--- סוף עמוד 303 ---
לה. משכך, אינני רואה להבחין לעניין סעיף 14 בין עדות שניתנה בעל-פה - במובן דיבור או אמרה - לבין עדות שנמסרה בכתב.מה לי אם ניתנה עדות בעל-פה או נמסרה במסמך כתוב, שהרי להגשמת התכלית יש לכלול בגדר "עדות" כל מידע שלולא החיסיון המוענק בסעיף 14, לא ניתן היה להשיגו.כך למשל, המושג "אמרה" הנזכר בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] , נתפרש על-ידי הנשיא שמגר באופן שאינו מוגבל לדיבור בעל-פה:"הפירוש הלשוני הראשוני למונח "אמרה" מבטא הבעה בעל-פה... מאחר שאין הכוונה להבעה המילולית בלבד, הוצמד למונח שלפנינו התנאי הנוסף והמפורש של הכתב, ודומה שלא יכול להיות ספק בכך, כי אמרה, הנמסרת על-ידי נחקר ישירות בכתב בלי שהביעה תחיל בעל-פה, אף היא אמרה לענייננו.אמרה אינה דווקא בדיבור שבעל-פה. היא כל ביטוי אנוש שיש בו רלוואנטיות לדיון (ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול [8] , בעמ' 327; ההדגשה שלי - ד' ל').כשלעצמי, הבחנה בין ראיה שבדיבור בעל-פה לבין ראיה כתובה שנתקבלה מאת עד או נאשם מלאכותית היא. החיסיון המוענק בסעיף 14 אינו "מתת חסד" כי אם בטוחה הניתנת למוסר העדות מפני עשיית שימוש בה, במגבלות המפורשות בסעיף. שאם לא כן, כיצד תישמר זכותו מפני הפללה עצמית, כשמצפים ממוסר העדות שיהא חופשי, גלוי וכן במסירת המידע הדרוש לוועדה לחקר האמת, בנושא רב החשיבות העומד לבדיקה לפניה..77אשר לזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, זכות זו מתייחסת בבירור גם לדרישה להצגתם של מסמכים בכתב:"הזכות לאי-הפללה עצמית איננה אלא תמציתו של הכלל... לפיו איש אינו חייב להשיב על שאלה, אם התשובה לשאלה עלול להיות בה, לדעת בית המשפט, כדי להניח את היסוד להבאתו לדין פלילי של מי שמשיב את התשובה. זכות זו מתייחסת גם לדרישה להצגתם של מסמכים ומטלטלים אחרים" (ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל [9] , בעמ' 91; ההדגשות שלי - ד' ל').כל זאת בכפוף לחריג הבא: סעיף 14 נועד כאמור לעודד ילוי, מקום שלולא החיסיון לא ניתן היה להשיג את המידע ממקור אחר. מכאן שראוי להבחין בין מסמכים שונים הנמסרים לוועדת חקירה. סוג אחד של מסמכים הם אלה שנוצרו במיוחד לצורך ועדת החקירה, או הוכנו והוגשו במיוחד על-פי בקשתה. דינם של מסמכים אלה כדינה של "עדות" שנמסרה לפני ועדת החקירה, ובשלב זה די לי באמירה כי לא ישמשו ראיה בהליך משפטי.אולם מסמכים שלא נוצרו במיוחד לצורך ועדת החקירה, שלענייננו אכנה אותם
--- סוף עמוד 304 ---
"מקוריים" - מסמכים אלה היו קיימים בזמן אמת ללא קשר לעבודת הוועדה. בכלל מסמכים אלה ניתן למנות, למשל, רשומות בנקאיות או מכתבים שנכתבו בזמן אמת, פרוטוקולים של ישיבות, וכמובן מסמכים ציבוריים או רשמיים, כגון תשקיפים, מאזנים וכיוצא באלה מסמכים הפתוחים לעיון הציבור. לא יעלה על הדעת לפסול מסמך כזה מלשמש ראיה במשפט רק משום שהעד או הנאשם הגישו אותו לפני ועדת החקירה. חיסיון כה רחב עלול להביא לידי כך שעדים מתוחכמים, שיש להם מה להסתיר, ייחפזו מרצון להגיש לוועדת החקירה כל מסמך שיש בו או שאפשר שיהיה בו כדי להפלילם. המסמך המפליל ימצא דרכו לוועדה, ייחתם בחותמה ובכך ייסתם הגולל על האפשרות להציגו כראיה במשפט, ונמצא "יוצא חוטא נשכר".הכלל המגן מפני תשובות מפלילות אינו חל על מסמכים מקוריים או מסמכים רשמיים, ואלה אינם נחשבים כ"עדות" לעניין סעיף 14, לפיכך אין למנוע הגשתם כראיה במשפט מאוחר, אף אם יש בהם כדי להפליל את העד פלוני או הנאשם אלמוני. "לא תשמש ראיה" - מגבלות השימוש האסור על-פי סעיף .78 14 השאלה המרכזית העומדת לבחינה היא אם הפירוש המתחייב למילים "לא תשמש ראיה" בסעיף 14 מונע הגשת העדות גופא כראיה לבית המשפט, היינו, שימוש ישיר בעדות כראיה, או שמא פרשנותו הנכונה של הסעיף היא כי "לא תשמש ראיה" פירושו לא ייעשה בה כל שימוש, היינו מניעת שימוש ישיר, עקיף ונגזר בעדות. בישראל, שבה זכות החיסיון אינה מעוגנת בחוקה, אין בחיסיון אלא מה שקבוע בחוק עצמו. בסעיף 14 לחוק ועדות חקירה נבחרו המילים "לא תשמש ראיה" בשונה, למשל, מן הביטוי "לא ייעשה כל שימוש", ולמעשה קובע הכלל העולה מעל פני הסעיף הנ"ל כי העדות שנמסרה בוועדת החקירה אינה קבילה כראיה. אין בהוראת הסעיף דבר וחצי דבר המרמז על מתן חיסיון רחב מזה במובן "סודיות" או "אי-גילוי" מוחלט של תוכן העדות. יודגש: אי-קבילותו של מסמך אין בו כשלעצמו כדי לחסנו מפני גילוי.ראוי בעניין זה להתייחס להוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992, כפי שהובנה ונתפרשה על-ידי השופט ברק בעניין בנק איגוד [7] . באותו עניין ניתן צו כללי לגילוי מסמכים. בנק איגוד סירב לגלות שני מסמכים: דו"ח הביקורת הפנימית שהוכן על-ידיו ודו"ח שהכין בנק ישראל. השופט ברק הבחין, בפסק-דינו המנומק, בין דו"ח בנק ישראל, שלגביו קובעת הוראת סעיף 15א לפקודת הבנקאות כי "לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו", ועל מסמך זה חלה סודיות ואין לגלותו, לבין דו"ח הביקורת הפנימי שלגביו קובעת הוראת סעיף 10לחוק הביקורת הפנימית כך:"(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה
--- סוף עמוד 305 ---
בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי" (ההדגשות שלי - ד' ל').אשר להיקפו של סעיף זה קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק:"סעיף 10 לחוק הביקורת קובע אי-קבילות ('לא ישמשו ראיה') של דו"ח הביקורת הפנימית. אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חיסיון מפני גילוי הדו"ח לצד למשפט... אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך (ראה המ' 121/58 קרן קיימת לישראל בע"מ נ' כץ). אי-קבילות נועדה למנוע מבית המשפט לבסס מימצא על אותה ראיה. אי-גילוי בשל חיסיון נועד למנוע מבעל דין לעיין במסמך. לעתים יש ערך רב לצד לעיין במסמך, גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי-קבילותו" (שם, בעמ' 64)..79לעניין זה ניתן אף להיעזר בלשונה של הוראת סעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] הקובעת לאמור:"ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך" (ההדגשות שלי - ד' ל').אף הוראת סעיף 47(ב) פורשה כמעניקה הגנה מצומצמת האוסרת שימוש ישיר בדבריו של עד לחובתו אך אינה פוסלת קיום חקירה בעקבות המידע שגילויו נכפה על העד (ראה ספרו של י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשנ"א) 499)..80עדיין נשאלת השאלה אם לא ראוי לפרש את הוראת סעיף 14 בעניין אי הקבילות באופן שמשתמע ממנה גם חיסיון מפני שימוש עקיף או נגזר. משסקרנו בהרחבה את תכליתו החקיקתית של סעיף 14 תוך התייחסות לאיזן הדרוש בין זכותו של הפרט למשפט הוגן לבין זכות הציבור למיצוי הדין, ותוך הבנת המציאות הישראלית והמבנה החברתי שלה, הפרשנות הראויה להתקבל היא זו האוסרת שימוש ישיר בלבד. אסורות: הגשת העדות החסויה כראיה במשפט, ו/או הצגת עדותו של עד בבית המשפט במסגרת חקירה ראשית או נגדית, תוך בקשה שיתייחס לדברים שאמר לפני ועדת החקירה, ו/או הצגת מסמכים שהכין אותו עד במיוחד על-פי דרישת ועדת החקירה תוך בקשה להתייחס אליהם - כל זאת בכפוף לוויתורו של מוסר העדות על זכותו לפי סעיף 14 כפי שעוד יובהר להלן. מותרת: עשיית שימוש עקיף בעדויות שנמסרו, בדין-וחשבון של ועדת החקירה שהתפרסם ובמסקנותיה. שימוש עקיף, כמשמעו, מתיר וייתכן שאף מחייב את החוקר המשטרתי לקרוא את כל החומר שהגיע מוועדת החקירה ולהשתמש בו כבסיס וכרקע להכנת שאלות לצורך חקירת המשטרה, ובוודאי אינו מביא לתוצאה כה לא מאוזנת כביטול משפט אם התובע קרא את הדו"ח או עיין בחומר של ועדת החקירה. שימוש עקיף
--- סוף עמוד 306 ---
הוא בבחינת "שימוש אנונימי" בחומר. המדובר בהגנה מצומצמת, ולפיה לא ייעשה שימוש ישיר בדבריו של העד לחובתו, אולם אין מניעה לקיים חקירה בעקבות המידע שנאסף מפיו של עד, אפילו הפך להיות אשם בשלב מאוחר יותר, ולהעמידו לדין על-פי הראיות שיושגו במסגרת העדות. לפיכך, מותר לתביעה לקרוא הודעות מוועדת החקירה, מותר לה להשתמש בהודעות לצורך הכנת תשתית לחקירה, אך אסור לה להפוך את ההודעה לראיה..81המערערים טענו כי פרשנות מצמצמת כגון זו עלולה להרתיע את העדים השונים מלדבר ולמנוע את גילוי הלב הדרוש. לעניין גילוי הלב, עם כל החשיבות שמייחסים אנו להיבט זה, אין לראות בו חזות הכול, כאילו גילוי הלב יוצא דופן הוא אף בחברה נאורה ואין זוכים בו אלא כנגד מתן ערובות ופיצויים. ככל שמדובר בעדים "תמימים", ניטראליים, חסרי פניות ונעדרי עניין אישי בנושא ההליכים בדרך כלל, הם לא יהססו למסור את אשר בידיעתם, לא לפני ועדת החקירה ולא לפני המשטרה, כיוון שממילא אין להם מה להסתיר ואין הם חוששים מפני הפללה עצמית. עדים אלה יוותרו קרוב לוודאי על הפריווילגיה המוענקת בסעיף 14, שכן אינם צריכים לה.ככל שמדובר בעד שנחקר תחת אזהרה, שעלה כנגדו חשד של מעורבות בביצוע עבירה או שהיה לנאשם במשפט, עד כזה נזקק להגנת סעיף .14 אך לא רק עד כזה, אלא גם אנשי ציבור, שמעמדם הציבורי עשוי להיפגע ואף להיהרס כליל אם יבחרו לשתוק בשל חשש שמה שיאמרו עלול להפליל אותם, ראויים לאותה הגנה נרחבת, כדי שיפתחו סגור לבם ויתבטאו בגלוי בעניין הנחקר ושלהם מידע עליו או אף מעורבות בו. לאיש ציבור כלל ועיקר לא נוח להודיע קבל עם ועדה כי הוא מסרב להשיב לשאלה בשל כך שיש בתשובה משום הפללה עצמית. על-כן גם מי שיש לו סיבה לחשוש שבדבריו יפליל עצמו, יעדיף שלא לבקש אחר הגנת סעיף 10לחוק ויענה לשאלות, בכפוף כמובן לחובה להשיב אמת. זימונו לוועדת החקירה, שיכול שיהא כפוי, פוגע בזכותו הבסיסית, ועל-כן ראוי עד כזה - שהיה גלוי לב אף לרעתו - להגנה בכך שתובטח זכותו באי-קבילותה של העדות בבית המשפט, ואין צורך להרחיב את החיסיון מעבר לכך.ויתור על החיסיון בסעיף 14.82הראשונה שבשאלות פרק זה היא אם ניתן לוותר על הזכות שבסעיף 14 או שמא מדובר בזכות שאינה ניתנת לוויתור? ככלל, אינני רואה מדוע לא ניתן יהיה לוותר על החיסיון המוענק בסעיף 14 לחוק ועדות חקירה. משמוזמן מי שהעיד לפני ועדת החקירה לחקירה ולתשאול במשטרה, בעקבות חקירת הוועדה ומסקנותיה, יכול החוקר לילך בדרך ארוכה ולעתים מייגעת, להתחיל מבראשית ולהציג לעד כל אותן השאלות שעליהן כבר השיב כשהעיד לפני ועדת החקירה. מאידך גיסא, יכול חוקר לעשות קיצורי דרך, להציג לעד את עדותו לפני ועדת החקירה או לפני אוספי החומר ולשאול אותו אם הוא מאשר אותה מחדש מבחינת תוכנה, כאילו זו הודעה שחזר עליה בתשובה לשאלותיו. קיצור דרך זה הגיוני וגם אפשרי ובלבד שהעד הסכים לכך במפורש. לעתים מתקיימת החקירה המשטרתית זמן רב לאחר שנסתיימו דיוניה של ועדת החקירה. במקרים אלה אפשר שחלק מהעדים הנקראים להעיד כבר אינם זוכרים את הפרשה אלא במעורפל; הם אינם מצויים
--- סוף עמוד 307 ---
עוד בפרטי האירוע, ותהיה זו דווקא משאלתם לאשר את עדותם לפני ועדת החקירה, כהודעת אמת. מדוע תישלל מהם אפשרות זו, שתחסוך מהם זמן ואי-נעימות? אפשר אפילו שגם מי שנפתחה נגדו חקירה בעקבות מסקנות ועדת החקירה יבקש לאמץ את עדותו לפני הוועדה משום שלסברתו דווקא בדבריו בעדות יש כדי לטהר את שמו, להיטיב עמו ולתרום לזיכויו. משזו היא משאלת הנאשם עצמו, המעוניין במקרים מסוימים להפנות אל עדותו בוועדה או לפני אוספי החומר, אינני רואה כל סיבה מדוע לא להיענות לבקשתו.הנה כי כן, כעיקרון אין טעם ואין היגיון בשלילה החלטית של האפשרות לוותר על "החיסיון" שבסעיף 14 לחוק..83שאלה אחרת היא מי הוא זה שצריך לוותר על הזכות - האם די בכך שמוסר העדות, שאינו עומד לדין, יוותר על "החיסיון", או שדרוש להסרת "החיסיון" גם ויתור מצד הנאשם עצמו? סעיף 14, הנוקט את הלשון הכללית "עדות", בא להגן על מוסר העדות, בין שמדובר בעד, בחשוד או בנאשם. מסעיפי חיסיון אחרים המצויים בפקודת הראיות [נוסח חדש] (סעיפים 44-52) ניתן ללמוד שמי שהחיסיון ניתן לטובתו, יכול לוותר עליו. משכך, מוסר העדות, הוא ולא אחר, יכול ברצותו בכך לוותר על החיסיון שאינו מעוניין בו. אין לקבל את שנטען לפנינו כי על חיסיון כזה אין לוותר כלל, או שלפחות ויתור כזה יהא מותנה גם בוויתור של הנאשם בנוסף לוויתורו של העד. אינני רואה כל צורך בכך. הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית היא זכותו של הפרט שעלול להיפגע כתוצאה מדבריו שלו, אך אין אדם זכאי לכך שההגנה תורחב באופן שתעניק חיסיון גם בנוגע לדברים שהשמיע עד משום שאלה עלולים אולי להפליל את הנאשם. בדרך זו משפיע הנאשם על הכמות, התוכן וההיקף של המידע שנמסר למשטרה או לתביעה, מידע שמלכתחילה אינו תלוי בו, וממילא ניתן להשיגו בדרך הארוכה של תשאול העד מחדש. אין הנאשם צריך "לזכות מן ההפקר" ואין הוא יכול לפרוס את כנפי החיסיון על כל עדות שיש בה כדי להפלילו.לפיכך, אין ניעה שנחקר יאמץ עדות שמסר לפני ועדת חקירה. "אינקורפורציה" בחקירה הופכת את העדות מעדות לפני ועדת החקירה לעדות במשטרה. משמצויה הודעה כזו בחומר הראיות שהתגבש בחקירה במשטרה, רשאית התביעה לעשות שימוש בה במהלך הדיון המשפטי בבית המשפט, אין כל פסול בהגשתה כראיה, ובלבד שהנחקר שמסר את ההודעה שאומצה היה מודע לכך שבמתן הסכמתו הופכת עדותו לראיה קבילה בביתמשפט. כיצד יהא מודע לכך? חובת ההפניה לזכותו .84כשם שמוטלת חובה על החוקר המשטרתי להזהיר חשוד על דבר זכותו שלא לומר דבר העלול להפלילו, מוטלת על חוקר המשטרה אף החובה להעמיד את מוסר העדות על זכותו שעדותו לא תשמש כראיה בהליך המשפטי מכוח סעיף 14 לחוק ועדות חקירה. משהעלה דין-וחשבון של ועדת החקירה חשד שאדם פלוני עבר עבירה והוחלט להעמידו