"גבאי צדקה, אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין. מצא הגבאי מעות בשוק – לא ייתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם. היה הגבאי נושה בחברו מנה, ופרעו בשוק – לא ייתנם לתוך כיסו, אלא ייתנם לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם. ולא ימנה מעות הקופה שניים שניים אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר, לב, כב)" (ר' משה בן מימון, משנה תורה, הלכות מתנות עניים, ט, ז).
633. מנגד, ראוי לציין כי עיקרון הגילוי הנאות עמד במרכזו של פולמוס נוקב בקרב מלומדים, בעיקר בארצות הברית, ויש הטוענים כי השפעתו מוגבלת, וכי דגם אכיפה זה איננו אופטימאלי בהשוואה לאפשרויות אכיפה רדיקליות יותר. כך למשל קיימת מחלוקת עמוקה בין כלכלנים ידועי שם, האם אכיפה של גילוי נאות סייעה למיון יותר טוב של חברות ולתפקוד יעיל יותר של השוק (ראו סקירתו של מאיר חת "הפיקוח על שוק ניירות הערך: האם די ב'גילוי נאות'?" עלי משפט ח 29, 36-38 (תש"ע) (להלן:
--- סוף עמוד 255 ---
חת); פסרמן-יוזפוב – חובת הגילוי, בעמ' 419-417 (ה"ש 11) וההפניות שם). ביקורת אחרת טוענת כי מידע רב יותר למשקיע אינו בהכרח דבר רצוי, וכי יש סכנה גם בעודף מידע, מעבר לעלויות הכרוכות בו (Frank H.Easterbrook & Daniel R. Fischel, Mandatory Disclosure and the Protection of Investors, 70 VA. L.R, 669, 696 (1984)). אחרים סבורים כי ממילא נתוני העבר אינם בסיס טוב להערכת ההתפתחות הצפויה בעתיד (חת, בעמ' 38). טענות נוספות הושמעו ביחס לאופן הגילוי הנדרש, נהירותו והתאמתו לעידן הטכנולוגי המאופיין בנגישות רבה למידע.
634. מכל מקום, אין ספק כי על-פי השיטה הנוהגת, עקרון הגילוי הנאות הוא השולט בכיפה, וכי הפרת חובות הגילוי פוגעת ביעילותו של שוק ההון, באמון המשקיעים וביכולתם לנהל את השקעותיהם בתבונה.
635. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערערים הפרו שוב ושוב את חובות הגילוי המוטלות עליהם, בעבירות הדיווח ובנוגע לפעולות הנגועות בעניין אישי מצדם. העבירות שביצעו המערערים כללו פעולות מתמשכות ומורכבות של הסתרה, אי-דיווח והעלאת מסך עשן אשר מנעו ירידה לחקר הדברים. מחמת מעשיהם, לא נפגעו רק המשקיעים בחברות הקבוצה, אלא גם עקרונות היסוד של שוק ההון. מעשיהם של המערערים ערערו את אמון הציבור בשוק ההון ופגעו באינטרס הציבורי בדבר קיומו ויעילותו כמכשיר כלכלי חיוני להקצאת משאבים. על כך עליהם לתת את הדין.
עבירות הגניבה בידי מנהל
636. אך לא רק בפעולות הסתרה ואי-גילוי חטאו המערערים. בנוסף לכך, הורשעו גבעוני, הבי ויגרמן גם בעבירות גניבה בידי מנהל, עת שלחו ידם בכספיהן של חברות הקבוצה. ביחס לעבירה זו הטעימה הפסיקה כי מדובר ברעה חולה אשר פגיעתה כפולה: הן הפגיעה בקניינם של בעלי המניות, הן הפגיעה ביחסי האמון המיוחדים שנוצרו בינם לבין המערערים: (עניין הירשזון, בפסקה 43); עניין רויטמן, בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; עניין פרי, בפסקה 85 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). הפגיעה בשני הערכים האלה במשולב, מצדיקה ענישה מוחמרת, כפי שנקבע בע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673 (1983):
"מקובל עלינו, כי אדם שהורשע בביצוע עבירות כגון גניבה בידי מורשה, גניבה על-ידי נאמן, גניבה על-ידי מנהל וגניבה מאת מעביד, וכן עבריין שחטא במעשי שחיתות בקבלת שלמונים או בנתינתם - אין לפטור את
--- סוף עמוד 256 ---
אלה מעונש מאסר בפועל. בעבירות אלה מתמצים ומשתלבים יחד גם שליחת יד ברכוש הזולת וגם מעילה באמון, אשר ניתן באנשים אלה על-ידי ציבור, שבטח ביושרם ובהגינותם. בהיות עבירות מעין אלה שכיחות, ומשום שפגיעתן בציבור הרחב קשה במיוחד, סבר המחוקק בקבעו את העונש המרבי וקבע בית-משפט זה בהלכותיו, כי ראויים מעשים מעין אלה לעונש חמור ומוחשי, כדי שיהא בהם להתריע על התנהגות נפסדת זו ולהרתיע עבריינים בכוח מלהיגרר למעשי עבירה שכאלה. אין בידי בית המשפט, ששומה עליו לתרום את תרומתו להכחדת התופעות הללו, אמצעי הולם יותר מאשר ענישה ממשית ומוחשית, שמאסר בפועל בין מרכיביה" (שם, בעמ' 717).
637. כאן המקום להתייחס לטענתו של יגרמן לפיה הנפגעות מהעבירות היו חברות הקבוצה ולא אנשים פרטיים. טענה זו יש לדחות מכל וכל. במעשיהם יצרו המערערים ביודעין "עירוב תחומין" פסול בין רכושן של החברות השונות ובין חברות פרטיות לציבוריות, אשר כל מטרתו העברת עושר מקופת החברות ובעלי מניותיהן לידיהם האישיות באופן זה או אחר. מדובר בגניבה באופן הפשוט ביותר. מאחורי החברות שנפגעו עומדים אנשים שרכושם נלקח מהם, בשעה שהם סמוכים ובטוחים כי נעשה בו שימוש ראוי הנועד להשיא את רווחיהם. אין לקבל זאת.
מתחם הענישה ההולם לאור מדיניות הענישה בעבירות כלכליות
638. לאור הפגיעה באינטרסים שנפגעו, נידרש כעת לטענות שהעלו הצדדים בדבר מתחם הענישה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. הן המערערים, הן המדינה, תמכו עמדתם בפסיקה, ממנה הם מבקשים לגזור את מתחם הענישה ההולם לשיטתם בעבירות כגון דא. כאמור, בעניין זה דומנו כי יש יסוד לטענות המדינה, לפיהן נוטה מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי לקולא. ככלל, בית משפט זה עמד לא פעם על ההחמרה הנדרשת בעבירות כלכליות, המכונות עבירות "צווארון לבן". בעבר נטו בתי המשפט להקל עם מבצעי עבירות מסוג זה, בשל תדמיתן "הנקיה" יותר ביחס לעבירות אחרות. ואולם, לעיתים החורבן שעבירות כלכליות עלולות להמיט על נפגעיהן הוא גדול לאין ערוך מאשר עבירות רכוש "רגילות". נזקיהן עלולים להשתרע לאורך זמן ולסחוף גם את קרוביהם ומשפחתם של הנפגעים אל עברי פי פחת. הן עלולות להביא לסחרור ולפגיעות נוספות ברכוש, בגוף, בכבוד ובחרות:
"בל נטעה באופיין 'הלבן והנקי' של העבירות הכלכליות; מדובר בעבירות מתוחכמות וקשות לגילוי,
--- סוף עמוד 257 ---
אשר מבוצעות לרוב על ידי עבריינים בעלי מעמד והשכלה שעושים שימוש בכספיהם של אחרים, תוך ניצול כוחם ומעמדם ותוך הפרת חובות הנאמנות. לעיתים קרובות נותרות עבירות אלה סמויות מהעין במשך שנים רבות, וכשהן מתגלות, מתבררים גם הנזקים החמורים הנובעים מהן, אשר הינם בדרך כלל חמורים פי כמה וכמה מהנזקים שנגרמים כתוצאה מעבירות רכוש 'רגילות'. לא בכדי קבע בית משפט זה בשנים האחרונות שהגיעה העת להעלות את רף הענישה בעבירות כלכליות, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל במקרים המתאימים" (ע"פ 4430/13 שרון נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (31.3.2014), וכן ראו שם פסקה ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עוד ראו בע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 245 (2004); ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.2013); ע"פ 4666/12 גורבץ נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (8.11.2012) (להלן: עניין גורבץ)).
639. תגובתו של בית המשפט לעבירות אלה צריכה להיות אפוא הולמת לפגיעתן הרעה. וכפי שנאמר בעניין אחר:
"בדורות האחרונים, חדלו רחובות העיר והכפר מלשמש אכסניה בלעדית לביצוען של עבירות בקניינו של האחר. בדורנו, עדים אנו למעשי פשיעה כלכליים, הנעשים תחת כסות של חליפות יוקרה, גורדי שחקים ופעולות עסקיות לגיטימיות לכאורה. הסוציולוג האמריקאי אדווין סאת'רלנד היה הראשון לכנות סוג פשיעה כזה כ'עבירות צווארון לבן' (Edwin H. Sutherland, White-Collar Criminality, 5 American Sociological Review 1 (1940)). על אף שאין הגדרה מחייבת לעבירות מסוג זה בדין, הרי שברובד הכללי ניתן לסווג תחת הגדרה זו, גם את העבירות אשר בביצוען הודה המערער – קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה ורישום כוזב במסמכי תאגיד. עבירות הצווארון הלבן טומנות בחובן אשליה לפיה הן עבירות 'נקיות יותר', כאשר בפועל אין זה המצב, ולא פעם עבירות מסוג זה חמורות יותר מעבירות רכוש אחרות מבחינת היקפן ותיחכומן. ככל שהכלכלה התפתחה והפכה למורכבת יותר, כך התרחב מנעד הפשיעה נגד הרכוש.... על אף ה'הילה' (בלשון סגי נהור כפולה ומכופלת) העוטפת עבירות מסוג זה, ואולי דווקא בגלל הביצוע הסטרילי לכאורה של פשיעה כאמור, על מערכת אכיפת החוק והענישה לעמוד על המשמר ביתר שאת, תוך קביעה חד משמעית לפיה גם פשיעה זו אינה משתלמת. זאת בגדר מידה נגד מידה. המניע לביצוע עבירה כלכלית טמון בטיב העבירה, ועל בית המשפט לתרום תרומתו בהטלת עונשים שיהפכו עבירות אלו לבלתי כדאיות, גם בדרך של הטלת עונשי מאסר ממשיים" (ע"פ 8458/11 שובל נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל
--- סוף עמוד 258 ---
(11.9.2013); ראו גם ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל, פסקה 122 (18.11.2014) (להלן: עניין סמואל)).
640. לאור אמירות נחרצות אלה, העוברות כחוט השני בפסיקת בית משפט זה, דומה שמתחם הענישה שנקבע איננו הולם את העבירות שביצעו המערערים. אמנם, דומנו כי החלטת בית המשפט המחוזי לקבוע מתחם ענישה כולל ביחס לכל מערער היא החלטה שהגיונה בצדה, בשים לב לכמות העבירות ומורכבות הפרשה. עם זאת, יש מקום לטענה לפיה היה מקום לקבוע האם מדובר במספר אירועים, אשר כל אחד מהם מצדיק קביעת מתחם (לעניין אופן הקביעה ומבחני העזר שנקבעו בפסיקה ראו ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014); ע"פ 1261/15 מדינת ישראל נ' דלאל (3.9.2015)). יתרה מזאת, גם טענות המדינה ביחס לכך שהאופן בו בחר בית המשפט בקביעת המתחם הביא למתן משקל חסר לעבירות הקלות יותר שנעברו על-ידי כל אחד מהמערערים, וממספר העבירות הרב שנעברו, אינן טענות הקלוטות מן האוויר. בעצם קביעת המתחם הלך אפוא בית המשפט המחוזי כברת דרך כלפי המערערים. בנוסף לכך, העונשים שנקבעו בסופו של דבר ביחס לפלד, גבעוני והבי עמדו על הרף הנמוך של המתחם, ובכך הקל בית המשפט עמם הקלה נוספת. איננו סבורים כי הנימוק לפיו האקלים החברתי ביחס לעבירות אלה בשנים בהן בוצעו העבירות היה סלחני יותר, מצדיק הקלה בעונש "פי כמה וכמה". בנסיבות אלו, ובהתחשב במדיניות הענישה ביחס לעבירות כלכליות, הגענו לכלל מסקנה כי תוצאת הדברים מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור והחמרה בעונשם של המערערים כפי שיפורט.
641. יחד עם זאת, בל נשכח כי מלאכת גזר הדין היא מלאכה אישית, ואין בקביעה כללית זאת כדי לפטור אותנו מלהתייחס בנפרד לעניינם של כל אחד מהמערערים. בהקשר זה הציב כל אחד מהמערערים שלפנינו שיקולים שונים, אשר חייבו איזון ספציפי.
642. אשר ליגרמן – מדובר כאמור במי שהיה השחקן המרכזי בפרשה עגומה זו. יגרמן, אשר תואר כ"נער הזהב" של שוק ההון, בעל מומחיות וכריזמה יוצאי דופן, הוא אשר הגה את תוכנית הפעולה לנישול כספי החברות ואף ניצח על ביצועה באופן עקבי ומוקפד, תוך שהוא סוחף אחריו את יתר המערערים. כפי שנאמר בגזר הדין, אופן התנהלותו של יגרמן, כמו גם עברו הפלילי בעבירות דומות, מדגים "דפוס התנהגות שיטתי ועקבי של התעלמות מוחלטת ממגבלות החוק". כאמור, תמימי דעים אנו עם עמדת המדינה לפיה עונש של ארבע שנים איננו הולם את חומרת העבירות וכי איננו שולח את המסר החברתי התקיף הנדרש על מנת להרתיע אחרים מביצוע עבירות דומות.
--- סוף עמוד 259 ---
יֵדעו כל אלו המנהלים כספם של אחרים, כי אל להם לפגוע באמון שניתן להם וכי הדבר אינו משתלם (ראו עוד והשוו: עניין פרי; עניין גורבץ; עניין סמואל, בפסקאות 120, 131). אנו קובעים אפוא כי עונשו של יגרמן יוחמר ויעמוד על שש שנות מאסר, בניכוי הימים שבהם שהה במעצר. יתר רכיבי העונש יישארו על כנם.
643. אשר לגבעוני והבי – כפי שצוין בהרחבה בפרק הערעור על הכרעת הדין, איננו רואים לקבל את טענותיהם של גבעוני והבי בדבר הסתמכותם המוחלטת על יגרמן. שותפים אנו לקביעתו הברורה של בית המשפט המחוזי, לפיה עמדו השניים בתפקידים רבי מעלה בחברות הקבוצה, וכי שיתפו פעולה עם המעשים שנעשו לטובתם האישית ועל חשבון כספי הציבור – לכל הפחות תוך עצימת עיניים בוטה ונפשעת, אם לא למעלה מכך. עליהם לתת את הדין על כך. לאור זאת, ובהתבסס על האמור לעיל, היה מקום לכתחילה לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשם.
644. מן העבר השני, לא היה ניתן להתעלם מהנתונים והמסמכים שהוצגו במסגרת הערעור ובדיון עצמו בדבר מצבם האישי, הכלכלי והרפואי של גבעוני והבי, שאין מקום לפרטו כאן מפאת צנעת הפרט. מן הדברים שהובאו עולה כי במרוצת השנים שחלפו מאז הפרשה חוו גבעוני והבי קריסה מוחלטת בכל מערכות חייהם. כמו כן, מאז ביצוע העבירות חלפו כ-13 שנה, ויש לתת לכך משקל, גם אם לא מכריע (השוו לעניין הורוביץ, בפסקה 341). בנסיבות אלו, ולא בלי התלבטות, החלטנו בסופו של דבר שלא להתערב בעונש שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. הימים שבהם גבעוני והבי שהו במעצר – ככל שהיו כאלה – ינוכו מתקופת מאסרם.
645. עניינו של פלד מציב לפנינו קשיים לא מעטים. כשלונו של פלד מלזהות את המהלכים שנרקמו סביבו הוגדר כ"קולוסאלי", והביא לנזקים חמורים לציבור. בנוסף לכך, פלד היה זה אשר נתן את יכולת ההובלה ליגרמן, תוך מודעות לעברו הבעייתי ובו בזמן שניהל עמו מערכת יחסים פיננסית באופן אישי. עבירות מסוג זה בהחלט מצדיקות, באופן רגיל, הטלת עונש של מאסר בפועל. מנגד, אין לכחד כי מדובר במערער אשר ביצע עבירות המצויות ברף נמוך יותר של פגיעה באינטרס הציבורי מאשר יתר המערערים, ובעברו זכויות רבות משנותיו הארוכות בשירות הציבורי. כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, ישנם מקרים בהם מעמדו וכוחו של נאשם עלולים לעמוד לו לרועץ, לוּ יתברר כי הם נוצלו לרעה לשם ביצוע העבירות. ואולם, אין זה המקרה שלפנינו. על רקע זה יש לקחת בחשבון גם את שמו הטוב שנפגע באופן חמור במהלך הפרשה וסיקורה התקשורתי ואת הזמן הרב שחלף. בנסיבות אלו, דומה אפוא שבית המשפט ערך איזון נאות בהכרעתו שלא לגזור על פלד עונש המחייב מאסר