן ולחומרתן של תלונות המשיבה כלפי המערער כפי שעלו בשיחתה עם מנהל ביה"ח ולנוכח הכחשת המשיבה שמדובר בהטרדה מינית ספק בעינינו אם הממונה על הטרדה מינית יכלה לנחש שמדובר בטענות להטרדה מינית ולנקוט בצעדים נוספים לבירורן. כאמור, מרגע שהועבר המידע לממונה על הטרדה מינית ולמנהלת מש"א הן שוחחו עם המשיבה וביררו אם מדובר בהטרדה מינית. אלא שהמשיבה שללה כי מדובר בהטרדה מינית.
אמנם בהתאם להלכה הפסוקה עליה עמדנו בפרק הנורמטיבי לעיל, אין בעובדה שהמוטרד אינו יודע להגדיר את הפגיעה שחווה במונח המשפטי של הטרדה מינית כדי לשלול את היותה כזו. עם זאת במקרה שלפנינו לא היה לפני הממונה על הטרדה מינית מידע ראשוני שיקים חשש לקיומה של הטרדה מינית וממילא היא לא יכלה לפעול לבירורו. כאמור לעיל, עיקר הכשל הוא בכך שמנהל ביה"ח לא העביר את מלוא המידע לממונה על הטרדה מינית כנדרש.
נזכיר כי במסגרת בירור התלונה מוקנית לממונה על הטרדה מינית במקום העבודה סמכות לשמוע את "המתלונן, את הנילון ועדים, אם ישנם" ולבדוק כל מידע שהגיע אליה בעניין התלונה (תקנה 6(א)(2) לתקנות). כל זאת "ביעילות ובלא דיחוי" (תקנה 6(ד)). תקנון הטרדה מינית בשירות המדינה קובע כי הממונה על הטרדה מינית נדרשת להעביר את התלונה לאגף חקירות בנציבות שירות המדינה, וכי סמכויות בירור התלונה נתונות לאגף זה בלבד. כלומר, עיקר תפקידה של הממונה על הטרדה מינית בגופים השונים של המדינה הוא להחליט אם הטענות מצדיקות לכאורה המשך בירור וחקירה בשאלה אם מדובר בהטרדה מינית. כאמור לעיל, בענייננו לא היה לפני הממונה על הטרדה מינית המידע שלפיו המערער סיפר למשיבה בדיחות גסות והראה לה תמונות עם רמיזות מיניות שיחשידו שמדובר בהטרדה מינית. ועוד, המשיבה עצמה שללה כי מדובר בהטרדה מינית. בנסיבות אלה נראה כי די בפעולות שבהן נקטה הממונה על הטרדה מינית.
לנוכח האמור אנו קובעים כי נפל פגם בכך שמנהל ביה"ח לא העביר לידיעת הממונה על הטרדה מינית את המידע המלא שהגיע אליו בנוגע לתלונת המשיבה. עם זאת פעולותיה של הממונה על הטרדה מינית לאחר מכן היו סבירות. הנה כי כן דעתנו היא שטיפול המדינה בתלונת המשיבה לא היה יעיל דיו ולכן יש מקום לחייב את המדינה בתשלום פיצוי למשיבה.
(5) הפיצוי מטעם המדינה
65. לטענת המדינה בית הדין האזורי שגה בקביעה שכל מסכת האירועים המתוארת ברקע העובדתי היא אירוע אחד לצרכי התיישנות, ואילו לצרכי פיצוי עומד כל אחד מהאירועים בפני. כן טוענת המדינה כי שיעור הפיצוי שנפסק בסך 100,000 ₪ חורג מאמת המידה הסבירה לאחריות שיוחסה לה ומהפיצויים שנפסקו במקרים אחרים. יתרה מכך שיעור הפיצוי חורג מהסכום המירבי הקבוע בחוק בסך 50,000 ₪ שכן בענייננו חלה התיישנות על כל האירועים מלבד על אירוע הקוף.
66. לטענת המשיבה משקבע בית הדין האזורי שבית החולים התעלם מתופעת ההטרדות המיניות מן הראוי היה להשית עליו פיצוי גבוה ממה שנפסק. יתרה מכך. בית הדין האזורי ביקש להעביר מסר הרתעתי למעסיקים ולכן אין לפסוק פיצוי נמוך מהפיצוי שנפסק. המשיבה מציינת כי מדובר בפיצוי המצוי בשיקול דעת בית הדין ואין להתערב בו.
67. דין ערעור המדינה לעניין שיעור הפיצוי להתקבל: לעיל קבענו שאין לייחס למדינה אחריות לאירועים שעליהם חלה התיישנות וכי המדינה מילאה חובותיה לפרסם תקנון למניעת הטרדה מינית ולהבאתו לידיעת העובדים. עם זאת קבענו כי נפל פגם בכך שהמדינה לא אכפה את החובה להשתתף בפעולות הדרכה והסברה, וכן כי טיפול המדינה בתלונת המשיבה בפגישתה עם מנהל ביה"ח מיום 20.2.2008 לא היה יעיל דיו. הסכום המירבי שניתן לפסוק בגין כשל זה הוא 50,000 ₪ צמודים למדד. בהתחשב בכך שהמדינה קיימה חלק מהחובות הקבועים בחוק ובתקנות וכן בשים לב לאופי הכשל שנפל בטיפול של המדינה בטיפול בתלונת המשיבה אנו סבורים שיש להפחית את שיעור הפיצוי שנפסק בבית הדין האזורי ולהעמיד אותו על סך של 30,000₪ בלבד.
ד. סוף דבר
68. ערעור המערער: אנו קובעים כי כל התבטאויותיו של המערער כלפי המשיבה כפי שתוארו בפרק העובדתי הן מעשים של הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(4) ו-3(א)(5) לחוק. התנהלותו של המערער כלפי המשיבה במשך שנים הייתה מטרידה ופוגענית. מצאנו לקבל את טענת המערער כי האירוע שבסעיף 5 רבתי אינו מהווה הטרדה מינית. עם זאת דחינו את ערעור המערער על שיעור הפיצוי שנפסק לחובתו בבית הדין האזורי ועל כן על המערער לשלם למשיבה 250,000 ₪. ככל שהמערער שילם למשיבה 50,000 ₪ כאמור בהחלטה על עיכוב ביצוע פסק הדין, על המערער לשלם למשיבה 200,000 ₪ בתוך 30 יום שאם לא כן הסכום יישא ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. הערבות הבנקאית שהופקדה בקופת בית הדין בהתאם להחלטה מיום 3.7.2016 תשוחרר לטובת המערער או בא כוחו עם מסירת הודעה על ביצוע התשלום למשיבה.
בנסיבות אלה אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה 25,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין בערעור אשר ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.
69. ערעור המדינה: החלטנו לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה וזאת בכל הנוגע לאחריותה להתבטאויות המערער שנעשו בשנים 2007-2002. מנגד קבענו כי המדינה הפרה חלק מחובותיה כמעסיקה וכי הטיפול בתלונת המשיבה על הטרדה מינית מיום 20.2.2008 לא היה יעיל דיו. בשל התנהלותה והפרת חובותיה כמעסיקה על המדינה לשלם למשיבה פיצוי בסך 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. המדינה תשלם למשיבה את סכום הפיצוי שנפסק בניכוי סכום הפיצוי ששילמה בפועל בהתאם להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 3.7.2016. המדינה לא תפחית מסכום הפיצוי את הסכום ששולם בגין הוצאות משפט בבית הדין האזורי.
ערעור המדינה התקבל באופן חלקי ועל כן כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"א אלול תשע"ח (22 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד אילן איטח,
סגן נשיאה לאה גליקסמן,
שופטת