אציין וארחיב על כך בהמשך, כי על-פי הראיות אכן הבטיח האוצר לבנקאים חלון אשראי, ופקידיו הבכירים פעלו אצל נגיד בנק ישראל להסכים לכך ולפתוח חלון אשראי כזה, ונגיד בנק ישראל, שלא בהתלהבות, גילה נכונות ואף פעל להעמדת אשראי כזה, אולם בינתיים בא המשבר.
עוד בהקשר ל"פגישה" שלא הייתה והשלכותיה. כך נאמר בעמ' 43:
"הבנקים אכן יכלו לצאת מהפגישה בידיעה כי לא דרשו מהם להפסיק את הויסות. הפגישה היא בגדר השלמה עם המשך הויסות בשלב זה, תוך דרישה למיתונו. אני קובעת עוד שהיתה לבנקאים ציפיה שהאוצר לא יעמוד מנגד בעת משבר, אך לא היתה להם כל הבטחה שצורת ההחלצות לעזרה תהיה בדרך של מתן חלון אשראי להמשך הויסות, או בדרך מוגדרת וידועה. אוסיף עוד ואומר, כי אותה ציפיה שהאוצר לא יעמוד מנגד היתה סבירה, כפי שעלה
--- סוף עמוד 409 ---
= 406 =
מעדויות רבות, גם בלא קשר לאותה פגישה ממרץ 1983. ובסופו של דבר כשהתרחש המשבר, כפי שיפורט להלן – האוצר לא עמד מנגד".
יצוין גם בקשר לדברים אלה, כי כפי שמסתבר ויובהר בהמשך, אכן הייתה פעולה מצד האוצר לגיוס חלון אשראי להמשך הוויסות, כפי שכבר הערתי לעיל.
225. ועוד בהקשר להשלמה של הרשויות עם המשך הוויסות, מוצאים אנו בעמ' 49 קביעה מסכמת של השופטת המלומדת לאמור:
"אני קובעת על יסוד מכלול העדויות שלא היתה בקשה או דרישה שהופנתה לבנקים להמשיך בויסות. לא היה סירוב לבקשה של בנק לאומי שרצה להפסיק את הויסות. היתה עם זאת – עד סוף התקופה הרלוונטית- השלמה של הרשויות עם המשך הויסות, תוך בקשה למיתון התשואות בפגישה במרץ 1983".
ברור לחלוטין שהשלמה עם הוויסות הייתה, אולם כפי שאראה בהמשך דבריי, לא רק השלמה עם הוויסות הייתה, אלא גם צעידה לאורך זמן לצד הבנקים בהפעלת המדיניות הזו. גם אפנה לכך שהתברר מדברים שבזמן אמת כי היה עידוד להמשכו של הוויסות והייתה הבטחה משתמעת לגיבוי בעת משבר.
לא רק באוצר, על-פי גישתם ותגובותיהם לוויסות, הקלו על יישום מדיניות הוויסות, אלא גם בבנק ישראל, וזאת למדים מהאמור בעמ' 50 להכרעת הדין:
"גם נגיד בנק ישראל מר מנדלבאום, שמדיניותו המוצהרת היתה שלא לסייע לויסות ושסירב באופן עקבי לפניות למתן חלון אשראי לבנקים לצורכי ויסות (כפי שאראה, בשלב מסוים גילה הנגיד נכונות ליתן חלון אשראי – ד' ל'), הקל למעשה על הויסות, בכך שאיפשר לבנקים מימון זול של הויסות על ידי קנית המניות באמצעות מטבע זר".
226. על התכנית הגדולה ששקדו עליה במשרד האוצר בסודיות, ושבמסגרתה היה בא לכלל פתרון גם נושא הוויסות, אומרת השופטת בעמ' 53:
"שר האוצר וראשי המערכת שקדו באותה עת (במרוצת שנת 1983 – ד' ל') בסודי סודות על תוכנית כלכלית שכונתה 'התוכנית הגדולה', או 'תוכנית הולרליזציה', תוכניתו של השר היתה שפיחות ייעשה רק במסגרת הגשמתה של אותה תוכנית ... גדיש וסדן תמכו בכך, ובשלב מסוים גם הבטיח ארידור לסדן לעשות כן אם תהיה 'ריצה על הבנקים'... לשר ארידור היה ברור כי התוצאה מאי עשיית פיחות יהיה משבר במניות הבנקים, אך לא היתה נכונות לכפוף את שיקולי הפיחות לענין מניות הבנקים".
227. לשאלת הכימוי ולעניין הסיוע הממשלתי אני מפנה לדברי השופטת בעמ' 411, לאמור:
--- סוף עמוד 410 ---
= 407 =
"שימת הדגש על נושא כימות הנזקים שלטענת הנאשמים היה חסר בהבהרות המאשימה ובהוכחות מטעמה, היתה כאמור בגדר נסיון לטשטש ולהבליע את מה שעתיד היה לקרות אילו נפסק הויסות ללא סיוע ממשלתי. ישנו פער שבשום פנים ואופן לא ניתן לגשר עליו בין תחושתם של הנאשמים בזמן אמת, לה נתנו ביטוי בינם לבין עצמם ובינם לבין הרשויות השלטון, ובין 'הקלילות' בה ניסו להתייחס לתסריט הפסקת הויסות בחלקים מסויימים של עדויותיהם".
על מה שעתיד היה להתרחש ללא עזרה של השלטון אומרת השופטת בעמ' 413:
"הרי בהמשך הדברים המשמעות של מה שעתיד היה להתרחש (ללא עזרה של שלטון באחת מצורותיה האפשריות), הינה פגיעה ביכולתם של הבנקים לקיים את התחייבויותיהם".
228. אציין בהקשר לכך, כי במה וכמה מההתבטאויות שבהכרעת הדין מסייגת השופטת את מסקנותיה באמירה "ללא עזרת השלטון". צא ולמד מכך, כי אם הייתה ניתנת עזרה שלטונית, כי אז היה נמוג החשש לפגיעה ביכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם. בהמשך, אציג את נקודת מבטי על-פי הראיות, כי עזרת השלטון הייתה למעשה מובטחת בנסיבות המקרה דנן, הגם שלא במילים מפורשות, אלא במשתמע.
לא בכדי קבעה השופטת, בצדק, כי הייתה לבנקים הציפייה שהרשויות ייחלצו לעזרתם.
לציפייה זו היה בסיס. בהקשר האמור ציטוט נוסף מעמ' 421:
"כשנתבקש גזית לשרטט את המשבר שהיה מתרחש ללא סיוע ממשלתי הגיב" (אני מדגיש – ללא סיוע ממשלתי – ד' ל')".
לגבי המשקל שמייחסת השופטת לדברי הבנקאים בזמן אמת ולעניין העזרה הממשלתית או היעדר עזרה כזו אצטט (עמ' 424):
"לדברים שאמרו בנקאים לזמן אמת אני מייחסת משקל מכריע הגובר על דברים סותרים שנשמעו בעדויות הנאשמים או בעדויות מומחים מטעמם. הנסיון לגמד את מימדי המשבר הצפוי ללא עזרה ממשלתית..." (ההדגשה שלי – ד' ל').
ועוד –
"הנסיון להציב כאמור את ההפסדים הצפויים לבנקים בתוך 'עמודות של ההון העצמי' לא יצלח. כתב האישום מפרט כזכור ... שורה של נזקים שהיו נגרמים עם הפסקת הויסת (ללא עזרה ממשלתית). בין הנזקים הללו ... משיכת פקדונות" (ההדגשה שלי – ד' ל').
229. לעניין המניות הבנקאיות כבטוחות והחשש לקריסתן קובעת השופטת מימצא ומסקנה לאמור:
--- סוף עמוד 411 ---
= 408 =
"נזק אחד שהזכירה התביעה בכתב האישום נוגע לקריסת בטחונות. בכתב האישום נטען כי נפילת שערי מניות הבנקים ששימשו כבטחונות לאשראי ללווים היתה חושפת את הבנקים לסיכון שלא יוכלו לממש זכויותיהם כלפי אותם לווים. אכן, המאשימה לא הוכיחה לגבי אף אחד מהבנקים מה היה היקף ההלוואות שהיו מובטחות על ידי מניות בנקאיות. עוד לא הוכיחה המאשימה, מה היו סיכויי הגביה ... לגבי תופעה זו של חשש לאשראים לא אוכל לומר – בהעדר נתונים יותר מאשר שאכן היה חשש כזה, אך לא ניתן לקבוע מתוך הנתונים שלפני מה היקף התופעה".
ועוד קביעת מסקנה על-ידי השופטת המלומדת:
"גם בהתעלם מנושא התביעות האזרחיות כצפוי, הגעתי איפוא לכלל מסקנה כי עם הפסקת הויסות ללא עזרה ממשלתית היה נגרם משבר אימון קשה שאחת מתוצאותיו היא משיכת פקדונות בארץ ובחו"ל ..." (ההדגשה שלי: שוב הדגש הוא על הדיבור "ללא עזרה ממשלתית", ואומר שבמקרה של עזרה ממשלתית, החשש יפוג – ד' ל').
230. לטענת הסניגוריה כי הריצה אל הבנקים כלל לא הוכחה והיא בגדר השערה, והוא הדין לגבי בריחת פת"חים, נאמר כדלהלן:
"... באותו שלב אכן אובדן האימון במניות הבנקים לא גרר בעקבותיו משיכת פקדונות, לא בארץ ולא בחו"ל. כספים שנתקבלו ממכירת מניות הושקעו מחדש בבנקים. אין להקיש ממצב זה למה שהיה קורה עם פרוץ המשבר, אילמלא נעשה ההסדר ...".
על חשיבות אמינות הבנק בעיני הציבור, נאמרו על-ידי השופטת הדברים הראויים לציון:
"האימון של הציבור הוא הנכס החשוב ביותר של הבנקאי. בנק שאיבד את אימון הציבור חשוף לריצת מפקידים אליו. בריצה כזו אין הוא יכול לעמוד ואפילו הוא סולבנטי מבחינה מאזנית, בלא עזרת רשויות" (ההדגשה שלי – ד' ל').
231. ושוב לעניין העזרה הממשלתית וחשיבותה, עמ' 445/6:
"... אכן דרכים שונות של התערבות ממשלתית, התערבות שמשמעותה סיוע כספי, יכולות היו להביא לסיומו של הויסות בלי משבר. יועלה המקרה קיצוני שבו הממשלה נוטלת על עצמה את מלוא האחריות הכספית למניות הבנקים ומפסיקה את הויסות תוך תשלום מלא למחזיקי המניות, ובצידו 'שיפוי' מלא לבנקים עצמם. תסריט כה אופטימי לא הועלה על ידי איש מהנאשמים... יתכנו גם כבר עמדתי על כך לעיל, תסריטים אופטימיים פחות מנקודת
--- סוף עמוד 412 ---
= 409 =
ראותם של הבנקים, אך המכנה המשותף לכל התסריטים האפשריים הללו הוא אחד: סיוע כספי הניתן לבנקים על ידי גורם חיצוני ... ".
ועוד:
"לא שמעתי מפיהם (הבנקאים – ד' ל') שום הצעה קונקרטית כרעיון שהיה בליבם בזמן אמת או אף כרעיון שיש בליבם היום... כיצד היה ניתן להפסיק את הויסות בלא אותו תרחיש של משבר ממנו חששו, בלא עזרה ממשלתית לצורותיה". ועוד (עמ' 448):"התביעה... איננה חולקת כאמור על כך שבסיוע כספי של השלטון ניתן למנוע משבר בו יקרסו הבנקים. כך גם ארע לטענתה בפועל בהסדר שנעשה. השאלה צריכה לפנים היא האם ניתן היה למנוע אותן תוצאות חמורות עליהם עמדנו בלא גיבוי ממשלתי... בלא גיבוי ממשלתי אין ולא היה לויסות באותו שלב בו עמדו הבנקאים על הסיכון שבו פתרון שלא התבטא בפגיעה בבנקים לרבות פגיעה במשקיעים...".
232. לעניין המחויבות הכלכלית שעליה הרחיבה השופטת המלומדת את הדיבור, מיוזמתה, ושעל בסיסה הגיעה לעיקר מסקנותיה, אומרת השופטת בעמ' 564:
"אני קובעת, בעקבות עדותו של פרופ' ברנע, כי היתה לכל התאגידים הנאשמים מחוייבות כלכלית להמשיך בויסות".
ובהמשך:
"מה טיבה של מחוייבות כלכלית. הענין הוסבר בעדותו של פרופ' ברנע ...
שהפנה אותנו במסגרת זו, בין השאר, תורת 'הסיגנלים'. הרעיון בפשטות הוא זה: כאשר הפירמה שולחת 'איתותים' למשקיעים בדבר כוונותיה או מדיניותה ומאכזבת את הציפיות לגביה, 'השוק' מעניש את הנהלת הפירמה ... 'העונש' בו מדובר בתורת הסיגנלים, הוא עונש כלכלי ... כשעוסקים בניתוח כלכלי, משמעותם של המסרים המועברים למשקיעים היא בתחום כללי 'המשחק' הכלכלי של הפירמה מול המשקיע. אוסף המסרים שהועברו על ידי הבנקים הוא היוצר את ההרגשה שהבנק מחוייב. אם הבנק לא יעמוד באותה התחייבות כלכלית – 'העונש' הכלכלי שיוטל עליו הוא כה גבוה, שהבנק יעשה כל מאמץ להמנע מכך".
את הרשעת המערערים בעבירה המיוחסת להם מבססת השופטת המלומדת במידה רבה על אותה מחויבות כלכלית, השלכותיה ומשמעויותיה במקרה דנן. וכך קבעה, בין היתר, בדברי הסיכום המביאים לכלל ההרשעה:
"הראנו בהרחבה כי בשל קיומה של מחויבות כלכלית כלפי המשקיעים לוסת,
--- סוף עמוד 413 ---
= 410 =
מחוייבות שהלכה והתחזקה, היה הויסות צפוי להפסק דווקא בנקודת שפל ...
הפסקת הויסות היתה מתרחשת סימולטנית, או כמעט סימולטנית בבנקים המוסתים, משום שאם בנק אחד, ובפרט בנק גדול היה 'נשבר' היה הציבור חושש מהתרחשויות דומות בשאר הבנקים ... הפסקת הויסות היתה מביאה לשינוי מהות הפיננסי של המניה ממניה 'מוסתת' למניה 'רגילה'. הציבור הרחב שרכש את המניה בהיקפים שרכש אותה בגלל התכונות שהקנה לו הויסות, לא היה מעונין בה עוד ... עם הפסקת הויסות כוחות השוק הם שהיו קובעים את שוויה. כיוון שהויסות יצר נתק בין שווי השוק של המניות לבין הערך הכלכלי, היתה צפויה מפולת מחירים ... מפולת מחירים זו היתה מביאה לאובדן אימונו של הציבור בבנקים. משבר האימון היה קשה וחריף והוא היה 'מתפשט' בהעדר הסדר לחלקים נוספים של שוק ההון. גם המשבר שהתרחש בפועל לאחר ההסדר, כונה ובצדק כטראומה ... משך כל התקופה הזו העלימו הבנקים את מה שהיה ידוע להם שבאחד הימים תהיה מפולת. בהגיע אותו היום – היה נוצר משבר אמון קשה. בין אם יש זכות תביעה ובין אם אין זכות תביעה, היה ציבור הנפגעים מצביע 'ברגליים' ומעדיף להשקיע במוצרים, 'בדולרים שחורים' וכיוצא באלה. היה מסתבר גם לבנקים ... שדרשו כל העת שתוצע להם הלימות הון נאותה, שהלימות ההון הינה בפועל קטנה ממה שסברו, בין השאר, בגלל מלאי הויסות. עוד היתה מסתברת להם ולשאר מפקידי חוץ היקף הפעילות שבלשון המעטה ניתן לקרוא לה 'פעילות לא סולידית' של הבנקים המוסתים...
אובדן אימון עלול להבי לבריחת פקדונות בין מקומיים ובין זרים ... בנק אינו יכול לעמוד בכוחות עצמו ובלי סיוע של הבנק המרכזי בתופעה כזו, והוא צפוי לכך שבלי סיוע כזה לא יוכל לקיים את התחייבויותיו השוטפות.
אכן ישנו 'משכך' לאותו חשש של בריחת פקדונות המתבטא בדמותו של הבנק המרכזי הפועל כ-LENDER OF LAST RESORT. קיומו של מוסד זה יכול למנוע בריחת פקדונות אך בלי צורך בהתערבות בפועל. בתקופת הויסות חל טשטוש תחומים וערבוב מושגים בין הפקדות לבין המניות הבנקאיות ... אכן התערבויות של הרשויות לטובת המשקיעים במניות הבנקאיות היתה צפויה, אף ששיעורה לא היה צפוי וגם לא מועדף ... דווקא משום כך, אם לא היה נעשה הסדר כזה או אחר, היה מתערער גם הבטחון באותו 'משכך חששות' של מפקידים. והיה חשש ממשי למשיכת פקדונות בארץ ובחו"ל".
ועוד:
"בגל של משיכת פקדונות לא היו הבנקים מסוגלים לעמוד בכוחות עצמם. אילו היו עומדים על זכותם למנוע שבירת פקדונות לפני הזמן ... היתה הסתברות גבוהה לכך שברגע הראשון האפשרי היו בעלי הפקדונות מושכים את כספם".
--- סוף עמוד 414 ---
= 411 =
ולסיכום:
"כל זה היה מתרחש כשהנחתנו היא כמבואר, שהתחייבות כוללת מהתחייבות למשקיעים רבים איננה בנמצא. תסריט זה נובע מיחודיות של הבנקאות, יחודיות המתבטאת במבנה הפיננסי המיוחד של הבנק ובחשיבות העליונה שיש לנכס הבנקאי היקר ביותר – האימון של לקוחותיו".
233. אני מסכם את סקירת הכרעת הדין לעניין האישום הראשון ואת הציטוטים מהכרעת הדין בשלושה הדגשים, שהם נראים בעיניי החשובים מכול בקביעת מסקנותיי בדבר צדקת ההרשעה או ביטולה. ההדגש האחד הוא, כי הכרעת הדין מושתתת כל כולה על ההנחה כי לא הייתה ניתנת עזרה משפטית בעת משבר, שהרי אם ניווכח שעזרה כזו הייתה ניתנת, וגם הובהר למערערים כי בעת משבר היא תינתן, כי אז לא היה יסוד למסקנות מרחיקות לכת של הרשעה. ההדגש השני הוא, כי לאור האמירות שיצאו מפי המערערים עצמם, שמומחיותם אינה מוטלת בספק, אין עוד צורך בנסיבות המקרה, לאחר שהוכח הנתק, להוכיח כימוי ההפסדים כתנאי מוקדם להוכחת האשמה. ההדגש השלישי שאני מבקש לעמוד עליו הוא אימוץ המושג "מחויבות כלכלית" והקביעה כי בשם מחויבות כלכלית כזו, בהבדל ממחויבות כוללת משפטית שלא הוכחה, הייתה באה אותה התדרדרות של אי היכולת של הבנקים לקיים את התחייבויותיהם שלב אחר שלב.