--- סוף עמוד 314 ---
(5) על החוקר המשטרתי מוטלת חובה להעמיד את העדים על זכותם לפי סעיף 14, כשם שמוטלת עליו חובת האזהרה הכללית מפני הפללה עצמית.(6) ניתן לוותר על הפריווילגיה המוענקת בסעיף 14. ויתור על החיסיון מאפשר הגשת העדות כראיה בבית המשפט וחקירת העד באשר לדברים שאמר בוועדת החקירה, היינו: "אינקורפורציה" חלקית או מלאה. נאשם שלא אימץ את עדותו לא יידרש להסביר סתירות, אם תהיינה, בין עדותו בוועדה לעדותו במשטרה, ועדותו לא תהיה קבילה כראיה במשפט.(7) מוסר העדות הוא שיכול, אם רצונו בכך, לוותר על החיסיון המונק בסעיף 14- הוא ולא אחר, לאמור - הוא ולא הנאשם במשפט שהעדות נוגעת לעניינו.(8) נחקר שהועמד על זכותו לפי סעיף 14 ואימץ את תוכן עדותו או השיב לשאלות הנוגעות לעדותו בוועדת החקירה - יוחזק כמי שוויתר על החיסיון.(9) אי-העמדת עד על זכותו לפי סעיף 14 אינה פוסלת עדות של עד "תמים" או "ניטראלי" שעדותו אינה יכולה לפגוע בו או להפליל אותו. אשר לעד כזה, ניתן להניח כי משהסכים להתייחס לדברים שאמר או לאשר את עדותו בוועדת החקירה, ויתר על חיסיון שממילא אינו נזקק לו. אין לפרש התנהגותו של נאשם שלא הועמד על זכותו ושלא היה מודע לה, כוויתור.(10) המושג "הליך משפטי" בסעיף 14 משמעו המשפט עצמו שבמהלכו מוגשות הראיות, ואין הוא כולל את הליך החקירה במשטרה.סוף דבר.97בסופם של דברים אפנה לדבריו המאלפים והציוריים של כבוד הנשיא זמורה בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה [10] , בעמ' 18:"אחד מחכמי המשפט כינה פעם יפה את חוק העונשין ואת הפרוצידורה הפלילית כ'מגנה כרטה של הפושע'. יש בכינוי זה משום תבונה רבה. רוצים להבליט בו את הרעיון שהפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט".יפים דברים אלה, שעניינם סדר הדין הפלילי, בהתאמה גם לענייננו. סבורני כי היקפה של הוראת החיסיון בסעיף 14, כפי שנתפרשה על-ידינו, מעניק לנחקר הגנה הולמת מחד גיסא, ומאידך גיסא אין ההוראה עומדת בדרכו של בית המשפט להגיע
--- סוף עמוד 315 ---
לחשיפת האמת כדי לעשות דין צדק. אסקור אפוא בהמשך את הראיות הדרושות לענייננו ואמנע במידת הצורך מלהתייחס ומלהיזקק לעדות או לראיה שאין לעשות בהן שימוש במשפט זה, בשל הוראות סעיף 14 הנ"ל, כפי שפירשנוהו לעיל. אציין, כפי שאראה בהמשך, כי ניתן גם ניתן לגבש את המציאות העובדתית שנחשפה במשפט, והחושפת את האמת באשר לפרשת ויסות מניות הבנקים, גם בלא להיזקק לראיות הלא קבילות, ככל שנתקבלו, ואפילו כך אין הכרעת הדין מושפעת מראיות כאלה ואינה מתפרסת עליהן..98אניח את התשתית העובדתית הדרושה לענייננו, שהוצבה במידה רבה כבר בהכרעת הדין המלומדת והמקיפה, ואתייחס אליה מדי פעם לפי הסדר הכרונולוגי של ההתפתחויות מאז לידתו של רעיון הוויסות ועד לסוף הדרך. אפנה בו-זמנית לעובדות המלמדות על פעולותיהם של הבנקים, מנהליהם ופקידיהם, ובמקביל להתייחסות הרשויות לאותן התפתחויות באמצעות המופקדים עליהן או עושי דברם. אתבסס בעיקר על מסמכים שבכתב שהוגשו לפנינו, על דברי הבהרה לאמור במסמכים שניתנו על-ידי העדים במהלך המשפט, על דיונים מתועדים שהתקיימו בסוגיות האמורות בתקופת הוויסות או סמוך לאחריה, בממשלה, בוועדת הכספים של הכנסת, בוועדות מייעצות למיניהן, וככל שיידרש אקשור ביניהם ואצביע על תמיהות ותהיות או על מסקנות העולות מתוך העובדות. למשתמע מתוך התשתית העובדתית שתתברר במהלך סקירה זו אתייחס בעת הדיון בכל אחד מהאישומים. לאמונתי, כך בסופו של דבר ניתן יהיה להגיע לכלל מסקנות ברורות במידה הדרושה להליך פלילי, אם באישור הקביעות והמסקנות שבהכרעת הדין, ואם בדחייתן והתערבות בהן..99בצאתי לדרך הבחינה העובדתית שואל אני את עצמי מתי החלה מדיניות הוויסות, כי כאמור סבור אני כי לשלמות התמונה צריך להתייצב בקו הזינוק וממנו והלאה להלך בין העובדות המתבררות ואצלן. שר האוצר בתקופה הרלוואנטית למשפט זה (במרוצת השנים 1982-1983) היה מר יורם ארידור. בהופיעו בדיון בישיבת ועדת הכספים של הכנסת ביום 11.10.83(נ/53פ), התבטא לאמור:"...יוזם הויסות ואחריו באו בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק מזרחי...".לעניין זה העיר חבר הכנסת ע' אמוראי, מהחברים הוותיקים והבולטים בוועדת הכספים, לאמור:"הערתו של שר האוצר שהויסות החל ב- 1972נכונה מבחינה עובדתית, אך אין לכך דבר עם מה שקורה היום... הבעיה החלה ב-1979".במהלך חקירתו הנגדית לפני הדרגה הראשונה ביום 12.11.91, בתשובה לשאלה, משיב השר ארידור ואומר:"אני יכול להגיד מחומר שאני יודע היום, שזה נראה נכון שבשנות השבעים היתה תמיכה או השלמה עם תופעת הויסות...".
--- סוף עמוד 316 ---
גירסה אחרת נשמעת מפיו של השר ארידור בישיבת הממשלה מיום .9.10.83באותה ישיבה הוא מסביר ומבהיר, בין היתר, לאמור:"...אנו היינו צריכים להתמודד עם בעיה זו אשר נוצרה כפי שאמר הנגיד בשנת 1979ואולי אפשר להגיד שהיא התחילה קודם לכן... ישנה גירסה שהיא התחילה ב-1976".בישיבת הרשות לניירות ערך מיום 18.11.81, כאשר על סדר היום היה הנושא "סקירת שוק המניות", תיאר את מצב הדברים מר ברונפלד, שהיה אז מנהל מחלקת מלוות המדינה בבנק ישראל. לדבריו, כפי שהם מתומצתים בפרוטוקול מאותה ישיבה, בסוף 1975חל מאורע היסטורי בשוק ההון. בוטלה ההצמדה המלאה של איגרות חוב ממשלתיות. מאז אותה שנה ועד ספטמבר 1981חל שינוי מהותי בערך השוק של מניות בנקים ושל איגרות חוב צמודות. כפועל יוצא מכך, ננקטה מדיניות הוויסות של המניות הבנקאיות שהייתה במוקד הדיון באותה ישיבה. אמור מעתה, לפי גירסה זו, שקו הזינוק הוא אי שם בשנת 1975(נ/252ל).בישיבת הדירקטוריון של בנק לאומי מיום 10.1.82(נ/47) התבטא מר ארנסט יפת, לאחר שמיעת סקירתו של מר רויך, מי שהיה מופקד על נושא המניות הבנקאיות בבנק לאומי באותם ימים, כי:"הויסות הינה בעיה כאובה שהתהוותה בעשור האחרון".מדבריו אלה ניתן להסיק, הגם לא במדויק, כי הוויסות בא לעולם בשנות השבעים, ולערך בשנת .1972מנכ"ל בנק ישראל, מר שריג, במכתבו למבקר המדינה מיום 6.1.84(נ/62ל), מציין כי תופעת הוויסות התפתחה בשנות השבעים ביוזמה עצמית של המוסדות הבנקאיים הגדולים, ובהמשך הוא מסביר מדוע. על כך נעמוד במקום אחר. על סמך כל הנתונים והאמירות דלעיל ניתן להניח בוודאות מספקת כי תופעת הוויסות של המניות הבנקאיות החלה לערך בשנת .1975לקביעת עובדה זו חשיבות שאעמוד עליה בהמשך..100שאלה אחרת הראויה להיבחן ולהיקבע בשלב זה היא על מה ולמה ננקטה מדיניות הוויסות על-ידי הבנקים שמדובר בהם. ברור כי מדובר היה כבר אז בפעילות יוצאת דופן במהלך המסחר בבורסה, שלבטח הייתה לה סיבה וניתן לה טעם.אכן, הסבר מסוים לכך מצוי במכתבו של מנכ"ל בנק ישראל, מר שריג (נ/62ל), שהתייחסנו אליו לעיל. נאמר בו כי שני גורמים עיקריים השפיעו על הבנקים הגדולים לנקוט את מדיניות הוויסות. האחד - הצורך הגובר בגיוס הון נוסף בתנאי אינפלציה ומיסוי שהביאו לשחיקת ההון העצמי של הבנקים, והשני - תנאי שוק ההון שבהם היה על הבנקים להתחרות. בהמשך התסקיר שלו למבקר המדינה מוסיף מר שריג ומסביר כי בשנות השבעים הייתה הבנקאות הישראלית בתהליך של גידול מהיר הן בארץ והן בחו"ל. הגידול בחו"ל היה בעל חשיבות לאומית מבחינת יכולת הבנקים להבטיח את יבוא ההון הנחוץ לכיסוי הגירעון במאזן השוטף של המדינה, אולם נוצר קושי מיוחד בתחום יחסי
--- סוף עמוד 317 ---
ההון לבנקאות הישראלית כתוצאה מהאינפלציה המהירה ומשיטת המיסוי של הרווח האינפלציוני. באותו זמן גילתה המדינה עצמה מעורבות גדולה בגיוס הון מצדה באמצעות איגרות החוב הממשלתיות ובכך הקשתה על גיוס הכספים על-ידי הבנקים, והרי הבנקים חייבים היו בגיוס הון מהציבור בהיקף גדל וגובר כדי לקיים בתוכם יחסי הון נאותים.ביום 15.5.80נכתב תסקיר אל נגיד בנק ישראל על-ידי המפקח על הבנקים באותה עת, מר עודד מסר, ועל-ידי יו"ר דירקטוריון הבורסה, מר מאיר חת, שעניינו ויסות שערי ניירות הערך. התסקיר נערך בתגובה לדיונים שהתקיימו בינם לבין נגיד בנק ישראל בנדון ובעקבות דיונים ממושכים בין הרשויות הממלכתיות השונות והבנקים בשאלה כיצד יש להסדיר ולכוון את מדיניות הוויסות הקיימת באשר למניות הבנקים הנ"ל.בדברי הסבר מקדימים לעקרונות שהציע בנדון נאמר על-ידיהם כדלהלן (נ/24ל):"ברור לנו כי הצעותינו אינן יכולות לפתור את בעיות היסוד של שוק ההון בישראל, אשר הוחרפו על ידי קצב האינפלציה של השנים האחרונות. תנאים אלה לרבות היקף ההנפקות הבלתי מוגבל למעשה של איגרות חוב צמודות, אשר מידת נזילותן גבוהה ומידת הסיכון שברכישתן מועטת, הם שגרמו לצורך בויסות שערי מניות המוסדות הבנקאיים הגדולים".ההצעות שעוד נתייחס אליהן בהקשר המתאים נועדו להסדיר את הבעיות האקטואליות שהתעוררו עד אז ושלדעתם יש צורך לעדכנן מעם לפעם עם השינוי בתנאים.במכתב, שסומן כסודי ואישי, של מר יפת לנגיד בנק ישראל מר מנדלבאום מיום 18.9.83, על סף המשבר שפקד את המניות הבנקאיות, מסביר מר יפת מה הביא לתופעת ויסות המניות, וכך הוא אומר:"בהזדמנות זו אינני פטור מלהתיחס לנושא ויסות מניות הבנקים... ויסות המניות נבע מהצורך בגיוס הון מסיבי על ידי המערכת הבנקאית, עקב חוסר יכולתה ליצור רווחים משמעותיים ליצירת הון בשל המיסוי הכבד (שרק לאחרונה בא לידי פתרון חלקי תוך הפליה לרעה של מערכת הבנקאות). כדי לעמוד במטרה זו היה צורך להתחרות בתשואה שניתנה לציבור המשקיעים בשוק ההון הישראלי, המכוון במלואו על ידי מדיניות ממשלת ישראל המאפשרת השקעות צמודות".הסברים ברוח זו יימצאו במסמכים וגם בעדויות לפני הדרגה הראשונה. אכן, הבנקאות הישראלית נקלעה בשנות השבעים למצוקה שהצריכה פתרון שיהיה מקובל על הרשויות אם יאפשר לבנקים לגייס הון בהיקף הנדרש כדי לשמור על הלימות ההון ועל התדמית והמוניטין שבזכותם יכלו להיענות למשאלות האוצר והממשלה לגייס בחו"ל הון בעבור ממשלת ישראל..101כאשר ננקטה מדיניות הוויסות, כיצד נתפסה זו בעיני הנוגעים בדבר, האם ראו
--- סוף עמוד 318 ---
בתופעה זו דבר יוצא דון, התנהגות פסולה או חלילה עבריינית, או שמא ראו מקום ואולי גם הצדקה לפעילות שכזו? כפי שעולה מסדרת מסמכים, שעוד אתייחס אליהם בהמשך, הייתה התופעה של ויסות מניות ו"עשיית שוק" מוכרת ואף מקובלת בשוק ההון. כך, למשל, בתסקירו של מר יוסי ניצני (שהיה אז מנהל הבורסה) אל מר גרינברג מבל"ל ואל נציגי חברי הבורסה האחרים, מיום 18.8.78, תסקיר שדן בעניין פעילות מווסתים במסחר בניירות ערך, נאמר כי רצוי הוא שיהיה בבורסה גוף אשר מוכן לקבל על עצמו "לעשות שוק" בניירות ערך במובן זה שיהיה מוכן להחזיק מלאי מסוים למטרת מסחר. לפי האמור בתסקיר זה, קביעת "עושי שוק" בניירות ערך יכולה להיות חלק משיטת המסחר בבורסה כפי שהדבר נהוג בבורסות של לונדון וניו-יורק. לדעתו, בבורסה שלנו ניתן היה לדבר באותו שלב על "עושי שוק" בקשר לוויסות המסחר למניעת תנודות חריגות בשערים. הוא גם מציע לקבוע הגדרה למושג ויסות והיא:"התערבות במסחר בנייר ערך בתגובה על מצבי ביקוש או היצע העלולים לגרום לתנודות שער חריפות, תוך היקף עסקות קטן יחסית למקובל בנייר ערך זה".מהתסקיר בכללו צפה ועולה הבעיה שהטרידה את הבורסה וכן את הרשות לניירות ערך ובנק ישראל בשנים 1978ו-197, והיא הטכניקה שהתפתחה עם השנים ביישום מדיניות הוויסות על-ידי הבנקים, טכניקה שלפיה הפעילות היזומה שננקטה על-ידיהם הייתה מניפולטיבית על השערים בשל מסירת הוראות במסגרת הלידר. על בעיה זו ועל הדיונים בהקשר לכך אעמוד מיד. כל שרציתי לציין בשלב זה הוא שוויסות מניות ככזה לא נשלל על-ידי הבורסה, אלא הודגש הצורך להציב גבולות של מה מותר ומה אסור בתהליך הזה, בכללים שיקבעו על-ידי הרשויות.גישה דומה ננקטה והושמעה גם על-ידי מר מאיר חת ועל-ידי המפקח על הבנקים מר מסר. כפי שעולה ממסמכים בזמן אמת, מוצאים אנו הד לכך גם בדיון שהתקיים בוועדת הכספים של הכנסת ביום 18.11.82(ת/415). בדיון זה, שהתמקד בבעיות שוק ניירות הערך בישראל, התבטא מר ויקטור מדינה נציג בנק ישראל לאמור:"האם דרוש ויסות או לא ? ויסות צריך להיות. בכל משק מתוקן יש מווסתים. הבעיה היא להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות למווסת. ואם נוצרו ליקויים בתהליך המסחר בבורסה הרי הם משום שהמחוקק לא הגדיר מפורשות מה מותר ומה אסור למווסתים למיניהם".לכך הסכים באותה ישיבה גם מר מאיר חת באומרו:"כפי שאמר ויקטור מדינה ויסות השערים במשמעות המקובלת הוא חלק הכרחי של שוק מסודר שבא כדי למנוע תנודות חריפות לשני הכיוונים כתוצאה מגורמים מקריים. הבעיה שקשורה בויסות שערים, כפי שהוא קיים בבורסה של תל-אביב, שהויסות הוא הרבה מעבר למה שאפשר להצדיק במונחים של פעילות שוק מסודרת".
--- סוף עמוד 319 ---
כשנחזור לדון בהתפתחות הכרונולוגית של הדברים אשוב אל האמירות שהושמעו באותו דיון, המשקפות במידה רבה את גישתו העקרונית של מר חת לנושא זה עוד בשנים 1978- .1980באותה ישיבה השמיע את דברו גם מר מרדכי איינהורן מבנק לאומי, וראוי לצטט קטע זה מדבריו:" טוענים שהבנקים הם שהתחילו בויסות. אינני רוצה להגיד שזה לא נכון אבל צריך לזכור שבלי הבנקים שנותנים את היציבות ואת הויסות לא היתה קיימת בורסה. זה מה שנתן את התמריץ ללכת לשוק המניות כי אחרת מתחרה רציני ויותר חזק בדמות האוצר ובנק ישראל... (כך! - ד' ל')...".הבעייתיות שבטכניקת הוויסות העסיקה אפוא את ועדת הכספים של הכנסת ביום 18.11.82, אולם היא עלתה, נדונה, נבחנה ונפתרה בזמן אמת בדרך מסוימת, שנעמוד עליה, הרבה לפני כן..102לסיכום הדברים עד כאן ייאמר כי תופעת הוויסות החלה להתממש אי שם בשנת 1975אם לא לפני כן; הטעם לכך היה במציאות הכלכלית המעורערת ובמיוחד בתופעת האינפלציה והמיסוי הגבוה באותה עת, שחייבה את הבנקים לעשות מעשה לשמירה על הלימות ההון שלהם, וכך ויסות מניות בבורסה כדרך התערבות מסחרית בפעילות השוק נתפס כדרך לגיטימית ומקובלת בגבולות מסוימים.העובדות על-פי ההתרחשויות בזמן אמת.103על-פי חומר הראיות אשר הוגש לדרגה הראשונה והוצג לפנינו לא הושמעו ביטויים של אי-שביעות רצון או כל ביקורת מצד הרשויות כלפי הבנקים על עצם מדיניות הוויסות ועל דרך יישומה. ההשגות, הביקורת, הדיונים וההסכמות מוצאים את ביטוים במסמכים שתחילתם בחודש אוגוסט 1978והמשכם במרוצת 1979, עד שהושגו הסכמות מסוימות עם הבנקים בתחילת .1980נתייחס למסמכים אלה בסדר הכרונולוגי של המסמכים שלפנינו.הפניתי למכתבו של יוסי ניצני (ת/26) ולתסקיר המצורף אליו. תסקיר זה העלה מספר רעיונות הטעונים ליבון ודיון בקשר להסדרת נושא הוויסות. לדעתו, העיקרון צריך להיות שהמווסת לא יהיה היוזם, אלא רק יגיב בהתערבותו על מצבים הנוצרים בשוק, לכן פקודות שמטרתן ויסות אינן יכולות להימסר במסגרת "הלידר", אלא חייבות להינתן במהלך המסחר. זאת ועוד, הוויסות אינו צריך להיות מכוון להשפיע על מגמת שערים, אלא רק למנוע תנודות חריפות הנובעות ממצבים מקריים שמונעים השגת איזון במסחר. עוד הוא מציע במסמך, שיקוימו כללי ויסות ניירות ערך ויהיו כללי דיווח וביקורת. אינני מפרט עקרונות נוספים שפורטו במסמך, אומר רק זאת כי המסמך הזה מלמד כי בעת שנכתב ראו בוויסות כפי שהתנהל בעיה המחייבת הסדר בכללים שיגובשו על-ידי הרשות..104עניין זה, אל נכון, לא קודם ולא הגיע לכלל הסדר. ניתן ללמוד על כך מסדרת מסמכים המצביעים על מצב הדברים שנה לאחר מכן (1979), דהיינו מחודש יולי ועד תום