--- סוף עמוד 23 ---
משב, ובראשם שנהב, את ייעוד הכספים שהועברו ממשב לחשבון קדי. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענתו העיקרית של יגרמן במסגרת אישום זה לפיה העברות הכספים ממשב לקדי היוו "התקזזות" כנגד כספים שהועברו עוד קודם לכן מקדי למשב. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כי הטענה אינה עולה בקנה אחד עם גרסאות שונות שהציג יגרמן באשר לתכלית העברת הכספים בפני רואי החשבון של החברות בזמן אמת ובפני חוקרי הרשות לניירות ערך. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הרשיע במסגרת חלקו השני של הדיון באישום השני את יגרמן, הבי וגבעוני (בצוותא) בשבע עבירות של גניבה בידי מנהל (כמספרן של משיכות הכספים ממשב), ובהתאמה גם בשבע עבירות של מנהלים ועובדים בתאגיד ובשבע עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד.
40. האישום השלישי נסב על עבירות שיוחסו לפלד על רקע העובדות המתוארות באישומים הראשון והשני. בזמנים הרלוונטיים לאישומים אלה כיהן פלד כיו"ר דירקטוריון פויכטונגר תעשיות וכיו"ר דירקטוריון משב, שתי החברות שמהן בוצעו העברות כספים בהיקפים ניכרים. בכתב האישום המתוקן נטען כי פלד ידע על המצוקות הכלכליות שבהן היו נתונים גבעוני, יגרמן והבי ועל משיכות הכספים שביצעו מהחברות הציבוריות האמורות שלא כדין. עוד נטען בהקשר זה כי הובא לידיעתו של פלד שיגרמן מחזיק בפנקס שיקים של משב, אך הוא לא פעל בנדון. בית המשפט המחוזי הבהיר כי המחלוקת שהתעוררה בפניו בעניין זה נגעה לשאלה מתי פלד התוודע להעברות הכספים המתוארות באישומים הראשון והשני – האם כבר בחודש פברואר 2002, כטענת המדינה, או שמא רק בתחילת חודש יוני של אותה שנה, כעמדתו של פלד. בית המשפט המחוזי קיבל גם בעניין זה את עמדת המדינה, וקבע כי פלד ידע כבר בחודשים הראשונים של שנת 2002 על אי-הסדרים בחברות שבהן שימש בתפקידים בכירים. בית המשפט המחוזי התרשם שפלד אמנם לא הפנים את מלוא ההשלכות של משיכות הכספים. אולם, הוא הוסיף וקבע כי לא זו בלבד שפלד פעל בעניין זה מאוחר מדי, אלא שגם כשכבר פעל הוא לא סיפק את מלוא המידע הרלוונטי לבעלי התפקידים שעמם התייעץ, ובהם משפטנים ורואי חשבון שעבדו בקבוצה או ייעצו לה. בית המשפט המחוזי דחה גם בהקשר זה טענה להסתמכות על דבריו של עו"ד הייק – בהתייחס לדברים שנאמרו בישיבה שקיים עמו פלד. בית המשפט המחוזי קבע, גם כאן, כי לא ניתן לייחס משקל להסתמכות זו כיוון שבפני עו"ד הייק לא עמדו כל הנתונים הרלוונטיים. בית המשפט המחוזי הרשיע אפוא את פלד בשתי עבירות של עובדים ומנהלים בתאגיד לפי החלופה הקבועה בסעיף 424(2) לחוק העונשין ובשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. עם זאת, בית המשפט המחוזי זיכה את פלד מעבירות הדיווח שיוחסו לו באישום זה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.
--- סוף עמוד 24 ---
41. בגדרם של האישומים הרביעי והחמישי הואשמו גבעוני ויגרמן (באישומים הרביעי והחמישי) והבי (באישום הרביעי בלבד) בכך שדאגו לכך שפויכטונגר תעשיות תוציא ערבויות בנקאיות להבטחת עסקאות שהוצגו לאנשי הכספים שלה כפעילות עסקית תקינה הנוגעת לה, בה בשעה שלמעשה היה מדובר במנגנון למשיכת כספים מחשבונה של פויכטונגר תעשיות בקשר לעסקה שנועדה לשרת אותם. את הכספים לקחו הנאשמים באישומים אלה לכיסם או לשימושן של מיאב ובסט בית, כמפורט להלן.
42. לפי האישום הרביעי, לנוכח מצוקת מזומנים שפקדה את יגרמן, הבי וגבעוני בחודש יולי 2002, פנה יגרמן לאיש עסקים המקורב אליו בשם קובי סידי (להלן: סידי) בבקשה שזה יעביר לו סכום כסף במזומן. סידי הסכים להעביר באופן מיידי סכום בסך של 3,000,000 שקל, אך התנה זו במתן ערבות בנקאית להבטחת החוב. על פי כתב האישום המתוקן, מאחר שמסגרות האשראי של גבעוני, הבי ויגרמן באותה תקופה לא אפשרו להם לקבל ערבות בנקאית כאמור, הם החליטו להוציא במרמה את הערבות הבנקאית מפויכטונגר תעשיות. במסגרת כך, גבעוני, הבי ויגרמן ערכו הסכם פיקטיבי בין בסט בית (שהייתה נתונה, כזכור, בשליטתו של הבי) לבין חברת תעשיות קרטון ואריזה ס.נ. בע"מ (להלן: ס.נ.), שהייתה בשליטתו של סידי. בהסכם נקבע כי ס.נ. העבירה "מקדמה" של 3,000,000 שקל לבסט בית. את הערבות הבנקאית להבטחת החזר המקדמה נתנה פויכטונגר תעשיות, לאחר שגבעוני, הבי ויגרמן הורו כך לאנשי הכספים של פויכטונגר תעשיות, ושכנעו אותם שהערבות ניתנה במסגרת פעילות עסקית תקינה. בפועל שימשו מרבית כספי המקדמה, בסופו של דבר, לצרכיהם האישיים של גבעוני, הבי ויגרמן, במישרין או בעקיפין. הפרויקטים שעליהם נסב ההסכם בין ס.נ. לבין בסט בית לא קרמו עור וגידים, וכספי המקדמה לא הוחזרו לסידי. בחודש דצמבר 2002 פנה סידי לבנק כדי לממש את הערבות שניתנה לו על ידי פויכטונגר תעשיות. להשלמת התמונה יצוין כי הערבות בוטלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (בש"א 21203/02 רו"ח חן ברדיצ'ב נ' בסט בית חברה לבנין בע"מ (בכינוס נכסים) (10.9.2003)), שקבע כי ס.נ. לא פעלה בתום לב.
43. האישום החמישי נסב על חוזה שנכרת בין חברת יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ (להלן: יוניברסל מוטורס) לבין מיאב לשם בנייתו של מרכז לוגיסטי של יוניברסל מוטורס באזור התעשייה של העיר שוהם. בחוזה נקבע כי יוניברסל מוטורס תשלם למיאב מקדמות על חשבון התמורה החוזית, בכפוף להעמדת ערבויות בנקאיות במלוא הסכום לטובתה. מאחר שמצבה הכספי של מיאב ומסגרות האשראי שלה בבנקים לא
--- סוף עמוד 25 ---
אפשרו לה להוציא את הערבויות הנדרשות, העמידו גבעוני ויגרמן ערבויות בנקאיות לטובת יוניברסל על בסיס חשבון הבנק של פויכטונגר תעשיות. כך, בחודש מארס 2002 ניתנו בזיקה לחשבונה של פויכטונגר תעשיות שתי ערבויות בנקאיות עבור מיאב: אחת על סך 2,500,000 שקל והשנייה על סך 10,000,000 שקל. באותו חודש העבירו גבעוני ויגרמן, כך על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, סכומים העולים על 10,000,000 שקל מחשבון מיאב לפקודת יגרמן ולחשבון קדי. המדינה טענה אפוא כי ההסכם שכרתו גבעוני ויגרמן עם יוניברסל מוטורס נועד למעשה לעשות שימוש בכספה של פויכטונגר תעשיות, על אף העובדה שלפויכטונגר תעשיות לא היה כל קשר לחוזה בין יוניברסל מוטורס ומיאב. להשלמת התמונה יצוין כי בקשתה של יוניברסל מוטורס לממש את הערבויות נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (בש"א 16920/02 רו"ח חן ברדיצ'ב נ' בנק הפועלים בע"מ (20.2.2003)) שקבע כי חרף ההתנהלות הפגומה שהביאה להוצאת הערבויות, על פויכטונגר תעשיות לשלם את הכספים.
44. לנוכח הדמיון בין האישום הרביעי לאישום החמישי, דן בהם בית המשפט המחוזי במאוחד וקיבל את עמדת המדינה.
45. אשר לאישום הרביעי, לאחר שבחן את פרטי ההסכם בין בסט בית לבין ס.נ. הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי העסקה שתוארה בהסכם היא פיקטיבית, וכי ההסכם נועד למעשה לאפשר ליגרמן, הבי וגבעוני לעשות שימוש בכספי המקדמה לצרכיהם הפרטיים, כשברקע עומדת הערבות שסיפקה פויכטונגר תעשיות. בית המשפט המחוזי קבע שהוצאת הערבות היוותה עסקה חריגה שבה לבעלי השליטה היה עניין אישי. הוא אף מצא כי 2,004,000 שקל מתוך כספי המקדמה שימשו את יגרמן לפירעון חוב פרטי לסידי. באשר לשאר הסכום נקבע כי הכסף הגיע לבסט בית על חשבון פויכטונגר תעשיות, וכי די בכך לצורך הרשעה. בשולי הדברים, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי המקור החוקי להעברת הכסף מפויכטונגר תעשיות לבסט בית היה המנגנון התשקיפי, וזאת מאותם טעמים שהובילו אותו לדחות טענה דומה בגדרו של האישום הראשון.
46. אשר לאישום החמישי, בית המשפט המחוזי קבע שהוצאת הערבות מפויכטונגר תעשיות במסגרת עסקה בין מיאב לבין יוניברסל מוטורס כמוה כהוצאת כספים מפויכטונגר תעשיות למיאב. בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע ממצא חד-משמעי בשאלה האם יגרמן וגבעוני עשו שימוש בכספי המקדמות שהועברו מיוניברסל מוטורס לצרכיהם הפרטיים. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי במשיכת הכספים
--- סוף עמוד 26 ---
מפויכטונגר תעשיות למיאב, מבלי שזו עברה את האישורים הנדרשים בדין יש די כדי לבסס אחריות בפלילים בעבירות שיוחסו לגבעוני וליגרמן במסגרת אישום זה (בשים לב למעמדם של השניים בפויכטונגר תעשיות – כבעל שליטה וכנושא משרה, בהתאמה) – עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירת מנהלים ועובדים בתאגיד ועבירת דיווח לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.
47. האישום הששי נסב על הסכם שנחתם בין יגרמן לבין פויכטונגר תעשיות לגבי העסקתו של יגרמן בתור "יועץ" ביום 29.1.2002. כותרתו של ההסכם היא "הסכם למתן שירותים" שבמסגרתו עמדה ליגרמן הזכות לקבל הלוואה עד סך של ארבעה מיליון שקל מפויכטונגר תעשיות בתמורה לשירותיו, ומבלי שיגרמן נדרש להעמיד בטוחות להחזר ההלוואה (הסכם זה יכונה להלן: הסכם ההלוואה). על בסיסו של הסכם ההלוואה יגרמן אכן קיבל כספים בסכום של ארבעה מיליון שקל שהוגדרו כהלוואה עבור שירותיו. על רקע מעמדו הנטען של יגרמן כנושא משרה בפויכטונגר תעשיות ולנוכח המערכת הכספית הפרטית בין יגרמן לבין בעלי השליטה בפויכטונגר תעשיות נטען בכתב האישום המתוקן כי עסקה זו היוותה עסקה חריגה של החברה עם נושא משרה בה וכן עסקה חריגה עם אדם שלבעל השליטה יש בה עניין אישי. עוד נטען, כי המערערים עברו את העבירות המיוחסות להם בכך שנמנעו מלנקוט בהליכים הנדרשים בדין לאישורה של עסקה כזו. בית המשפט המחוזי קבע כי יגרמן שימש נושא משרה בחברת פויכטונגר תעשיות וכי בינו לבין המערערים האחרים התקיימו קשרים עסקיים ענפים (תוך הפניה לקביעותיו הכלליות בעניין זה בפתחה של הכרעת הדין). לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי להבי ולגבעוני (כבעלי שליטה), לפלד (כיו"ר הדירקטוריון) וליגרמן עצמו (כנושא משרה) היה עניין אישי בהסכם שקבע את תנאי העסקתו של יגרמן בפויכטונגר תעשיות, וכי הייתה זו עסקה חריגה אשר חייבה כל אחד מהמערערים להביא לאישורה כנדרש בחוק. גם במסגרת אישום זה דחה בית המשפט המחוזי טענה לפיה המערערים הסתמכו על חוות דעת משפטית שניתנה על-ידי עורכי דינם. בית המשפט המחוזי קבע אף בהקשר זה כי בפני עורך חוות הדעת לא עמדה תשתית עובדתית מספקת לשם עריכת חוות הדעת. כן הוא קבע כי חוות הדעת לא הייתה "קונקלוסיבית". בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בגדרו של אישום זה בעבירות של עובדים ומנהלים בתאגיד לפי החלופה המנויה בסעיף 424(1) לחוק העונשין, בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ובעבירת דיווח לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.
48. האישום השביעי נסב על פעולות שביצע יגרמן בשיקים של פויכטונגר תעשיות לצורך פירעון חוב אישי שלו לאדם בשם יוסף מימון ז"ל שעמד על סך של 6,000,000
--- סוף עמוד 27 ---
שקל. לפי כתב האישום המתוקן, יגרמן הכין שלושה שיקים של פויכטונגר תעשיות בסך של 2,000,000 שקל כל אחד, כך שהם נמשכו לפקודת גבעוני, ונחתמו על-ידי גבעוני והבי בשם פויכטונגר תעשיות. בהמשך, כך נטען, חתם יגרמן על גב השיקים חתימות הנחזות להיות חתימות היסב של גבעוני, ומסר את השיקים לאדגר מימון לצורך כיסוי חובותיו כלפי אחיו, יוסף מימון. כשהפקיד אדגר מימון את אחד השיקים, בספטמבר 2012, הוחזר השיק על-ידי הבנק עקב כניסתה של פויכטונגר תעשיות להקפאת הליכים. יגרמן הואשם בהקשר זה בעבירות של גניבה בידי מנהל, גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, ואילו גבעוני והבי הואשמו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בבית המשפט המחוזי טען יגרמן כי החזיק בשיקים כדין, לאחר שפדה חוב של פויכטונגר תעשיות לבנק דיסקונט. עוד טען, כי השיקים ניתנו לאדגר מימון על מנת להשפיע על אחיו להזרים כסף לחברת פויכטונגר תעשיות.
49. בפתח הכרעתו באשר לאישום השביעי הצביע בית המשפט המחוזי על שתי שאלות שדורשות הכרעה עובדתית – לשם מה ניתנו השיקים לאדגר מימון, וכיצד הגיעו השיקים לידיו של יגרמן. בית המשפט המחוזי קבע שהשיקים ניתנו למימון לצורך כיסוי חובות אישיים של יגרמן, וכי יגרמן קיבל את השיקים שלא כדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענת יגרמן כי השיקים הגיעו לידיו לאחר שפדה חוב של פויכטונגר תעשיות. הוא אף קבע כי יגרמן כתב את שמו של גבעוני על גב השיק באופן שנחזה כחתימתו. לנוכח האמור לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את יגרמן בעבירות של גניבה בידי מנהל, בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות ובמרמה והפרת אמונים בתאגיד. בית המשפט המחוזי זיכה את הבי מהעבירה שיוחסה לו בקובעו שהוא פעל במקרה זה לטובת החברה. לעומת זאת, הרשיע בית המשפט המחוזי את גבעוני בעבירה של מרמה והפרת אמונים, בשים לב לכך שתפקידיו בפויכטונגר תעשיות לא הסתכמו רק בהיותו דירקטור, ובפועל הוא שימש כמנכ"ל החברה. בית המשפט המחוזי קבע כי מסירת שיקים חתומים אך לא מלאים ליגרמן, בייחוד כאשר גבעוני מודע למצוקתו הפיננסית של האחרון, מהווה מקרה מובהק של הפרת אמונים.
50. בגדרו של האישום השמיני הואשם יגרמן בכך שמשך לפקודת עצמו שיק של משב על סך של 14.5 מיליון שקל מפנקס השיקים של החברה שהיה ברשותו. יגרמן חתם על השיק, כך נטען, בשמם של גבעוני והבי, והטביע לצד החתימות גם חותמת של משב. בהמשך לכך, הוסיף יגרמן חתימת היסב על גב השיק ומסר אותו לאדם בשם דן גולדשטיין (להלן: גולדשטיין) אשר לו הוא היה חב כסף על רקע אישי. בעיקרם של
--- סוף עמוד 28 ---
דברים, בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המדינה ודחה את גרסתו של יגרמן לפיה השיק נמסר לגולדשטיין בקשר למימון שהאחרון העמיד לטובת חברת יסקל. במסגרת זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי יגרמן אכן חתם על השיק במקומם של הבי וגבעוני. על כן, יגרמן הורשע בעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות. לצד זאת, בית המשפט המחוזי זיכה את יגרמן מעבירת הגניבה שיוחסה לו, ותחת זאת הרשיע אותו בעבירה של קבלת דבר במרמה (חרף העובדה שלא הואשם בעבירה זו בכתב האישום, וזאת מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)).