על גבעוני – 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 20,000 שקל;
על הבי – 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 20,000 שקל;
על יגרמן – 4 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 20,000 שקל;
על פלד – 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 100,000 שקל.
--- סוף עמוד 249 ---
הערעורים על גזר הדין – עיקרי טענות הצדדים
616. כאמור, הן המערערים, הן המדינה הגישו ערעורים על גזרי הדין, ועיקרי טענותיהם פורטו לעיל. נזכיר כי המכנה המשותף בערעורים מצד המערערים הוא הטענה כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לקביעה לפיה הפרשה כולה החלה ככישלון במהלך עסקי ולא כתוכנית מרמתית. טיעון נוסף משותף נוגע לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד האידנא, באופן שמקהה את חומרת המעשים ואת האינטרס הציבורי במיצוי הדין. המערערים מפנים גם לכך שבעת ביצוע העבירות לא היתה עדיין מוּדעות ציבורית לסוגיית הממשל התאגידי כפי שקיימת היום, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין. נוסף על כך, גבעוני, הבי ופלד חוזרים על הטענה שיש להתחשב בכך שהסתמכו על מצגים שהציג יגרמן בפניהם, גם אם לא לעניין הכרעת הדין, לכל הפחות לעניין חומרת העונש. מנגד, מפנה יגרמן לכך שהוא המערער היחיד שעונשו נקבע בצד הגבוה של המתחם, על אף שלא היה הנהנה העיקרי מביצוע העבירות. כמו כן, לטענתו, גם סדר הנאשמים בכתב האישום, שנקבע על-ידי המדינה, מלמד על כך שגבעוני והבי היו הדירקטורים ובעלי יכולת ההחלטה, ויגרמן הוא זה שפעל בעבורם. מעבר לכך פרט כל אחד מהמערערים את נסיבותיו האישיות – גבעוני והבי ריכזו את דבריהם בקריסה הכלכלית ובהידרדרות במצבם הרפואי; פלד בפגיעה החמורה בשמו הטוב ובתדמיתו הציבורית; ויגרמן במצוקתו האישית ובפגיעה הקשה ביכולתו להתפרנס.
617. מנגד טוענת המדינה בערעורה כי יש להחמיר בעונשם של המערערים כולם. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בדרך קביעת מתחמי הענישה ובאי-הענקת משקל הולם לטיב העבירות ולמדיניות הענישה הרווחת לגביהן. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי הציב את העונשים ברף התחתון של המתחמים, וזאת בשל מתן משקל יתר לנסיבות האישיות של המערערים ולשינוי באקלים בשוק ההון, אשר הביא להפחתת עונשם של המערערים "פי כמה וכמה", כפי שהעיד בית המשפט עצמו בשולי גזר הדין. המדינה מדגישה כי החברות שבקבוצה היו חברות תעשייתיות ציבוריות עתירות נכסים, אשר העסיקו מאות עובדים ועמדו בקשרים מול ספקים ולקוחות, וכי מעשי המערערים הובילו אותם לעברי פי פחת. הנפגעים העיקריים מכך היו בעלי המניות בחברה, אשר השקעתם ירדה לטמיון. מעבר לכך טוענת המדינה כי מעשי המערערים פגעו פגיעה אנושה באמון הציבור בשיטה העומדת בבסיס שוק ההון כולו. בנסיבות אלו, כך נטען, העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי בסופו של דבר אינם הולמים את חומרת העבירות שבוצעו. המדינה סבורה כי ספק אם אכן השתנו הנורמות בשוק ההון באופן כה מהותי מאז התקופה מושא הערעור, וכי גם בעת ההיא היתה ברורה חומרת המעשים
--- סוף עמוד 250 ---
ורמת האכיפה הגבוהה ביחס אליהם. יתרה מזאת, גם אם חלוף השנים הביא לחידוד הכללים הנוהגים, טוענת המדינה כי אין בכך כדי להצדיק ענישה נמוכה באופן כה מהותי מרמת הענישה הראויה. עוד טוענת המדינה, כי ניתן משקל רב מדי לנסיבותיהם האישיות של המערערים. מכל מקום, לטענתה, נתפס בית המשפט לטעות בכך שהקל עם המערערים באופן כפול – הן בקביעת המתחם, הן בקביעת העונש בתוכו.
618. המערערים והמדינה הוסיפו והביאו פסיקה תומכת, כל אחד לשיטתו, בנוגע לקביעת המתחם על-ידי בית המשפט המחוזי. לעניין זה, מלינה המדינה על כך שקביעת מתחם כולל כפי שנעשה, תוך התחשבות בעבירה החמורה שביצע כל אחד מהמערערים, הביאה לכך שלמעשה העבירות הקלות יותר "נבלעו" ולא קיבלו את הביטוי המתאים בקביעת המתחם, וכך גם לא ניתן ביטוי הולם למספר העבירות שבוצעו.
הערעורים על גזר הדין – דיון והכרעה
619. נקדים ונאמר, כי בכל הנוגע לגזרי הדין של גבעוני והבי הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו, ודין הערעורים לגביהם להידחות. לעומת זאת, באשר לגזרי הדין שהושתו על פלד וגבעוני סבורנו, כי העונשים שהוטלו סוטים מהותית לקולה מרמת הענישה הראויה, ולפיכך יש מקום לקבל את ערעור המדינה, כפי שיפורט להלן.
620. כידוע, אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לגזור מחדש את דינו של המערער. תחת זאת, עליה להעמיד את העונש שנפסק על-ידי הערכאה הדיונית במבחן של סבירות. ככלל, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בעונש שנגזר אלא במצבים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר רמת העונש חורגת באופן מובהק מזו המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.1.2009); ע"פ 919/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 72 (3.9.2015); ע"פ 4372/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 והאסמכתאות שם (5.6.2013); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פסקה 8 (3.7.2006); ע"פ 5316/13 מסאלחה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (9.12.2013); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (22.10.2013); ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (5.8.2013); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (28.7.2011)). זו אפוא נקודת המוצא ממנה נבחן את העונשים שהוטלו בענייננו על כל אחד מהמערערים.
--- סוף עמוד 251 ---
621. בענייננו פרש כאמור בית המשפט המחוזי יריעה רחבה, בסקרו את האינטרסים החברתיים שנפגעו בעקבות מעשי המערערים. הרוצה להחכים יעיין שם, ומכל מקום, ראוי לשוב ולשנן את עיקרי הדברים.
עקרון הגילוי הנאות בדיני ניירות ערך
622. "יסוד היסודות ועמוד החכמות" של דיני ניירות הערך בישראל הוא עיקרון הגילוי הנאות. בפסיקה הוכר עיקרון זה כ"עיקרון העל" בעניין ברנוביץ נכסים (שם, בעמ' 830), ויש אשר כינו אותו כ"מגנה קרתה", הרעיון הבסיסי עליו מושתתת כל הפעילות בשוק ההון (יוסף גרוס "גילוי נאות ה"מגנה קרתה" להגנת המשקיע" רואה החשבון 10-9, 295-294 (1978)):
"תפיסת היסוד של דיני ניירות ערך היא גילוי, ושוב גילוי ועוד גילוי... חובת הגילוי הנאות חלה הן בשלב הנפקת ניירות הערך לציבור (השוק הראשוני) והן בשלב בו נסחרים ניירות הערך בבורסה (השוק המשני). בשוק הראשוני לובש הגילוי אופי חד פעמי, המתבטא בתשקיף. בשוק המשני לובש הגילוי אופי מתמשך. עניינו בעדכון המידע המצוי בידי המשקיע מתקופה לתקופה" (ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקה 20 (21.8.1997)).
וכל כך למה?
623. שוק ניירות הערך המודרני נועד להיות מכשיר יעיל לגיוס הון מאת ציבור המשקיעים, באופן שיאפשר הקצאת משאבים יעילה. רוב רובו של הציבור משקיע את כספו בשוק ההון, בין במישרין בין בעקיפין, באמצעות חסכונות פנסיוניים למיניהם. שוק זה מתבסס על מידע, וזאת משום שנייר הערך, בשונה ממוצרים אחרים, איננו מוצר אותו יכול הקונה לבחון, למשש ולעמוד על טיבו. כל ערכו אינו גלוי אלא נגזר מהזכות אותה הוא משקף – מערכה של החברה שהנפיקה אותו, והעסקה בו אינה מתקיימת ככלל על דרך של מפגש בין קונה למוכר. המידע הוא אפוא חיוני למשקיע על מנת שידע לתמחר את ערכו של המוצר אותו הוא קונה (עניין הורוביץ, בפסקה 31 וההפניות שם); לאה פסרמן-יוזפוב, "השימוש בגילוי של חברות נסחרות כאמצעי ליצירת נורמות חברתיות" קרית המשפט ג 489 (2003) (להלן: פסרמן-יוזפוב – נורמות חברתיות). לא בכדי תואר המידע כ"סם החיים הזורם ללא הרף בעורקיו של שוק ניירות הערך, ומהווה בסיס למיליוני העסקאות המתבצעות בו" (יוסף גרוס וניצה מימון
--- סוף עמוד 252 ---
שעשוע "הנעה בתרמית לביצוע עסקה בניירות ערך" הפרקליט מד 181 (תשנ"ט)). עקרון הגילוי הנאות בא להבטיח השקעה תוך קיום מידע מלא, תוך הנחה שמידע מלא מגביר את יעילותו של שוק ניירות הערך. יודגש, כי עקרון הגילוי הנאות לא בא להבטיח השקעה מוצלחת, אלא על מנת לאפשר השקעה כזו (עניין פולק).
624. קביעת חובות גילוי על החברה הציבורית היא הדרך בה דאג המחוקק להבטיח את זרימתו השוטפת של מידע עדכני לשוק. לחובה זו נודעו מספר תכליות אשר הוזכרו בספרות ובפסיקת בית משפט זה, המונעות משיקולים של הגינות ושל יעילות כאחד:
625. ראשית, מיועדת חובת הגילוי להגן על המשקיעים, בעיקר אלו הלא מתוחכמים. כללי הגילוי מיועדים לפשט את אופן הצגת המידע ולהנגיש אותו גם למשקיע ההדיוט, באופן שייתן מענה לפערי המידע הטבועים בסיטואציה של גיוס הון על-ידי תאגידים בדרך של מכירת ניירות ערך לציבור (עניין הורוביץ, בפסקה 32 וההפניות שם; לאה פסרמן-יוזפוב "חובת הגילוי של חברות נסחרות בעידן אוטוסטרדת המידע" משפט ועסקים ה 411, 421-420 (תשס"ו) (להלן: פסרמן-יוזפוב – חובת הגילוי).
626. שנית, חובת הגילוי נועדה לבצר את מעמדו ויעילותו של שוק ההון ואת האמון בו מצד ציבור המשקיעים, כשוק הפועל ביושר ובהגינות. אמון זה הוא תנאי בלעדיו איִן לקיומו של שוק ניירות הערך. עצם קיומה של חובת הגילוי מעודד משקיעים בכוח להשקיע את כספם בשוק ההון (עניין דיסקונט, בפסקה 8); פסרמן-יוזפוב – חובת הגילוי, בעמ' 420-417). על-פי ההנחה הכלכלית המקובלת, הידועה כהיפותזת השוק היעיל (EMH – Efficient Market Hypothesis), מחירו של נייר הערך משקף את מכלול המידע הזמין לשוק בעניינו. מידע רב ואיכותי אפוא משמעו גם תמחור מדוייק וריאלי של נייר הערך. יתרה מכך, מקובל לסבור כי מידע הוא מוצר ציבורי, שלא ניתן למנוע את השימוש בו ממי שלא שילם בעדו. עובדה זו עלולה לגרום לכשל שוק אשר יפגע בתמריץ לייצור המידע, ואשר מחייב את התערבותו של המחוקק (שם, בעמ' 416). מבחינה כלכלית מוצדקת הטלת העלויות הכרוכות בהשגת המידע דווקא על התאגיד, שהוא ספק המידע הזול. הפחתת עלות הגילוי תורמת לתשואה שמקבלים המשקיעים, בין היתר בשל צמצום פערי התיווך שנדרשים משקיעים לשלם למתווכים פיננסיים שעניינם בהשגת המידע, וכן תורמת היא גם לאפשרות של סיקור רב יותר של נייר הערך על-ידי אנליסטים וגורמים מקצועיים, באופן שיסייע ליתר דיוק בקביעת מחירו בשוק ההון (שם, בעמ' 430-422).
--- סוף עמוד 253 ---
627. שלישית, מטפלת חובת הגילוי בעקיפין גם בבעיית הנציג, אותה הזכרנו לעיל בהקשרים אחרים. חוקי הגילוי הראשונים שנחקקו במשפט האנגלו-אמריקאי נועדו להרתיע את אנשי הפנים בחברה מפני ביצוע פעולות פסולות (פסרמן-יוזפוב – נורמות חברתיות, בעמ' 508-504). כאשר אצל בעלי המניות בכוח ובפועל מצוי המידע המהותי שבידיעת מנהלי החברה, מקשה הדבר על האחרונים להעדיף את האינטרס האישי שלהם על פני זה של החברה. כמו כן מסייע גילוי המידע גם להפעלת מנגנוני פיקוח ואכיפה פנימיים מסוגים שונים, כגון הצבעות באסיפות בעלי מניות, ועדת ביקורת וכיוצא באלה (שם, בעמ' 513-509). המלומד האנגלי גלדסטון ציין זאת כבר בשנת 1844, בקובעו כי:
"Publicity is all that is necessary. Show up the roguery and it is harmless." (see at R. L. Knauss, "A Reappraisal of the Role of Disclosure", 62 Mich. L.R 607, 611(1964).
628. ידועה גם אמרתו של השופט ברנדייס, שצוטטה מאז גם בהקשרים רבים אחרים, לפיה:
"Publicity is justly commended as a remedy for social and industrial diseases. Sunlight is said to be the best disinfectant; electric light the most efficient policeman" (L.D Brandeis, Other People's Money and How the Bankers Use It, 92 (1914).
629. אמרות דומות הושמעו גם על-ידי בית משפט זה בהזדמנויות שונות. כך נאמר כי "לא ניתן לנהל שוק הוגן ללא פומביות הגונה, שכן מניפולציה והתנהגות לא הגונה בשוק ההון משגשגות בתנאי מסתורין וסודיות" (עניין ברנוביץ נכסים, בעמ' 831-830; עניין הורוביץ, בפסקה 32). עוד אמר כב' השופט מ' חשין ז"ל כי "נזכור ונזכיר כי עיקרון הגילוי כתנאי למסחר בשוק ההון הוא עקרון על בדיני ניירות ערך בישראל וכשמו: עיקרון הגילוי הנאות. רק גילוי נאות – גילוי ראוי, יאפשר למשקיעים להחליט באורח רציונלי מה יעשו, ובה בעת ירתיע בעלי כוח ומקורבים מהתנהגות מניפולטיבית תוך פיקוח על פעילותם" (ע"פ 4962/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 353 (1999); ראו גם עניין פולק, בעמ' 105, וכן רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 313 (2001)). בהקשר זה יודגש, כי אין לראות את חובת הגילוי כמצומצמת אך ורק לדיווחים המוגשים לבורסה. היקפה משתרע גם לדיווחים ולהליכי האישור הנדרשים בעסקאות בעלי עניין (עניין ערד, בעמ' 345).
--- סוף עמוד 254 ---
630. מעלות כלכליות נוספות שהוזכרו בקשר לחובת הגילוי הן הקטנת הפער בציפיות המשקיעים ועידוד ההסכמה ביניהם על מחירי ניירות ערך, באופן שתורם ליעילות המסחר ולהקטנת המסחר הספקולטיבי, וכן מתן האפשרות למשקיעים מסוגים שונים ליצור גיוון אופטימאלי בהשקעותיהם תוך כדי פיזור הסיכונים בהשקעות ובניירות ערך מסוגים שונים (פסרמן-יוזפוב – חובת הגילוי, בעמ' 435-430).
631. חשיבותה של השקיפות והביקורת בעת העיסוק בכספי ציבור הוכרה גם במורשת המשפט העברי. כך למשל הורו חכמינו זכרונם לברכה את הדרך הראויה ביחס למספר האנשים הנדרשים לטיפול בענייני קופת צדקה ותמחוי, השייכים לכלל הציבור:
"קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלושה, תמחוי נגבית בשלושה ומתחלקת בשלושה, ושני אחים לגבי הימנותא [כלומר, לעניין נאמנות] - כחד דמי" (בבלי, בבא בתרא ח, ע"ב).
632. עצם חובת השיתוף של מספר אנשים, אשר אין להם קרבה משפחתית אחד לשני, יוצרת את הפיקוח והבקרה הנדרשת ביחס לטיפול בכספים שאינם כספים אישיים. בדומה לכך, על-פי ההלכה היהודית, גם אופן פעולתם היומיומי של גבאי הצדקה צריך להיות גלוי ושקוף כלפי כולי עלמא, תוך הפרדה ברורה בין התפקיד הציבורי והאינטרס האישי, וזאת על מנת לשמר את האמון הציבורי: