פסק דין
הנשיאה ורדה וירט-ליבנה
1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור גב' רות סנקר ומר ישראל חולתי; ס"ע (ב"ש) 23062-02-11 מיום 28.3.2016) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, וקבע כי המערער 1, שהיה ממונה עליה בעבודתה (להלן: המערער) בבית החולים שבבעלות המערערת 2 (להלן: המדינה) הטריד אותה מינית ולכן חייב אותו לשלם לה פיצוי בסך 250,000 ₪. בית הדין מצא שהמדינה הפרה את חובותיה כמעסיקה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק או החוק למניעת הטרדה מינית), וחייב אותה לשלם למשיבה פיצוי בסך 100,000 ₪.
הערעורים שלפנינו מחייבים לקיים דיון ראשון מסוגו בפסיקת בית דין זה במהותן ובפרשנותן של חלק מעילות ההטרדה המינית המצוינות בסעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית. בכלל זה נדרשים אנו לדון בשאלה אם ההטרדה המינית שנאסרה בסעיף 3 לחוק פרושה גם על התבטאויות שאינן מתייחסות במישרין למיניותה של המוטרדת.
הרקע העובדתי כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי
2. המערער, יליד 1957, רופא בבית החולים שבבעלות המדינה. בשנת 1998 מונה המערער למנהל מחלקה בבית החולים וכיהן בתפקיד זה בתקופה הרלוונטית להליך.
3. המשיבה, ילידת 1956, מזכירה רפואית. בשנת 1995 היא החלה את עבודתה בבית החולים שבו עבד המערער. מחודש 12/1999 ועד לחודש 2/2008 עבדה המשיבה כמזכירה רפואית במחלקה שניהל המערער ובכפיפות ישירה אליו.
4. כשנה לאחר תחילת עבודתם המשותפת החל המערער לשתף את המשיבה בפרטים מחייו האישיים, ובכלל זה ביחסיו עם רעייתו הראשונה. בהמשך החל המערער לחלוק עם המשיבה גם פרטים אינטימיים מחייו, לרבות פרטים הנוגעים ליחסי מין שקיים עם רעייתו הראשונה ועם נשים אחרות.
5. בחודש 3/2002 במהלך יום העבודה נכנסה המשיבה למשרדו של המערער ומצאה אותו בעיצומו של אקט מיני עם עובדת בית החולים מ'. מאז אירוע זה ועד עזיבת המשיבה את בית החולים ב-2/2008 שיתף המערער את המשיבה בפרטי פרטים מחיי המין שלו, שוחח עמה על נושאים מיניים וחשף אותה לתכנים מיניים על גבי צג המחשב, כמפורט להלן:
[א] המערער שאל את המשיבה על יחסי המין שלה עם בעלה.
[ב] המערער סיפר למשיבה כי הוא משתמש בכדורי ויאגרה על מנת לספק מינית את מ', ועל השפעת הוויאגרה על יחסי המין שקיים.
[ג] המערער הראה למשיבה במספר הזדמנויות תמונות ארוטיות וסרטונים קצרים בעלי אופי מיני על צג המחשב במשרדו. כמו כן, נהג המערער לספר בדיחות גסות בנוכחות המשיבה.
[ד] בשנת 2005 נסעו המערער והמשיבה לבקר בבית של רופאה במחלקה, לאחר שזו נפצעה בתאונת דרכים. בטרם נכנסו לדירתה של הרופאה אמר המערער למשיבה: "אשתי אמרה לי שאני יכול לבקר אותה, אבל אוי לי אם אני חוזר הביתה עם ריח של כוס גרוזיני".
[ה] בשנת 2007 לאחר שהמערער חזר מביקור בצרפת הוא סיפר למשיבה כי מ' ביקשה לצפות בו מקיים יחסי מין עם פרוצה.
[ו] בשלהי שנת 2007, בזמן השיפוץ במחלקה, במועד מדויק שאינו ידוע, סיפר המערער למשיבה שקיים יחסי מין ב"שלישייה" עם מ' ועובדת נוספת.
[ז] בשבוע הראשון של שנת 2008, או בסמוך לכך, לאחר מעבר למחלקה חדשה, עצר המערער את מעברה של המשיבה במשרד ושאל אותה אם היא זוכרת את האירוע במהלכו תפסה אותו באמצע עם מ' ושאל את התובעת: "תגידי, ראית? מה ראית?".
[ח] ב-2/2008 או בסמוך לכך סיפר המערער למשיבה כי קיים יחסי מין עם מ' בפריחת הכלניות ביד מרדכי ושאל את המשיבה אם היא בעצמה קיימה יחסי מין כאלה.
6. ביום 14.2.2008 קרא המערער למשיבה למשרדו, אולם היא מיאנה להיכנס. לאחר מספר ניסיונות של המערער לבקש מהמשיבה לבוא למשרדו, אמר לה: "היי תראי, מה עשית במחשב שלי? שמת את התמונה שלך במחשב שלי? בואי תראי". המשיבה ניגשה למשרדו, שם הראה לה המערער על צג מחשבו תמונה של קוף ואמר לה: "נכון שאת יפה? מה את אומרת?" (להלן: אירוע הקוף).
לאחר אירוע זה עזבה המשיבה את בית החולים ולא שבה אליו עוד.
7. ביום 20.2.2008 נפגשה המשיבה עם מנהל בית החולים דאז (להלן: מנהל ביה"ח). בפגישה סיפרה המשיבה למנהל ביה"ח "על התנהגות פוגענית מצד המערער בצורת בדיחות גסות, בדיחות אינטרנט עם רמיזות מיניות והתנהלות הגובלת בהטרדה מינית". מנהל ביה"ח הציע למשיבה לפנות בתלונה רשמית אל הממונה על מעמד האישה או לעבור מתפקידה למקום אחר בבית החולים. למחרת, ביום 21.2.2008, הודיעה המשיבה למנהל ביה"ח כי היא לא גיבשה החלטה לפי ש"המצב גרם לה לסערת רגשות" ולכן היא ביקשה עוד מספר ימים לתשובה.
8. המשיבה לא הגישה תלונה על הטרדה מינית לאחראית על פי חוק למניעת הטרדה מינית בבית החולים.
9. ביום 2.3.2008 פנתה המשיבה בכתב למנהל ביה"ח בבקשה לצאת לחופשה ללא תשלום על רקע התנהגותו של המערער. בו ביום הפנה מנהל ביה"ח את מכתבה של המשיבה לממונה על מעמד האישה בבית החולים (להלן: הממונה על הטרדה מינית) ולמנהלת משאבי האנוש (להלן: מנהלת מש"א).
10. ביום 3.3.2008 שוחחה הממונה על הטרדה מינית עם המשיבה, ובשיחה עמה שללה המשיבה כי התנהגותו של המערער הייתה הטרדה מינית.
11. ביום 4.3.2008 שוחחה מנהלת מש"א עם המשיבה וגם בשיחה זו שללה המשיבה כי התנהגותו של המערער הייתה בעלת אופי מיני. בנסיבות אלה טענות המשיבה בנוגע להטרדה מינית לא נבחנו במסגרת בית החולים.
12. המערער זומן לשיחת הבהרה עם מנהל בית החולים ובנוכחות המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. השיחה סבה על תלונות המשיבה ליחס משפיל וחוסר אמון מצד המערער, תוך התייחסות לאירוע הקוף.
13. במהלך שנת 2009 הגישה המשיבה תלונה לנציבות שירות המדינה שבעקבותיה נפתחה חקירה נגד המערער. החקירה הסתיימה בהגשת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. התובענה ייחסה למערער עבירות של הטרדה מינית, הטרדה מינית סביבתית, ניצול יחסי מרות והתעמרות. בהסדר טיעון בהליך המשמעתי, הודה המערער בעובדות בסעיפים קטנים [א]-[ח] לעיל והורשע בעבירה של התנהגות בלתי הולמת. בעקבות ההרשעה גזר בית הדין למשמעת על המערער נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, הורדה בדרגה אחת למשך שנה, והעברה מתפקיד ופסילה מתפקיד ניהולי לפרק זמן של שישה חודשים.
14. בין לבין בחודש 2/2009 קבעה ועדה רפואית מטעם משרד הבריאות כי מצבה הרפואי של המשיבה אינו מאפשר את המשך העסקתה בתפקידה בתקן, או בכל תפקיד אחר בשירות המדינה. המשיבה פרשה לגמלאות ומשולמת לה גמלה על בסיס דרגת הנכות הרפואית שקבעה הוועדה.
פסק דינו של בית הדין האזורי
15. פסק דינו של בית הדין האזורי התמקד בשלוש סוגיות. הראשונה, התיישנות עילת התביעה. בעניין זה דחה בית הדין האזורי את טענת ההתיישנות ביחס למערער מהטעם שהיא לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בית הדין האזורי דחה גם את טענת ההתיישנות של המדינה לנוכח האמור בהחלטת הנשיאה אורלי סלע מיום 11.7.2011 שאושרה בבית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 18331-09-11 מיום 19.12.2011) כי המשיבה רשאית לטעון להפרת חובות המדינה כמעסיקה על יסוד מסכת האירועים שבהם הודה המערער בהליך המשמעתי.
16. הסוגיה השנייה שנדונה בפסק הדין היא אם מסכת האירועים שתוארה היא בבחינת הטרדה מינית בהתאם לחוק. בית הדין עמד על מטרת החוק כפי שהיא מוגדרת בסעיף 1 לחוק והסיק ממנה כי הטרדה מינית אינה חייבת לבוא לידי ביטוי בדרישה לקבלת טובת הנאה בעלת אופי מיני מהעובדת. כן דחה את הטענה כי הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(3) ו-3(א)(4) לחוק היא רק כזו שיש בה התייחסות ישירה למיניותה של המוטרדת. בית הדין קבע כי הטרדה מינית יכולה לבוא לידי ביטוי גם ביצירת סביבת עבודה עוינת החושפת את העובדת בניגוד לרצונה להערות ולהתייחסויות בעלות אופי מיני באופן שפוגע בכבודה ובניגוד לתכלית החוק. בית הדין האזורי אף התייחס לכך שהחוק קובע כי ביחסי כפיפות יש חזקה של היעדר הסכמה להתבטאויות. בהתייחסו להתבטאויותיו של המערער כלפי המשיבה כפי שתוארו בעובדות קבע בית הדין האזורי כי התבטאויותיו של המערער היו בעלות אופי מיני מובהק, שחלקן הופנו ישירות למשיבה. התבטאויות אלה אינן ב"תחום האפור" ושעשויות להיות מקובלות בחברה מתירנית כפי שטען המערער, אלא הן בתחום הגרעין הקשה של הטרדה מינית מילולית וסביבתית. בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי המשמעות הנורמטיבית של התנהגות אינה נבחנת לפי מידת שכיחותה. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבה כי כל אחד מהאירועים שתוארו בפרק העובדתי מהווה הטרדה מינית.
17. בסוגיית אחריות המדינה קבע בית הדין האזורי כי בית החולים מינה ממונה כנדרש בחוק, פרסם תקנון למניעת הטרדה מינית והביא את הוראות החוק לידיעת העובדים בחוזרים שהופצו פעמיים בשנה ובשלטים שנתלו בלוחות בית החולים. עם זאת בפעולות אלה לא היה די ובית החולים כשל ביישום החובה המוטלת עליו להנחיל את הוראות החוק בקרב כלל העובדים. בבית החולים נערכו פעילויות הסברה והדרכה לעובדים אך ההשתתפות בהן הייתה וולונטרית ולא הייתה בהן התייחסות לתופעת ההטרדה המינית בתוך בית החולים, ובפרט חסרה פעילות של הדרכה והסברה בקרב הדרג הבכיר. כמו כן נקבע כי כשהמשיבה התלוננה למנהל ביה"ח על התנהגות הגובלת בהטרדה מינית היא ציינה כי בשנת 2004 היא פנתה לרופאים בכירים ודיווחה להם על התנהגות המערער. אף על פי כן בית החולים לא בירר את הדברים עם רופאים אלה ובהמשך הטיפול בתלונה מ-2008 הופסק בטענה של היעדר שיתוף פעולה מצד המשיבה. בית הדין האזורי קבע כי היה על בית החולים להמשיך בבירור תלונת ההטרדה המינית גם בהיעדר שיתוף פעולה מצד המשיבה, אך בית החולים העדיף לשמור על "שקט תעשייתי". הדבר נלמד, בין היתר, מכך שתיעוד שיחתה של המשיבה עם מנהל ביה"ח לא תויק בתיקה האישי ולא הובא לידיעתה של הממונה על מניעת הטרדה מינית בבית החולים.
בית הדין האזורי פסק כי על המערער לפצות את המשיבה ב-250,000 ₪ בגין משך מעשי ההטרדה ותדירותם ובשים לב לכך שנעשו תוך ניצול יחסי מרות. כן חייב את המדינה לשלם למשיבה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת חובתה כמעסיקה למנוע הטרדות מיניות בין כתלי בית החולים ובשל הטיפול הלקוי בתלונתה של המשיבה.
כנגד פסק הדין הוגשו הערעורים שלפנינו.
תמצית טענות הצדדים בערעורים שלפנינו
ערעורו של המערער (ע"ע 9834-05-16)
18. ערעורו של המערער סב הן על קביעת בית הדין האזורי כי הטריד מינית את המשיבה והן על שיעור הפיצוי שבו חויב. לטענת המערער בית הדין האזורי החיל בעניינו נורמות משפטיות שאין בינן לבין החוק מאומה, ולשיטתו פסק הדין הוא "הוכחה ניצחת להשפעה האדירה", כלשונו, שיש לשיח הציבורי על מערכת המשפט.
בנוגע לתשתית העובדתית טוען המערער כי התבטאויותיו אינן עולות כדי הטרדה מינית משום שאינן בעלות גוון מיני, משום שלא התייחסו ספציפית למשיבה, משום שלא נועדו לבזות ולהשפיל אותה, או משום שלא נאמרו תוך ניצול יחסי מרות. לטענת המערער בית הדין האזורי השתית את קביעותיו העובדתיות על חומר הראיות בהליך המשמעתי באופן לא ראוי ותוך הוצאת דברים מהקשרם.
אשר לשיעור הפיצוי שבו חויב טוען המערער כי מדובר בפיצוי גבוה שאינו עולה בקנה אחד עם חומרת המעשים שיוחסו לו, בפרט בהשוואה למקרים אחרים שבהם נמצאה הטרדה מינית חמורה יותר.
19. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המערער ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי. אשר לחלקי הערעור הסבים על ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי טוענת המשיבה כי אין לטענותיו העובדתיות של המערער אחיזה במציאות. מה גם שאין הצדקה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית הדין האזורי.
מוסיפה המשיבה וטוענת כי תופעת ההטרדות המיניות עודנה קיימת במקומות עבודה ולכן שומה על בתי הדין לעבודה לקבוע נורמות התנהגות ראויות בעבודה, בין היתר, בהגברת ההרתעה על ידי פסיקת פיצויים בשיעור משמעותי. המשיבה טוענת כי בית הדין האזורי קבע את הממצאים העובדתיים ואת המסקנות הנובעות מהן ובהתאם לפסיקה ושיקול דעתו קבע את שיעור הפיצוי המתאים. לשיטתה אין מקום להפחתת הפיצוי שקבעה הערכאה הדיונית שנחשפה לראיות.
ערעורה של המדינה (ע"ע 14587-05-16)
20. המערערת בערעור זה היא המדינה העותרת כי יבוטלו קביעותיו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לאחריות שיוחסה לה בקשר להטרדות המיניות שביצע המערער. בראש ובראשונה טוענת המדינה להתיישנות האירועים שהתרחשו בין השנים 2007-2002. שנית טוענת המדינה להרחבת חזית מצד המשיבה.
בנוגע לאחריות שיוחסה לה טוענת המדינה כי היא מילאה אחר כל החובות שמטיל החוק על מעסיק. בכלל זה ובין היתר במינוי ממונה על יישום הוראות החוק שהוכשרה על ידי נציבות שירות המדינה, בפרסום ובהפצת התקנון למניעת הטרדה מינית ובפעולות הסברה והדרכה נוספות לכלל העובדים. לטענת המדינה קביעותיו של בית הדין האזורי ביחס לחובות שהמדינה הפרה הן מרחיקות לכת. זאת ועוד קביעתו העובדתית של בית הדין ולפיה המשיבה התלוננה על הטרדה מינית עוד קודם לפנייתה למנהל ביה"ח שגויה, ומשהובאו הדברים לידיעתו של מנהל ביה"ח בשנת 2008 נקטה המדינה בצעדים לבירור התלונה ולטיפול במשיבה. למדינה טענות גם באשר לשיעור הפיצוי שנפסק שלשיטתה חורג מהסכום המירבי הקבוע בחוק.
לבסוף טוענת המדינה כי אירוע הקוף כלל לא נשא אופי מיני. לטענתה מדובר בהלצה וולגרית גרועה שעשויה לגרום לעלבון או להטרדה, אך נעדרת הקשר מיני ומשום כך אינה בגדר הטרדה מינית. בפרט לא היה באירוע זה כדי לאיין את ההתיישנות ביחס לאירועים שקדמו לו.
המערער הצטרף לטיעוני המדינה בערעור ובסיכומים.
21. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור. לטענת המשיבה המדינה אינה יכולה להתנער מהעובדות המוסכמות שגובשו בין הצדדים וממילא המשיבה הייתה רשאית להוכיח עובדות נוספות מעבר לתשתית העובדתית המוסכמת. כמו כן לטענתה לא חלה התיישנות על האירועים שהתרחשו לאחר אירוע הקוף, ובעניין זה המשיבה תומכת בקביעתו של בית הדין האזורי שהמדינה התנערה מחובתה להבטיח סביבת עבודה מוגנת מהטרדה מינית. המשיבה טוענת שיש לדחות את טענת המדינה להרחבת חזית משום שכל טענותיה נטענו כבר בכתב התביעה, וכן כי יש לדחות את טענות המדינה ביחס לשגיאות בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. המשיבה דוחה את טענות המדינה בנוגע לשיעור הפיצוי שנפסק לזכותה.
בהתייחס לאירוע הקוף טוענת המשיבה כי מדובר באירוע בעל אופי מיני מהטעמים שקבע בית הדין האזורי. זה האירוע שהוביל להתמוטטות המשיבה ולפנייתה למנהל ביה"ח ואין להקל בו ראש.
עד כאן טענות הצדדים בתמצית. נפנה עתה לדיון ולהכרעה תוך התייחסות מפורטת לטענות הצדדים.