גירסת המערערים – כללית
217. המערערים והבנקים שעמדו לדין לפני הדרגה הראשונה שללו את גירסת התביעה בכל היבטיה, והם ביקשו במהלך המשפט להראות כי לא נוצרה כל מחויבות משפטית כללית כלפי ציבור המשקיעים, כי לא התהווה נתק בין מחיר המניה לשווייה, כי לא היה כל יסוד לחשש שמפקידים ימשכו את כספם, לא מפקידים מקומיים וגם לא מפקידים במטבע חוץ, וגם לא היה יסוד לחשש שיקרסו הביטחונות. נהפוך הוא.
לגירסתם, על-פי ניתוח כלכלי שנעשה על-ידי מומחים מהמעלה הראשונה ועל-פי נוסחאות מקובלות בעולם הכלכלה והבנקאות, ניתן להיווכח כי לא היה נתק של ממש, וככל שהיה נתק כזה לא היה בו כדי לפגוע ביציבות הבנקים וביכולתם לקיים את התחייבויותיהם, שכן היקף הנכסים שבידי הבנקים עלה בהרבה על כל שניתן היה לחזות שהבנקים שכן היקף הנכסים שבידי הבנקים עלה בהרבה על כל שניתן היה לחזות שהבנקים יפסידו
--- סוף עמוד 404 ---
= 401 =
בהתמוטט הוויסות. היה על התביעה להוכיח כי המציאות היא אחרת על-ידי כימוי הנזק, וזאת לא נעשה. ריצה אל הבנקים לא הוכחה כלל ועיקר. ייתכן שהיה מתהווה משבר בשוק ההון בירידה חריפה של שערי המניות, אולם עם הזמן היו המניות חוזרות ומתייצבות בערכן הריאלי, וההפסדים שהבנקים היו סובלים בשל המלאי הגדול של מניותיהם שהוחזק בידי החברות המוסתות היו נמוגים, מכל מקום, במידה שהיה בה כדי להסיר כל חשש ליציבות הבנקים. יתרה מזו, וזו טענה מרכזית של הסניגוריה, לא הוכחה הסתברות אובייקטיבית שהיציבות הייתה נפגעת, שכן משעה שהתפתחות הדברים יצרה או יכלה ליצור מודעות כי מדיניות הוויסות עתידה לפגוע ביכולת הבנקים לעמוד בהתחייבויותיהם על כל המשתמע מכך, היו להם גם הידיעה והביטחון כי תוצאה זו לא תתרחש בשל מעורבות הרשויות בתהליך הוויסות, ובשל הבטחות ועידוד שניתנו על-ידי הרשויות לבנקים שהמדינה והאוצר יעמדו לצדם בעת משבר ובלבד שלא ייפסק הוויסות חד-צדדית ללא גיבוש תכנית כלכלית רחבה שתבלום את האינפלציה, תייצב את שוק ההון ותעמיד את המטבע הישראלי על ערך ריאלי מול מטבעות חוץ, ובעיקר הדולר. אלה, בעיקרי הדברים, טענות הסניגוריה.
עיקרי ההכרעה העובדתית של הדרגה הראשונה
218. מול שתי גירסאות נוגדות אלה ניצבה השופטת המלומדת, והיה עליה להחליט אם על-פי הראיות אשר הונחו לפניה, במיוחד אלה שמשקפות התרחשויות, אמירות, החלטות ורישומים מזמן אמת, הוכחו לפניה יסודותיה של העבירה, דהיינו פגיעה מודעת ביכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם לאחר שעשו בעסקי הבנקים כפי שעשו. אביא בזה את עיקרי מסקנותיה של השופטת המלומדת. בהמשך אצטט קטעים המבהירים והמנמקים מסקנות אלה כפי שהם מופיעים בהכרעת הדין, ולאחר שתהיה מוצגת לפנינו ההכרעה של בית-המשפט, המתייחסת לגישות הנוגדות של בעלי הדין והקובעת עמדתה לגביהן, אראה לנתח את הדברים ולקבוע עמדתי בשאלות השנויות במחלוקת בנושא האישום הראשון, ולהכריע על-פי מכלול הראיות ומימצאי הדרגה הראשונה, אם הרשעת המערערים מבוססת היא או שיש לבטלה ולזכות את המערערים או מי מהם מהאישום הזה.
219. אלה עיקרי הכרע הדין:
(א) אכן ברור ומוכח כי מדיניות הוויסות מדיניות של תשואה חיובית מתמדת הייתה.
(ב) מדיניות זו לא יוצרת מבחינת הדין ומבחינת העובדות מחויבות כללית משפטית מצד הבנקים כלפי ציבור המשקיעים. מכל מקום, וביתר דיוק, מחויבות כזו לכלל ציבור המשקיעים, שכן במקרים ספציפיים שבהם הוכחה התחייבות של יועצי הבנקים ללקוחות ספציפיים שתבעו את נזקיהם, הוכרה התחייבות משפטית שהיא בין היתר נושא האישום השני, ואעמוד על כך בהמשך.
(ג) אם מחויבות משפטית כוללת לא קיימת, הרי הנסיבות המוכחות מצביעות על מה שהוגדר על-ידי השופטת המלומדת כמחויבות כלכלית שאיננה מגעת לכדי התחייבות משפטית, הטומנת בתוכה חיוב חוזי לפצות את המשקיעים שניזוקו. אולם המחויבות
--- סוף עמוד 405 ---
= 402 =
הכלכלית גם היא רבת עוצמה, שכן הבנקים, בשל מדיניות התשואה החיובית ובדרך הייעוץ וההצגה כלפי כולי עלמא של תכונותיה החיוביות של המניה, יצרו ציפיות כלכליות בציבור הרחב. היה זה במיוחד אצל המשקיעים הקטנים "שהם עמך" – אותם אזרחים שהשקיעו ממיטב חסכונותיהם ברכישת המניות הבנקאיות כדי לשמור בדרך זו על ערך כספם, ואף לזכות בתשואה חיובית. משנכשלה מדיניות הוויסות, צפוי היה כי אמון הציבור הרחב בבנקים יתערער, והרי האמון הוא "נכס" מובהק לקידום עסקי הבנקים ולחיזוק הלימות ההון שלהם. אובדן האמון עתיד היה לגרום לריצה אל הבנקים מצד הלקוחות המאוכזבים.
(ד) התביעות הצפויות מצד הציבור ואובדן האמון בבנקים מצד המשקיעים והלקוחות היו פועל יוצא מנתק שהתהווה בין ערכה הכלכלי של המניה לבין מחיר המניה – נתק שלדעת השופטת המלומדת הוכח בעדות מומחים שהיו מקובלים עליה, אך אולי, בעיקר, מאמירות של מנהלי הבנקים עצמם. קיומו של נתק זה הוא גם פועל יוצא, הגיוני ומובן מאליו מהפער המתרחב והולך בין שערי המניות הממריאים, לבין הלימות ההון המדשדשת במקומה ובקושי רב.
(ה) אפשר שמפקידים במטבע חוץ היו מושכים את כספם בשל העובדות שהיו מתהוות בשטח, כמוסבר לעיל. השמועה שהופצה על-ידי יושב-ראש הוועדה המייעצת של בנק ישראל, חבר הכנסת שפירא, ושמקורה היה בהדלפה מכוונת ולא אמיתית של מר איינהורן כאילו החל תהליך של בריחת פיקדונות במטבע חוץ, אמנם הוכחה כחסרת בסיס, ואין משמועה זו למשוך מסקנה כי זה מה שהיה קורה. אולם התפתחות כזו היא פועל יוצא הגיוני וסביר מהמשבר ותוצאותיו בשטח.
(ו) לא הוכח כי הביטחונות אשר ניתנו לבנקים במניות בנקאיות היו קורסים ומסבים נזק כספי משמעותי לבנקים.
(ז) המודעות לכך שבשל מדיניות הוויסות תיפגע יציבות הבנקים ואלה יתקשו לקיים את התחייבויותיהם, נוצרה בסוף שנת 1981, מכל מקום בתחילת 1982 (לצורך ענייננו עלינו להציב את שעת המודעות על המועד המאוחר יותר, דהיינו בתחילת 1982). עד אז התקיים הוויסות על דעת הרשויות אך בלא שיכירו בכך כי מדיניות ויסות היא שגויה וגובלת בהתנהגות שאינה לגיטימית. אין היא קובעת מסקנות לגבי התקופה שקדמה לשנת 1980, שהרי כתב האישום תחם את מסגרת הדיון לתקופה שמתחילת 1980 ואילך, אולם ככל שחלפו הימים וחלו תזוזות ותהפוכות בשוק ההון, הלכו והתבהרו הסכנות הטמונות במדיניות זו אצל מנהלי הבנקים ואצל הרשויות, עד שהגיעו לכלל התגבשות מודעת במועד הנ"ל.
(ח) אפשר לומר כי הרשויות השלימו עם תופעת הוויסות ולא פעלו כנגדה בגדר סמכויותיהם, כפי שהיה מקום לצפות כי יעשו. עם זאת, אין לומר שהרשויות עודדו או תמכו או הבטיחו תמיכה לבנקים במהלך שנות הוויסות או שקיבלו על עצמן מחויבות לבוא לעזרתם בעת משבר כדי למנוע פגיעה ביציבותם. לסברת בית-המשפט, כדבר הזה
--- סוף עמוד 406 ---
403 =
לא קרה. ישאל השואל, הכיצד עמדו הרשויות מנגד ולא הפעילו סמכותם כנגד הבנקים כדי לעצור את התועה השלילית באבה או במהלכה; על כך ייאמר לו כי עוצמתם של הבנקים בכלכלת ישראל הייתה כה רבה ודומינאנטית שהממשלה והרשויות היו למעשה "שבויות" בידיהם ולא יכלו לכופף את ידם של מנהלי הבנקים שכן נזקקו לשירותיהם של הבנקים בגיוס הון, במיוחד בחו"ל. בשל כך השלימו עם המצב וקיוו לפתרון שיבוא עם הזמן כתוצאה מגיבוש מדיניות כלכלית חדשה נרחבת מצד הממשלה.
(ט) ברור שאם הרשויות היו ניצבות מאחורי הבנקים ותומכות בהם בעת משבר, או אם היו הרשויות והבנקים מגבשים תכנית להפסקה הדרגתית ומבוקרת של הוויסות, כי אז לא הייתה מתקיימת הפגיעה ביכולת הבנקים לעמוד בהתחייבויותיהם, ובמשתמע לא הייתה נעברת העבירה. אולם הרשויות לא הלכו בדרך זו. כל שניסו עם הזמן הוא לשכנע את הבנקים ואת מנהליהם לרסן עצמם במדיניות הוויסות, תוך נכונות של הרשויות ליתן להם רשת ביטחון בגבול מסוים. נכונות זו נדחתה למעשה על-ידי הבנקים, שלא האמינו באפשרות של ריסון מבוקר של הוויסות.
(י) ברור ומובן שבמציאות הכלכלית שהתקיימה לא יכלה המדינה להרשות לעצמה שהבנקים הגדולים יקרסו אחד לאחד, שהרי התמוטטות או התמוטטות בכוח של אחד הבנקים הייתה מביאה לתגובת שרשרת ולהתדרדרות דומה בבנקים האחרים, ואולי בבנקאות הישראלית בכללותה. לפיכך, היה צפוי שהמדינה תעמוד בפרץ ותמנע משבר הרסני שכזה. אולם הבנקים ומנהליהם לא היו רשאים לסמוך על ציפייה זו ובשל כך להמשיך במדיניות ויסות הרסנית בהנחה שיציבותם לא תיפגע, שהרי המדינה תחוש ותבוא לעזרתם בעת צרה. הוא הדין לעניין הנפקות המשפטית של "המוסד" הכלכלי המכונה בלע"ז LENDER OF LAST RESORT. נכון הדבר כי "מוסד" זה מוכר בעולם הבנקאות והכלכלה, מדינות מתערבות בתמיכה כלכלית וכספית כדי למנוע ריצת המפקידים אל הבנק ומשיכת הפיקדונות, במגמה להציל את הבנקים, במיוחד הבנקים המרכזיים, מהתמוטטות שהשלכותיה על משק המדינה תמיד קשות, אך אין להסיק מכך לענייננו.
(יא) אין צורך להידרש, בנסיבות המקרה דנן, לשאלת כימוי ההפסדים והנזקים שייגרמו לבנק מול כלל הנכסים שבידי הבנק, כדי לקבוע אם התהווה מצב של פגיעה ביכולת הבנק לעמוד בהתחייבויותיו; זאת, בראש ובראשונה, בשל האמירות המפורשות שיצאו מפי מנהלי הבנקים העיקריים, שאין כמותם מומחים בעלי ידע וניסיון בתחום הבנקאות, ואם הם ראו את הסכנה הגדולה ליציבות הבנקים, מה לנו להיזקק לנוסחאות, להערכות ולהשערות של מומחים ובדיקתם לעומק כדי להגיע לאותה מסקנה.
התשתית למסקנה המרשיעה
220. תקצר היריעה מלהתייחס להכרעת הדין הממצה, הנרחבת והמעמיקה לפרטיה, ולנתח את שקבעה השופטת המלומדת בסקירת העובדות ובהסקת המסקנות בכל עניין ועניין ובכל סוגיה וסוגיה. את עיקרי המסקנות תיארתי לעיל, וכך אעשה גם בהבאת ציטוטים מתוך הכרעת הדין, אשר במידה רבה משקפים את מימצאיה העובדתיים
--- סוף עמוד 407 ---
= 404 =
והשקפותיה המשפטיות של השופטת המלומדת על רקע מכלול הראיות. תוך כדי סקירת אותם קטעים מהכרעת הדין, שחלקם לקוחים מהמבוא שבשער הראשון להכרעת הדין ובחלקם מתוך השער השלישי הדן באישום הראשון, אעיר הערה או אביע דעה לעניין קביעה או מסקנה זו או אחרת, אולם את עיקר דבריי ומסקנותיי אפרט בהמשך בתום סקירה זו. בפרק הבא לפסק-דיני זה אביא את עיקרי מסקנותיי לעניין האישום הראשון, וגם אז בהמשך, אביא ציטוטים מתוך הכרעת הדין והראיות שהוצגו לפני הדרגה הראשונה ושקבילים הם בעיניי ומשקפים מציאות של זמן אמת.
221. בסיכום סקירת המהלכים שהתקיימו בין הרשויות השונות לבין מנהלי הבנקים ופקידיהם הבכירים לעניין ויסות המניות הבנקאיות, מתן הביטוי לתופעת הוויסות בתשקיפי ההנפקות השונות והדיונים שהתקיימו בקשר לכל אלה בתקופה שקדה לשנת 1980 שהיא קו הזינוק לכתב האישום, מציינת השופטת המלומדת לאמור (עמ' 29):
"במהלך תקופה זו היו כמה נסיונות, ברובם כושלים, של הרשויות השונות לטפל בתופעת הויסות תוך שיתוף פעולה והסכמה עם הבנקים. יחד עם זאת, בדרכי עקיפין נמצא שהרשויות הקלו על הבנקים את 'המלאכה'".
222. לאחר מכן באה השופטת המלומדת לדון בתכנית "הרשת" ולסקור את הדיונים שהתקיימו בקשר לכך, תוך הדגשת התייחסותם של מנהלי הבנקים להצעה ואמירותיהם בתגובה לתכנית ההיולית הזו לכשהוצגה להם. מתוך כך אפנה לדברי השופטת לאמור:
"אזכיר עוד כי גדיש זכר מהפגישות עם בכירי דיסקונט בהקשר לרשת ביטוי לפיו 'יסקלו אותנו באבנים'. הוא לא ידע להסביר למי הכוונה, אם כי בחקירה נגדית הביע הסתייגות מסוימת אם אכן היה זה רפאל רקנאטי שאמר את הדברים".
ועוד בתיאור פגישה שהייתה לדעת השופטת בין גדיש לבין המערערים יפת ואיינהורן (כזכור קיימת מחלוקת אם איינהורן אכן השתתף באותה פגישה), נאמר על-ידי השופטת כדלהלן:
"הנוכחים בפגישה עליה העיד גדיש שללו את רעיון הרשת (יצוין, לשלמות הדברים, כי נציגי בנק הפועלים ובנק המזרחי היו כן מוכנים ליישם תכנית רשת מוצעת – ד' ל'). החשש שהביעו היה שהדר יגרום ל'ריצה על הבנקים', בריחת פתחי"ם והשפעה גם על חו"ל".
ועוד מתוך התייחסות לדבריו של אחד מבכירי בנק לאומי, מר ראוך:
"מר ראוך סיפר על פגישת ארוחת צהרים ... בה העלו סדן וגדיש את הרעיון להוריד את רמת השערים שעלו יותר מידי. אנשי הבנק שהשתתפו בפגישה העלו חששות שפעולה כזו תביא למבול של היצעים וציינו שכאשר מחליטים על ירידה – קשה לתחום את תחומה ... לדבריו, בבנק לא היה ספק שפעולה כזו תביא להיצעים מאוד מוגברים, דבר שיפגע בכל אמינות הבנק ...היו
--- סוף עמוד 408 ---
= 405 =
חששות נוספים – חשש לבריחת פקדונות תושבי חוץ. זהו ניסוח אחר של אחד הרעיונות עליהם דיבר גדיש – החשש לריצה על הבנק ולבריחת פתחי"ם" (עמ' 31-32).
223. אשר לעוצמתם של הבנקים מול הרשויות, יש טעם להביא מתוך הכרעת הדין את הקטע הבא שבעמ' 26:
"... התלות של המדינה בבנקים ובעיקר בהבאת מטבע זר על ידם שהופקד באוצר גרמה לחששות כבדים להתערב בתופעת הויסות. את מערכת היחסים שבין הבנקים לרשויות השלטון הטיב לתאר באופן ציורי הנאשם גזית, שעבר מתפקיד ממלכתי לבנק הפועלים. בתקופת עבודתו באוצר סבר כי הבנקים הם מעין סניף של המדינה. בבואו לבנק הפועלים נדהם לגלות כי התפיסה בבנקים היא אחרת, וכי מדינה היא סניף שלהם".
224. השופטת המלומדת מתארת בעמ' 32-38 את הפעולות השונות מצד הרשויות שהיה בהן כדי להקל על תהליך הוויסות, והן: מניעת מיסוי כפול בעניין היטל שלום הגליל; מתן אפשרות לבנקים לעכב אצלם כספי מסים שגבו כדי להפנותם לפעילות בבורסה, דברים שהושמעו על-ידי שר האוצר בהזדמנויות שונות ו"הפגישה" שלא הייתה. במשפט מסכם, לפחות לעניין "הפגישה" שלא הייתה, קובע בית-המשפט כדלהלן:
"על יסוד שמיעת הראיות כולן, אני קובעת ללא היסוס, כי בפגישה במרץ 1983 לא היתה 'בקשה' של שר האוצר שהבנקים ימשיכו לווסת, אם כי הם לא נדרשו ולא נתבקשו בהזדמנות זו להפסיק לוסת. לא היתה בקשה כי הבנקים יעניקו תשואה של חצי אחוז (להבדיל מבקשה שלא יעלו על תקרה כזו) לא הובטח סיוע בצורה מוגדרת של מתן חלון אשראי להמשך הויסות, אם כי הובטח, במלים עמומות, שאם יקלעו הבנקים למשבר, האוצר לא יעמוד מנגד, כפי שאכן נראה בסופו של דבר במשבר אוקטובר 83".