132. אשר לאישום השמיני, המדינה טוענת שאין ממש בטענתו של יגרמן כי לא ניתנה לו אפשרות להתגונן מפני הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה מכוח סעיף 184
--- סוף עמוד 51 ---
לחוק סדר הדין הפלילי. בעניין זה, המדינה טוענת כי רכיב המרמה שבו הורשע יגרמן נגע למצג השווא שיצר כלפי גולדשטיין באשר לכך שהוא בעל זכות בשיק שמסר לו. המדינה ממשיכה וטוענת כי רכיב זה (של מרמה) הוא רלוונטי גם לעבירת הגניבה שבה יגרמן הואשם (ושמפניה התגונן). אשר לטענה כי גולדשטיין כלל לא טען שהוא רומה, המדינה מצביעה על כך שגולדשטיין מסר בהודעתו (שהוגשה תוך הסכמה לגבי אמיתות תוכנה) כי הפגיעה בו מצד יגרמן בשל האירועים מתמקדת "במישור האישי ובהפרת האמון". לבסוף, ביחס להרשעתו של יגרמן בזיוף במסגרת אישום זה, המדינה טוענת כי ההרשעה נשענת על יסודות מוצקים, וביניהם: עדויותיהם של גבעוני ושל הבי, אשר במסגרתן הם הכחישו כי חתמו על השיק הנדון; זיהוי של מז"פ כי החתימות הנחזות להיות חתימותיהם של גבעוני והבי אינן חתימותיהם; וכן דבריו של יגרמן עצמו לפיהם גבעוני והבי חתמו על השיק בנוכחותו.
133. בנוגע לטענותיו של יגרמן באשר להרשעתו בעבירות הדיווח המדינה טוענת כי אין לקבל את עמדתו בכל הנוגע לפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. לטענת המדינה, אין הבדל מהותי בין היעדר דיווח לבין הכללת פרט מטעה בדיווח, שכן תוצאת שניהם זהה – הטעייתו של משקיע סביר. לשיטת המדינה, אין כל היגיון בכך שהכללת פרט מטעה תגבש את העבירה, בעוד שאי-פרסום דו"ח כלל יפטור את האחראים לו מאחריות. המדינה מדגישה שהאחראי העיקרי לאי-פרסום הדו"חות היה יגרמן. עוד טוענת המדינה כי בית משפט זה כבר קבע שסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך אינו מגביל את חובת הדיווח רק לחברה או לנושא משרה בה (בהפניה לע"פ 5307/09 דיוויס נ' מדינת ישראל (3.6.2010) (להלן: עניין דיוויס)). כמו כן, המדינה סבורה שיש לדחות את טענתו של יגרמן לפיה לא התגבשה אצלו כוונה להטעות משקיע (ובדומה לכך את טענותיהם של שאר המערערים).
134. אשר לטענה כי הרשעתו של יגרמן בעבירות הגניבה מייתרת את הרשעתו בעבירות של מרמה והפרת אמונים ובעבירות של מנהלים ועובדים כלפי התאגיד (טענה שהועלתה גם על-ידי הבי), המדינה טוענת כי חרף העובדה ששתי העבירות מבוססות על ביצועם של מעשים זהים, אין בכך כדי למנוע הרשעה בשתיהן לנוכח האינטרסים המוגנים הנבדלים שביסוד כל אחת מהעבירות.