28. נקדים ונציין כבר כאן כי הדומיננטיות וההשפעה שייחס בית המשפט המחוזי ליגרמן לא נגעה רק לפעולות שביצע בקבוצה, אלא גם – ובהמשך ישיר לכך – לעבירות שיוחסו למערערים כולם. השפעתו ויוזמתו של יגרמן על המערערים האחרים ועל החברות בקבוצה הודגשה על-ידי בית המשפט המחוזי הן כאשר דן באישומים כבמכלול והן כאשר דן בכל אחד מהם בנפרד. כפי שיתואר בהמשך, בית המשפט המחוזי קבע כי יגרמן הגה ויזם את מרבית המהלכים העסקיים של הקבוצה, כמו גם את הפעולות שעמדו במרכזו של כתב האישום. לפי בית המשפט המחוזי, פעולתו של
--- סוף עמוד 18 ---
יגרמן לא הסתכמה בהתנהלותו מול המערערים האחרים, אלא התבטאה גם בהתנהלות מול נושאי משרה ובעלי תפקידים נוספים בחברות הציבוריות בקבוצה.
29. מעמד עדותו של יצחק שנהב: בית המשפט המחוזי דן בטענת המערערים לפיה לא ניתן לייחס כל מהימנות לעדותו של שנהב, אשר שימש כאמור סמנכ"ל הכספים של משב ולאחר מכן סמנכ"ל הכספים של כל קבוצת פויכטונגר תעשיות. המערערים טענו כי שנהב שימש למעשה כעד מדינה לנוכח העובדה שהעיד בנסיבות שבהן לא הוגש נגדו כתב אישום בפרשה. המערערים תקפו עוד את הליך ה"רענון" שעבר שנהב לפני מתן עדותו וטענו כי הוא חרג בצורה קיצונית מאמות המידה שהותוו בפסיקה לעניין זה. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי לא מתמלאים בעניינו של שנהב התנאים הנדרשים לשם הכרזתו כעד מדינה לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ובכלל זה התנאי שעניינו היות העד שותף לדבר עבירה. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המערערים ביחס להליך ה"רענון" שעבר שנהב. בית המשפט המחוזי קבע שאמנם נפל דופי מסוים בהתנהלותה של התביעה (בעיקר בכך ששנהב עומת עם עדויות שסתרו את גרסתו שלו). אולם, בית המשפט המחוזי הוסיף כי הליך הרענון והפגמים האמורים נגעו לסוגיות שוליות בעדותו של שנהב. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מכל מקום, חשיבותה של עדות שנהב במארג העדויות הייתה נמוכה מזו שייחסו לה המערערים.
הכרעת הדין בנוגע לאישומים הקונקרטיים
30. בגדרו של האישום הראשון הואשמו יגרמן, גבעוני והבי כי שלחו ידם במרמה בכספיהן של חברות קבוצת פויכטונגר תעשיות, ונטלו מהן, בין החודשים ינואר-יולי 2002, סך כולל של 34,279,000 שקל. יעדם הסופי של חלק ניכר מהכספים היה כיסוי ההלוואות שנטלו מיאב ובסט בית מבנק הפועלים לצורך רכישתה של משב, הלוואות שגבעוני והבי היו ערבים להן באופן אישי ושמועד הפירעון שלהן הגיע. עם זאת, כתב האישום הכיר בכך שבחודשים מאי-יולי 2002 הפקידו השלושה בחזרה סכום כולל של 15,304,000 שקל בחשבונותיהן של חברות בקבוצת פויכטונגר תעשיות ובכך החזירו חלק מן הכספים שנטלו.
31. למעשה, לא הייתה מחלוקת על כך שכספים בסך כולל של כ-35 מיליון שקל אכן הוצאו מהחברות הציבוריות במעורבותם של גבעוני, הבי ויגרמן, ומצאו את דרכן לחברות הפרטיות מיאב ובסט בית. בעיקרם של דברים, העברת הכספים התבצעה באמצעות משיכת 21 שיקים מחשבונות חברות קבוצת פויכטונגר תעשיות בחתימתם
--- סוף עמוד 19 ---
של גבעוני והבי או תוך מתן הוראה לאנשי הכספים של הקבוצה לחתום על שיקים או להוסיף את חתימתם. הכספים הועברו למיאב ובסט בית במישרין, או בעקיפין דרך חשבון קדי שבאמצעותו פעל יגרמן. מתוך כספים אלה, סכום של כ-20 מיליון שקל הופקד לבסוף בחשבונות ההלוואה של מיאב ובסט בית בבנק הפועלים, וסכום של 3,250,000 שקל הופקד בחשבונות ההלוואה של חברות אלה בבנק קונטיננטל. כמו כן, לא הייתה מחלוקת שהעברות הכספים מקבוצת פויכטונגר תעשיות למיאב ולבסט בית לא אושרו על-ידי הדירקטוריון, ועדת הביקורת, או אסיפת בעלי מניות מיוחדת בחברות שמהן ניטלו הכספים. על רקע זה, המחלוקת העיקרית שהתגלעה בין הצדדים בבית המשפט המחוזי נסבה על השאלה האם היה תוקף חוקי להעברות הכספים מקבוצת פויכטונגר תעשיות לחברות הפרטיות, ואם לא – האם המערערים היו מודעים לכך שבפעולותיהם הם מבצעים את העבירות שיוחסו להם. כמו כן, התעוררה מחלוקת באשר לגורלם של 725,000 שקל שהוצאו מחשבונות קבוצת פויכטונגר תעשיות והופקדו בחשבון קדי. המדינה טענה כי סכום זה נלקח על-ידי יגרמן לכיסו, בעוד שהאחרון טען כי סכום זה כלל לא שימש אותו אלא הופקד בחשבונה של בסט בית.
32. בית המשפט המחוזי קבע שהמערערים לא הצביעו על מקור חוקי להעברות הכספים מקבוצת פויכטונגר תעשיות אל מיאב ובסט בית. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי דחה טענה שהועלתה על-ידי גבעוני לפיה הכספים הועברו כמקדמות עבור פרויקטים שיועדו לביצוע על-ידי מיאב ובסט בית כקבלני משנה של פויכטונגר תעשיות. כמו כן, נדחתה טענה של יגרמן לפיה העברות הכספים בוצעו מכוחו של מנגנון שפורסם לציבור בתשקיף שהוציאה אפקון אלקטרו מכניקה בשנת 1998 (במועד פרסום התשקיף כונתה חברה זו "פויכטונגר אלקטרו-מכניקה בע"מ". התשקיף אושר גם על-ידי הרשות לניירות ערך). טענת יגרמן הייתה כי הפרשנות הנכונה של האמור בתשקיף היא שחברות הנמנות עם קבוצת פויכטונגר תעשיות יכולות להעביר ביניהן כספים ללא צורך באישורים נוספים (להלן: המנגנון התשקיפי). יגרמן טען כי מיאב ובסט בית נחשבו לחלק מקבוצת פויכטונגר תעשיות כהגדרתה בתשקיף הרלוונטי, כיוון שהגדרה זו כללה כל "חברה קשורה" לפויכטונגר תעשיות. יגרמן הצביע על כך שלפי גילוי דעת 29 של לשכת רואי החשבון (להלן: גילוי דעת 29), מיאב ובסט בית נחשבו ל"חברה קשורה" לפויכטונגר תעשיות. אולם, בית המשפט המחוזי קבע כי את המונח "חברה קשורה" אין לפרש לפי גילוי דעת 29, אלא לפי חוק ניירות ערך ותקנות ניירות ערך (פרטי התשקיף וטיוטת תשקיף – מבנה וצורה), התשכ"ט-1969 (להלן: תקנות פרטי התשקיף) שלפיהם מיאב ובסט בית אינן נופלות לגדר ההגדרה של "חברה קשורה" לפויכטונגר תעשיות. בית המשפט המחוזי קבע כי במועד העברת הכספים אף יגרמן חשד שלא ניתן להוציא באופן חוקי כספים מקבוצת פויכטונגר תעשיות
--- סוף עמוד 20 ---
ולהעבירם למיאב ולבסט בית מכוח המנגנון התשקיפי, אלא שהוא נמנע מלהעמיד את העניין לבחינה, והעדיף "לעצום את עיניו" ולהסתמך על הפרשנות שהוא ייחס לאמור בתשקיף.
33. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שלמעשה התכנית המקורית לפירעון ההלוואה שניטלה לצורך רכישת מניותיה של משב הייתה לעשות שימוש בכספיה של משב עצמה שיחולקו כדיבידנדים לחברות הרוכשות, מיאב ובסט בית. בית המשפט המחוזי הוסיף כי יגרמן התנגד לדרך פעולה זו, משום שהייתה מובילה להעברת חלק מהסכום שבקופת החברה לידי כלל בעלי המניות מקרב הציבור (שהיו זכאים אף הם להשתתף בחלוקת הדיבידנד). על כן, כך נקבע, החליטו גבעוני, הבי ויגרמן לפעול בדרך של משיכת הכספים מהחברות הציבוריות והעברתם, דרך קדי, לחברות הפרטיות ומשם לחשבונות ההלוואה, היינו לצורך החזר ההלוואות שניטלו מבנק הפועלים. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם של גבעוני והבי כי לא היו מודעים לכך שהכספים הועברו שלא כדין וכי הם נסמכו בפעולתם על גורמים אחרים שלא התריעו בפניהם כי דבר מה מתנהל שלא כשורה. אשר לסכום שבמחלוקת בסך של 725,000 שקל, בית המשפט המחוזי קבע, כעמדת המדינה, כי סכום זה ניטל על-ידי יגרמן עצמו ולא הופקד בחשבונן של מי מהחברות הרלוונטיות.
34. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיהם של גבעוני, הבי ויגרמן בהקשר זה עולים כדי גניבה על דרך של שליחת יד (שעליה מבוססת העבירה החמורה יותר של גניבה בידי מנהל). במסגרת כך, נקבע כי התקיימה בעניינם של השלושה כוונה לשלילת קבע לגבי כל הכספים שניטלו מקבוצת פויכטונגר תעשיות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שטרם הוכרעה בפסיקה באופן מחייב השאלה האם הוכחת כוונה לשלילת קבע היא תנאי הכרחי לצורך הרשעה בעבירה של גניבה בשליחת יד, והוסיף כי אינו נדרש להכריע בשאלה עקרונית זו במקרה דנן, מאחר שלשיטתו תנאי זה התקיים בלאו הכי. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי גבעוני, הבי ויגרמן ידעו שהסיכוי לכך שהכספים יושבו לחברות הציבוריות במועדם ובמלואם הוא לא ודאי. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם בפועל לא הייתה בידם של גבעוני, הבי ויגרמן אפשרות סבירה להחזרת הכספים. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי "לכל הפחות, לא הוכיחו הנאשמים כי הייתה בליבם, במועד משיכת הכספים, כוונה רצינית להחזיר את שנטלו" (פסקה 1183 להכרעת הדין). בהמשך, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי במעשיהם של גבעוני, הבי ויגרמן התגבשה העבירה של גניבה בידי מנהל, בשים לב לכך שכל אחד מן השלושה שימש כנושא משרה בקבוצת פויכטונגר תעשיות. הלכה למעשה, השלושה הורשעו ב-21 עבירות של גניבה בידי מנהל (כמספרן של משיכות הכספים
--- סוף עמוד 21 ---
מקבוצת פויכטונגר תעשיות). בית המשפט המחוזי קבע כי עבירות הגניבה בוצעו בצוותא, וכחלק מתכנית עבריינית אחת משותפת לכל השלושה: גבעוני, הבי ויגרמן. לצד זאת, בית המשפט המחוזי זיכה את גבעוני, הבי ויגרמן מהעבירה שיוחסה להם של גניבה בידי מורשה, בהסבירו כי זהו זיכוי "מטעמים טכניים" בשים לב לכך שעבירה זו "חופפת" לעבירה של גניבה בידי מנהל. גבעוני, הבי ויגרמן הורשעו על בסיס האמור לעיל גם ב-21 עבירות של מנהלים ועובדים בתאגיד (לפי החלופה הקבועה בסעיף 424(1) לחוק העונשין) וב-21 עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד.
35. בגדרו של האישום השני הואשמו גבעוני, הבי ויגרמן בשליחת יד במרמה בכספים שהופקדו בחשבונה של משב. כתב האישום המתוקן ייחס לגבעוני, הבי ויגרמן העברתם של כספים בסך של 12,700,000 שקל, מעת לעת ועל-פי צרכיהם, מן החשבון של משב לחשבונותיהם של קדי, חייל ויסקל. מקורם של עיקר הכספים, כך נטען, היה תשלום בסך של 10,000,000 שקל שהעבירה אפקון התקנות ושירותים (מקבוצת פויכטונגר תעשיות) לחשבונה של משב. תשלום זה היה "מקדמה" מטעם אפקון התקנות ושירותים למשב, על רקע העברת פרויקטים בתחום מיזוג האוויר בין החברות. בכתב האישום המתוקן נטען כי העברת המקדמה למשב בוצעה עוד בטרם הושלמו מלוא ההליכים הכרוכים בהעברת הפעילות של אפקון התקנות ושירותים בתחום מיזוג האוויר. כן נטען, כי גבעוני ויגרמן הורו על תשלום המקדמה ללא ידיעתו ואישורו של מנכ"ל אפקון אלקטרו מכניקה (שהחזיקה בשליטה מלאה באפקון התקנות ושירותים) ותוך פגיעה ביכולתה לקיים התחייבויותיה ובניהולה התקין. כן נטען באישום זה, כי תשלום המקדמה היווה עסקה חריגה של חברה ציבורית עם בעלי שליטה בה (במובנו של סעיף 270(4) לחוק החברות), וככזו היה עליה לעמוד בהליכי האישור והדיווח הקבועים בסעיף 275 לחוק החברות, בתקנות על-פיו ובתקנות ניירות ערך (עסקה בין חברה לבין בעל שליטה בה), התשס"א-2001.
36. בית המשפט המחוזי חילק את הדיון באישום השני לשניים. בחלקו הראשון של הדיון בחן את העברת התשלום מאפקון התקנות ושירותים למשב. בחלק השני בחן את חוקיותן של משיכות הכספים ממשב.
37. חלקו הראשון של הדיון עסק כאמור בהעברה של עיקר הפעילות של אפקון התקנות ושירותים בתחום מיזוג האוויר למשב. משמעותו של מהלך זה הייתה שמשב תשמש מעין "קבלן משנה" של אפקון התקנות ושירותים ותבצע פרויקטים שהיו מיועדים להתבצע במקור על-ידי האחרונה. במסגרת מהלך זה הועברה מקדמה מאפקון התקנות ושירותים למשב בסך של 10,000,000 שקל במסגרת שתי פעימות, וזאת כנגד
--- סוף עמוד 22 ---
ערבות ביצוע בסכום זהה. בית המשפט המחוזי קבע כי העברת המקדמות לא בוצעה תוך שמירה על שקיפות. בית המשפט המחוזי הוסיף שגם אם המהלך של העברות פרויקטים מאפקון התקנה ושירותים למשב (והמקדמות בצדם) היה נכון מבחינה עסקית לשתי החברות, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שמדובר בעסקה חריגה של אפקון התקנות ושירותים עם בעל שליטה בה, ועל כן היה צורך לאשרה במתכונת הקבועה לכך בחוק. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע שאין מקום לקבל את הטענה שהעברת המקדמות גובתה בחוות דעת משפטית. בהקשר זה, קבע בית המשפט המחוזי שחוות הדעת של עו"ד הייק נשענה על מידע מגמתי וחסר שנמסר לו על-ידי יגרמן. בקבעו כך, בית המשפט המחוזי נתן משקל משמעותי לעובדה שיגרמן ויתר על זימונו של עו"ד הייק לעדות. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי מעשים אלו הצמיחו עבירה של מנהלים ועובדים בתאגיד לפי החלופה הקבועה בסעיף 242(2) לחוק העונשין, עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועבירת דיווח לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי עבירות אלה בוצעו על-ידי השלושה בצוותא, במובן זה שיגרמן התווה את הדרך לכך ואילו הבי וגבעוני הוציאו את התוכנית לפועל (בהתחשב במעמדם הפורמאלי במשב ובחברות של קבוצת פויכטונגר תעשיות). בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם ללא הקביעה שהעבירות בוצעו בצוותא, ניתן היה להרשיע כל אחד מהשלושה בנפרד בעבירות שיוחסו להם באישום השני.
38. בהתייחס לחלקו השני של אישום זה – שבגדרו יוחסו לגבעוני, הבי ויגרמן מספר עבירות גניבה בגין משיכות כספים ממשב – קבע בית המשפט המחוזי כי, בעיקרם של דברים, משיכות הכספים הנטענות דומות במהותן לאלו שנדונו במסגרת האישום הראשון ביחס לאותם מעורבים (העברת הכספים מחשבון הבנק של משב לחשבונות ההלוואה של מיאב ובסט בית בבנק הפועלים). הסיבה להפרדה בין שתי הפרשות, כך הוסבר, נעוצה בשוני בזהותן של החברות שמהן נמשכו הכספים – באישום הראשון הכספים נמשכו מקבוצת פויכטונגר תעשיות, ואילו בגדרו של האישום השני מדובר כאמור בחברת משב.
39. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שאת רוב משיכות הכספים הרלוונטיות ביצע יגרמן באמצעות שיקים של משב מתוך פנקס שיקים של החברה שהוחזק על-ידו, תוך שהוא דואג לכך שהבי או גבעוני יחתמו עליהם (מאחר שהוא עצמו לא היה מורשה חתימה בחברות אלה). משיכות כספים נוספות נעשו באמצעות העברות בנקאיות שבוצעו אף הן ביוזמתו של יגרמן. בית המשפט המחוזי קבע כי מכלול הראיות מצביע על כך שיגרמן הוא ששלט בגורלם של הכספים, וכי החלטותיו גובו על-ידי גבעוני או הבי ללא כל התערבות או סייג. בהמשך לכך, נקבע כי יגרמן הסתיר מאנשי הכספים של