לענין זה יפים הם הדברים של השופט MAHONEY בפרשת S. V. ERNANDEZ-FUNDORO [116] (1995):
THE MERE FACT THAT A SANCTION IMPOSED BY PRISON OFFICIALS HAS A PUNITIVE" COMPONENT DOES NOT MEAN THAT THE SANCTION CONSTITUTES 'PUNISHMENT' FOR ."DOUBLE JEOPARDY PURPOSES
184. אין בכוונתי להקל ראש באשר לתוצאת המלצותיה של ועדת בייסקי, שהרי כמסתבר מתוכן גזר הדין, מדובר בסנקציות חמורות עד מאוד של הדחה מתפקיד ואף פרישה ממקצוע הבנקאות, ואולם אין אלה באים כעונש על המעשים הפליליים שנעשו.
לעניין זה הסכמתי לדעתו של השופט בייסקי, כפי שהובעה בפרשה הידועה בעניין י' מאיר (בג"צ 425/89 צופאן ואח' נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואח' [32]), משום שהסתבר כי סנקציית הפרישה מן השירות שלוותה בכל מיני הטבות, מחטיאה את המטרה.
אין מקום, לדעתי, ובכך חלקתי על חברי, לשקול הימנעות מהליך פלילי, גם הפרישה המיידית מהשירות הצבאי בנסיבות אותו מקרה הייתה כפויה, מיידית וללא תנאי, שכן סנקציה כזו חריפותה כה רבה, עד שניתן לראות בה מענה לצורך בענישה מוחשית.
זה אשר נאמר בפסק-הדין, בעמ' 732:
--- סוף עמוד 378 ---
--- סוף עמוד 379 ---
= 377 =
"...הפרישה נתחייבה לא כעונש על המעשה הפלילי שעשה, אלא במישור אחר – משום שצה"ל מבקש כי יהא המחנה שלו טהור, ומי שמבצע מעשים כאלה מקומו לא יכירנו בצה"ל, והוא יורחק לאלתר מן השירות.
אך עדיין חב המשיב 4 (הכוונה ל-י' מאיר – ד' ל') חובו לחברה ולשלטון החוק על עצם המעשה הפלילי המיוחס לו. האם נאמר, כי גם חוב זה נפרע, משום שאין צה"ל רוצה בו בשורותיו? זה אמנם עשוי לשמש נימוק לקולא, אם יורשע המשיב 4 בעבירות המיוחסות לו, עת יבוא בית-הדין לגזור דינו, אך אין המעשה הפלילי נבלע בעצם הפרישה מצה"ל, אשר איננו רוצה בו עוד מחמת אותו מעשה. אם נאמר אחרת, נמצא, כי מבצע עבירה, תהא חמורה ככל שתהא, מסתכן אך בכך שהוא צפוי לפרישה מהשירות שלא מרצון וכן בדין משמעתי".
185. לא זו אף זו. בעניין גנור [1] הנזכר קבע השופט ברק, כי אין בכוחה של הסנקציה הציבורית להקטין את העניין הציבורי בהעמדה לדין אם העבירה המיוחסת לחשוד היא חמורה בנסיבותיה ואם הערך ההרתעתי, בכל הנוגע לציבור הרחב, אינו משמעותי. ואלה הם דבריו:
"הבנקאים חבים חוב לחברה ולשלטון החוק על עצם המעשה הפלילי המיוחס להם. חוב זה טרם נפרע. קיים עניין ציבורי עמוק בהעמדתם לדין, בעיקר למען יידעו וייראו, ולמען לא תחזור התופעה שנית. הליך שיפוטי מסמך, הקובע את העובדות והמטיל אחריות פלילית, מעמיד על כנן את נורמות ההתנהגות הראויות, ונותן ביטוי לאינטרס הציבורי שבמיצוי האחריות המשפטית מזה והרתעה של עבריינים פוטנציאליים מזה. אי-העמדה לדין של הבנקאים, בנסיבות כפי שנתגלו בפרשה שלפנינו, והסתפקות בסנקציה הציבורית-מינהלית, אין בהן אותו מיצוי הדין, המתבקש כלפי חשודים שהגדילו להזיק לחברה, ואין בה אותו אפקט מרתיע שהוא חיוני להמשך תיפקודה של החברה. נהפוך הוא, יש בה, בהסתפקות זו, משום הזמנה לעבריינים פוטנציאליים ליטול את הסיכון בעתיד" (שם, בעמ' 518).
המדובר אפוא בסנקציה ציבורית נפרדת, שאמנם איננה תלויה באחריות בפלילים אך מן הראוי ליתן לה את מלוא המשקל המתחייב. פירושו, כי אם יורשעו המערערים במעשים הפליליים המיוחסים להם, ישמש נימוק זה לקולה משתגיע העת לגזור את דינם, במילים אחרות – העמדה לדין לחוד ומידת ענישה מתחשבת, אם תאושר הרשעה, לחוד.
ועדות חקירה והליך פלילי באנגליה
186. בדו"ח ועדת סלמון האנגלי צוין כי מעולם (לפחות עד היום שבו נתפרסם) לא הועמד אדם לדין באנגליה בעקבות דיוניה של ועדת חקירה. וזוהי רוח הדברים:
THE PUBLICITY HOWEVER WHICH SUCH HEARINGS TTRACT IS SO WIDE AND SO" OVERWHELMING THAT IT WOULD BE VIRTUALLY IMPOSSIBLE FOR ANY PERSON AGAINST
= 378 =
--- סוף עמוד 380 ---
WHOM AN ADVERSE FINDING WAS MADE TO OBTAIN A FAIR TRIAL AFTERWARDS... SO (FAR NO SUCH PERSON HAS EVER BEEN PROSECUTED" (IBID., AT 27
מספר הערות אשר למציאות הקיימת באנגליה:
ראשית, אין פירוש הדבר שבכל פעם שהוקמה ועדת חקירה מנועה התביעה מלהגיש כתב-אישום. כבר בדו"ח ועדת דנינג (ON PROFUMO) משנת 1963 מציין הלורד כי אין מניעה לחפש אחר ראיות עצמאיות ולפעול על פיהן לצורך העמדה לדין.
שנית הפירסום הרב שמושכים אליהם דיוניה של ועדת החקירה מונע באנגליה ניהולו של משפט הוגן, אולם זאת עקב שיטת המושבעים הנהוגה שם. משנתפרסמו מימצאיה של ועדת חקירה יהיה זה קשה אם לא בלתי אפשרי למצוא חבר מושבעים אובייקטיבי, בלתי תלוי, שאינו מושפע מהפירסום הרב ומדעת הקהל הקיימת. נימוק זה נשמט משעניין לנו בשיטה הישראלית ובשופט מקצועי.
ולבסוף, יש הטוענים כי אין זה יאה לעשות שימוש בחומר שהגיע מפיהם של נחקרים שהפכו מאוחר יותר נאשמים, ואף משום כך אין לקיים משפט פלילי לאחר ועדת חקירה. אכן, סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, קובע כאמור, כי "עדות שנמסר לפני ועדת חקירה. . . לא תשמש ראיה בהליך משפטי...". אשר להיקפו של הסעיף ולפרשנות שראוי ליתן לו, הרי קבעתי עמדתי לעיל, ובבחינת הראיות הקפדתי שסייג זה יקוים ברוח.
עוד לעניין ההגנה מן הצדק
187. תורת ה"הגנה מן הצדק" שהרחבתי עליה הדיבור מתוך התייחסות להיבטיה השונים, נשענת על סמכותו הטבועה של בית-המשפט לבטל כתב-אישום נוסף העומד בסתירה לעקרונות של צדק ושל הגינות משפטית. הולדתה של תורה זו באנגליה (ראה פסק-דינו המנחה של הלורד DEVLIN בפרשת [CONNELLY [117, שהתייחסתי אליו לעיל.
כך למשל נזכרה השקפה זו על-ידי השופט אשר בפרשת ע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל [33] , כשביל הגנה נוסף מפני כפל הדין, ועיקרה של הלכה זו הוא:
"שלבית-המשפט סמכות טבועה לבטל אישום שני שנראה בנסיבות המקרה, להיות מנוגד לצדק (OPPRESSIVE)" (שם, בעמ' 803; ראה גם ע"פ 450/77 [12]). משנבוא לבחון אם יש להחיל דוקטרינה זו למרכיביה על ענייננו, תישאל השאלה אם ראוי להפעילה בשיטה, ואם כן, מהם המקרים המתאימים להפעלתה.
188. פירטתי בהרחבה את המסכת העובדתית המורכבת מאוד והלא פשוטה בכל הקשור בתהליך הוויסות של המניות הבנקאיות, מבראשית ועד למשבר של חודש אוקטובר 1993.
ראיתי לנכון לעשות כן ולהתבסס בעיקר על ראיות אמינות ויציבות מזמן אמת, ובראש ובראשונה על מסמכים אמינים ואותנטיים המדברים בעד עצמם. עדיף הדבר בעיניי, משום שהם קולעים יותר למציאות העובדתית שהתקיימה לאורך אותה תקופה, ועל-כן יש בהם יותר מכול לסייע לחשיפת האמת. עדיפים הם על דברים המושמעים מפי
--- סוף עמוד 381 ---
= 379 =
עדים, ובעניינים מסוימים גם מפי מומחים בבדיקה שלאחר מעשה, שנים רבות לאחר ההתרחשויות עצמן. ראוי היה לעשות כן גם מהטעמים שעמדתי עליהם בדיון הנרחב בטענה המקדמית שהשמיעו באי-כוח המערערים לעניין השימוש הישיר או העקיף שנעשה בחומר הראיות שהוגש לפני ועדת החקירה.
לדעתי, סקירת העובדות כפי שנעשתה לעיל מציגה לפנינו תמונה בהירה, מקיפה ועמוקה של העובדות הרלוואנטיות בזמן אמת.
טענת ההגנה מן הצדק אל מול העובדות
189. התייחסתי באריכות מסוימת לטענותיהם המקדמיות של הסניגורים המלומדים הבאות תחת כותרת העל "הגנה מן הצדק" מבחינת הדין. כאן המקום והזמן לקבוע אם ועד כמה הגנה זו, למרכיביה השונים, עומדת להם, למערערים, על רקע התשתית העובדתית המפורטת לעיל.
דעתי היא כדלהלן:
(א) אכן הרשויות השלטוניות, שאת סמכויותיהן פירטתי לעיל, היו מעורות עמוקות בתהליך הוויסות לשלביו השונים ולכל אורך הדרך. מעורבות זו נראית בעיניי בדיעבד שגויה, והשלכותיה על התוצאות ההרסניות והקשות בסופו של יום הן משמעותיות. ברור לי כי מעורבות זו ראוי היה לה שתשפיע במידה רבה יותר על מידת העונש ועל סוג העונש שהושת על המערערים, עד שמן הראוי הוא כי נקל בדינם. יתרה מזו, לדעתי, מעורבות זו במהותה ובמלוא משמעותה צריכה להשפיע גם על המסקנה הסופית לעניין הרשעתם של המערערים על-פי האישום הראשון, ואתייחס לכך בהרחבה בהמשך.
(ב) מעורבותן הלא רצויה של הרשויות בנושא הוויסות, ככל שהייתה שגויה ותמוהה וממש "מרימה גבה", לא הייתה לדעתי, שערורייתית, בלתי נסבלת וזועקת בחומרתה, אשר תצדיק קביעה כי בהעמדתם של המערערים לדין יש משום פגיעה כה מקוממת במי שהוכשל על-ידי אנשי הרשות, פגיעה אשר מעמידה לו הגנה מן הצדק בהיבט של השתק פלילי.
(ג) אכן הרשויות ככאלה כמעט שלא נתנו את הדין על מעורבותן המזיקה בנושא הוויסות, וכבר בטרם נפתח ההליך הופנתה האצבע המאשימה בהדגשה יתרה כנגד המערערים, או בתוארם במשפט ה"בנקאים". אולם הפרשה הונחה להכרעת בית-המשפט המקצועי, המיומן והבלתי תלוי כדי שהוא, במסגרת סמכויותיו על-פי סדרי הדין הנאותים המתקיימים במסגרתו, ידון ויכריע בסוגיות העובדתיות והמשפטיות שהובאו לפניו. אין ולא היה מקום לחשש של פגיעה בעקרונות הצדק בקיומם של דיון זה ושל ליבון הפרשה לעומקה, כפי שאכן הדבר נעשה ביסודיות רבה ובהגינות מרובה לפני הדרגה הראשונה. אין לראות עילה וטעם שלא להביא את הנושא להכרעתו של בית-המשפט לאחר שההעמדה לדין הייתה פועל יוצא של המלצות ועדת החקירה, חקירה יסודית של הסמכות החוקרת והכרעת בית-המשפט בעניין גנור [1] . על אחת כמה וכמה
--- סוף עמוד 382 ---
= 380 =
כאשר ועדת החקירה וגם בית-משפט זה בעניין גנור [1] לא ראו לקבוע מה עבירה עברו המערערים, אם בכלל, אלא סברו כי מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת הרקע העובדתי הכללי שהתלבן עד אז במסגרות המקדמיות, ראוי שעניין זה יידון ויוכרע לגופו לפני בית-משפט. על-כן, לדעתי, לא עומדת למערערים הגנה מן הצדק כנגד עצם העמדתם לדין פלילי, מההיבט של עינוי הדין או של חוסר האפשרות להעניק לנאשמים הליך משפטי ראוי והוגן.
(ד) המערערים, כמסתבר, לא יצאו נקיים מדיוני ועדת החקירה. נהפוך הוא, הומלץ לנקוט כנגדם בסנקציות ציבוריות ואזרחיות חריפות ביותר, והמלצות אלו יושמו הלכה למעשה. אולם גם בתום דיני ועדת החקירה נשארה שאלת אחריותם של המערערים בהקשר לפעולות ויסות המניות מהבחינה הפלילית כמצריכה עיון ובירור במסגרות אכיפת הדין האחרות. הסנקציות האמורות אינן באות במקום סנקציות ראויות בתחום הליך פלילי ואינן מונעות מראש, על-פי דין, נקיטת הליכים פליליים העשויים להביא לכדי תוספת ענישה מתבקשת על-פי המסקנות בהליך הפלילי. בהחלט צריכה להיות השפעת גומלין בין הסנקציות השונות, וצריך שייעשה האיזון הדרוש במסגרת גזר הדין לאחר הרשעה, ככל שתהיה. אולם בנסיבות המקרה דנן, אין לומר שהמערערים הועמדו לפני "סיכון כפול" וכי משום כך עומדת להם ההגנה מן הצדק מזווית ראייה זו. עצם הדיון בוועדת החקירה, מסקנותיה, המלצותיה ויישומן בפועל אינם שוללים על-פי דין את האפשרות להוסיף ולהעמיד את המערערים לדין פלילי מהטעם האמור.
אמור מעתה שדין הטענות המקדמיות להידחות ויש לקבוע כי הגשת כתב האישום כנגד המערערים וקיום ההליך הפלילי כנגדם היו כדין. על-כן נדרשים אנו לדון לגופם של דברים ולהכריע עניינית אם אמנם הרשעת המערערים, על-פי מה שנקבע בהכרעת הדין, בכל האישומים שיוחסו להם או בחלקם בדין יסודה, ואם העונשים שהושתו על המערערים הם העונשים הראויים בנסיבות המקרה.
מבוא לאישום הראשון
190. גם לגופם של דברים שמענו טענות נכבדות מפי סניגוריהם של המערערים ומפי הפרקליטים המייצגים את המשיבה, ונדון בטענות אלה אחת לאחת לפי סדר האישומים ובקשר לכל אחד מהמערערים בנפרד, ככל שהדבר נדרש. האישום העיקרי, שהוא בעל המשמעות הרחבה ביותר לענייננו, הוא האישום הראשון, ובו יתמקד עיקרו של הדיון. אמנם כן, יש השפעת גומלין בין האמור והנטען לגבי האישום הראשון ובין האמור והנטען לגבי האישום השני והאישום השלישי, אולם אין להתייחס אל שלושת האישומים כאל חטיבה אחת, כאל שלמות שאינה ניתנת להפרדה. ניסוח כתב האישום וחלוקתו לפרקים ולאישומים נפרדים מלמד מתוכו ועל פניו, כי כל אישום ואישום עומד לפני עצמו ויכול להתקיים גם ללא צמידות למשנהו. יכול שמערער זה או אחר יימצא זכאי על-פי האישום הראשון, ובכל זאת אשם לפי האישום השני או השלישי, ואין בכך כל סתירה פנימית, והדברים יתבררו בהמשך.
--- סוף עמוד 383 ---
= 381 =
במהלך הטיעון לפנינו ראו באי-כוח בעלי הדין להדגיש את הקשר שבין האישומים השונים ואת ההשלכות של המעשים המיוחסים למערערים באישום השני והשלישי על גיבוש המסקנה הנדרשת לעניין האישום הראשון, וכן במהופך. ניתן להבן הדגשה כזו במסגרת הטיעון הכללי, שהרי מדובר בפרשה מורכבת שפנים רבות לה ושחוט שני עובר ביניהם, אך עדיין כל פן עומד לפני עצמו וצריך לבחון אותו לעצמו ולקבוע עמדה לגביו בנפרד, והדבר ניתן להיעשות.
בעת ההתייחסות לאישום הראשון על מרכיביו המשפטיים והעובדתיים, אפשר גם אפשר שתהיה התייחסות גם לעובדות המפורטות באישומים האחרים לשם ראיית התמונה הכוללת במלוא עומקה, אולם ההכרעה לגבי ההרשעה באישום הראשון צריכה ליפול על-פי מהות העבירה המיוחסת למערערים באישום זה ועל-פי תשתית הרקע הנכונה והמלאה המצויה לפנינו, המלמדת על המצב העובדתי המוכח לעניין כל אחד מהיסודות המגבשים את העבירה המוגדרת בסעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות.
191. עד שאני בא להידרש למהות האישום הנ"ל, נראה לי לראוי להדגיש במה לא הואשמו המערערים על-פי אישום זה. המערערים לא הואשמו בכך שבעצם ההחלטה לווסת את המניות הבנקאיות מעיקרה או שבדרך שוויסות זה נעשה במרוצת השנים הם חטאו במעשה מירמה ובטיפוח ושיווק "מצגי שווא" לציבור הרחב. סוגיה זו או אפשרות כזו אפשר שנדונו לפני ועדת החקירה ועמדה ברקע למסקנותיה והמלצותיה, אולם היא לא הועמדה לדיון לפני הדרגה הראשונה בהליך הפלילי הנ"ל. טענת המירמה היא בבסיס האישום השני, ובמידה מסוימת גם האישום השלישי, ושני אלה כאמור עומדים בפני עצמם. יתרה מזו, מצגי השווא המיוחסים למערערים בהקשר לאישום השני מתמקדים במה שהוצג לציבור המשקיעים, אם במישרין ואם על דרך "חלחול", בחודשיים האחרונים שלפני המשבר, דהיינו בחודשים ספטמבר ותחילת אוקטובר 1983. אין כתב האישום מייחס למערערים מעשה מירמה בגין יצירת מניה מווסתת שלכאורה איננה עונה על המשמעות האמיתית המשפטית של המושג מניה; בגין שיווק נייר ערך שבמהותו הוא אמור להיות מניה ושבתכונותיו הוא למעשה מתיימר להיות מעין איגרת חוב. באלה לא נדרשנו לדון ולכך נתבקשנו שלא להתייחס, שהרי עצם מעשה ויסות המניות הבנקאיות לא הועמד לדין לפני הדרגה הראשונה וממילא גם לא לפנינו. כתב האישום על פניו, יוצא לכאורה מתוך הנחה שעד לתחילת שנת 1980 אין מקום להעלות הרהור על עצם מעשה הוויסות, ואין מייחסים למערערים מעשה בלתי חוקי בקיום תהליך ויסות המניות עד שנתגבשה המודעות לאי-חוקיות המעשה במובנו של סעיף 14ב לפקודת הבנקאות.