(ה) כאמור, הרשויות היו מעוניינות לחזק את ידי הבנקים במאמציהם לגייס הון מן הציבור, ולעניין זה ראוי לחזור ולהפנות לדיון שהתקיים לפני הוועדה המייעצת של בנק ישראל ביום 26.7.82 בנושא זה, ושבמהלכו הביע מר ברונפלד, שאליו התייחסנו לעיל, את הדעה כי:"...לאור המהלך של מניות הבנקים בשנתיים האחרונות הן נכס מוניטרי. כמו כן גידול בהון העצמי של הבנקים יוצר בעיות של הגנה על ההון מפני מס על האינפלציה, וזו אחת הסיבות להרחבת הפעילות הבנקאית בחו"ל.
לכן ראוי לבחון את נושא הנפקת מניות הבנקים בהיבט מוניטרי רחב".
(ו) במרוצת אותה שנה, שנת 1982, נושא הוויסות של המניות הבנקאיות, ובמיוחד היקפו הרב, מעסיקים את הרשויות. קיימות הכרה והבנה כי ממדי הוויסות מצריכים התייחסות וטיפול יעיל, אך טיפול זה צריך שייעשה בזהירות רבה כדי למנוע זעזועים אפשריים, וכל הגורמים הנוגעים לנושא צריכים להתמודד עם התופעה בצורה יסודית יותר בעתיד לבוא. כך עולה מדו"ח הרשות לניירות ערך לשנים 1981-1982 שפורסם בדצמבר 1982 (נ/36/פ). ללמדנו, כי הייתה מודעות לתופעה, ואולי גם לסיכון שבה, הצהרת כוונות לטפל בנושא בצורה יסודית אך בזהירות הושמעה, אך הוויסות נמשך כבעבר, פעולה יזומה מתוכננת מצד הרשויות לא באה; נהפוך הוא, בשנת 1983 עידוד הוויסות, ובלבד שיימשך, גבר.
(ז) בשנת 1983 עדים אנו למעורבות יתר של הרשויות בתופעת הוויסות במגמה רסן את התופעה בהדרגה ולהפסיקה אם וכאשר תתגבש המדיניות הרחבה והחדשה שאמורה הייתה, כאמור לעיל, לספק את התרופה שתפסיק את הוויסות. כך "בפגישה שלא היתה", על כל המשמעויות העולות ממנה כפי שעמדתי עליהן לעיל. מה שברור לחלוטין הוא שבאותה פגישה לא נדרשה הפסקת הוויסות, אלא נהפוך הוא, דובר על המשכה בתנאים מבוקרים וברמה נמוכה יותר. כך גם בהיתר שניתן לבנקים לעכב בידם כספים שגבו מן הציבור בעבור המינה בידיעה שכספים אלה יעמדו לרשותם בתהליך הוויסות הנמשך.
כשנשאל שר האוצר דאז, מר ארידור, במהלך עדותו בעניין זה במשפט, השיב לאמור:
"...זה אמת. הפעולות בתחום הויסות נעשו בידיעה מלאה. אני לא יודע כל פרט בידיעה המלאה של משרד האוצר ובנק ישראל. ידעתי על הויסות, אני לא יכול לטעון שלא ידעתי. בנק ישראל ידע על הויסות, הפעולות נעשו בידיעה.
ערים למצב שהתפתח השטח זה. אני גאה בכך שהייתי ער למצב שהתפתח בשטח זה. לא נאמר שנעשה בעידוד האוצר".
--- סוף עמוד 420 ---
= 417 =
אמירה אחרונה זו בקשר לעידוד איננה מתיישבת עם הצהרות אחרות שניתנו על-ידי השר או שיצאו מאתו, והיא גם איננה מתיישבת עם דברים שנשמעו מפיו של נגיד בנק ישראל; הנה למשל, כפי שצוטט בפרק העובדות, כותב הנגיד למפקחת ביום 17.5.83, בין היתר:
"ויסות מניות הבנקים היא תופעה שהתפתחה בתקופת כהונתו של מר עודד מסר כמפקח על הבנקים. לתופעה זו ניתן עידוד פסיבי לפחות".
כשנשאל במשפט למה התכוון כשאמר "עידוד פסיבי לפחות", השיב תשובה די מתחמקת, שהוא חושב שהיה הבדל עקרוני בין התקופה 1982-1983 לבין תחילת התופעה, וכי כשזו התחילה אפשר היה להפסיק את הוויסות בלי סידורים מיוחדים. אני למד מכך כי בשנת 1982-1983 לא ניתן היה להביא להפסקה בלא עידוד מסוים, ובכך ניווכח מדברים מאוחרים יותר של הנגיד. מכל מקום, אין לפרש את הפטור מתשלום היטל שלום הגליל, את דחיית העברת כספי המסים, ואת אישור ההנפקות החוזרות ונשנות בסכומים ניכרים שיאפשרו פעילות מווסתת במניות הבנקאיות, אחרת מאשר עידוד, ולאו דווקא פאסיבי.
(ח) לאמור לעיל חיזוק והדגשה בדברים שנשמעו מראשי המערכת באותם ימים. כך, למשל, שר האוצר בדיון שהתקיים בכנסת ביום 25.1.83 בנושא תקציב המדינה, השיב להערת אחד מחברי הכנסת בנושא הבורסה כדברים הבאים:
"... מאחורי שוק ההון עומדת בנקאות איתנה הפועלת במסגרת יציבה ומבוקרת על ידי בנק ישראל ומשרד האוצר, לכן אין שום חשש לפזיזות ולתגובות בלתי שקולות".
באותה תקופה (בחודש פברואר 1983) מתייחס הנגיד לעניין הוויסות במכתבו למפקחת על הבנקים, הגברת מאור. בעדותו במשפט בהקשר לכך השיב בין היתר, לאמור:
"הסיבה שאנחנו לא הפסקנו את יבוא ההון הזה, יבוא ההון לצורך הויסות...
מכיון שמשמעות הפסקת יבוא ההון לצורך ויסות היה הפסקת הויסות בצורה לא מתוכננת וזה כמובן היה מחוץ לתכניות שלנו באותה עת. באותה עת דנו במשטר מוניטרי שהיה מחוייב המציאות ואמרתי, אם מתחייבם לא להפריע לי בפעילות המוניטרית בצורה אחרת אני אקבל את זה למרות זה מאותו זמן לא מחליטים על הפסקת הויסות...".
בדברים אלה של השר ושל הנגיד יש הרבה יותר מהשלמה, יש למעשה עידוד אקטיבי (מתן היתר ליבוא הון לצורכי הוויסות) והבעת רצון כי התהליך יימשך בלא שיגרום לזעזוע הצפוי עם הפסקתו בגיבוש התכנית המוניטארית החדשה.
(ט) בעדותו בבית-המשפט לגבי מעורבות הרשויות בנושא הוויסות אישר הנגיד שהיו אליו מספר פניות מצד האוצר, על-ידי האדונים סדן ודרורי, לתת לבנקים חלון אשראי
--- סוף עמוד 421 ---
= 418 =
לצורך הוויסות, ושלהבנתו הפניות הללו היו על דעת שר האוצר. היה ברור לו, וכך נאמר לו, כי חלון האשראי דרוש לצורך זה. לדבריו, לא התלהב ליתן את חלון האשראי, אם כי ערב המשבר נטה אכן לתת חלון אשראי נדיב, אולם הדבר לא התממש בשל המשבר. אישור לפניות אלה בדבר חלון אשראי שיינתן לבנקים מוצאים אנו גם בדברי מר יפת בישיבת הוועדה המרכזת של בנק לאומי מיום 12.6.83. דברים דומים נשמעו מפיו של מר דרורי, הממונה על שוק ההון, בעת דיון בוועדת הכספים ביום 30.5.83. לדברים הללו עיגון בחומר הראיות. כיצד נגדיר את פניות האוצר לנגיד ליתן חלון אשראי למטרת הוויסות ואת נכונותו של הניד בסופו של דבר לעשות כן, אם לא עידוד אקטיבי עד כדי תמיכה בתהליך ומתן איתות ברור לבנקים שאם ימשיכו בוויסות עד לגיבוש התכנית הכלכלית הגדולה יזכו לתמיכה ממשלתית שיש בה כדי להסיר דאגה מן הלב ?
(י) בישיבת הממשלה מיד לאחר המשבר נאמרים מפי נגיד בנק ישראל בתשובות לשאלות, הדברים הבאים (בתשובה לשאלת השר שרון):
"...אם רוצים לנצל את ההזדמנות של הסדר המניות בשביל לבטל את הויסות .
.. אנחנו כבר מחכים שנה וחצי לפיחות ולהזדמנות כזו (ובתשובה לשר קורפו – ד' ל'): '...הדרך הטובה ביותר להפסיק את הויסות היא בזמן שהממשלה עושה פיחות יש לנו מודלים של מחלקת המחקר שמראים שזו הזדמנות לצאת מהויסות... היה חשש לנסות לרדת מהויסות, שידעו כל הזמן שהוא נורא ואיום, כי חששנו שאם יופסק שעה אחרי זה תהיה מפולת'".
ובתשובה לשאלה של ראש הממשלה דאז אומר הנגיד:
"אני לא חושב שמערכת הבנקאות תתמוטט. המניות של הבנקים שבידי הציבור מזרימים דולרים ואחרי הפיחות יפסידו רק 650 מיליון דולר ובגלל 650 מיליון דולר אלה מערכת הבנקים לא תתמוטט".
צא ולמד מכך כי המודעות לסיכון שבוויסות הייתה אצל הרשויות, אך במודע ובמכוון לא רצו בהפסקת הוויסות לאורך תקופה של לפחות שנה וחצי, שכן, קשרו את תהליך הפסקת הוויסות עם תכנית כלכלית מתגבשת שתכלול כאחד ממרכיביה פיחות ממשי. כל זאת כדי למנוע מפולת בשוק ההון ובעצה אחת עם הבנקאים. כדי שהדבר יתממש ניתנו לאורך זמן חיזוק, עידוד, תמיכה ואיתותים מבטיחים שככל שיהיה משבר ויהיו הפסדים יינתן לבנקים הגיבוי הדרוש.
(יא) המסקנה הנ"ל נלמדת, ביתר תוקף, מדברי שר האוצר בריאיון טלוויזיוני שהוא עומד מאחורי הבנקים, מהצהרות אחרות שציטטתי בעת סקירת העובדות לעיל, אך מעבר לכך ובעיקר, מדברי שר האוצר בישיבת הממשלה, שבה נתבקשה לתת אישור ותוקף להסדר מניות הבנקים. וכך אמר השר:
"דוברת משרד האוצר אמרה כי שר האוצר רואה בפעולה זו (הסדר מניות הבנקים – ד' ל') מימוש של התחייבותו הציבורית לעמוד מאחורי הבנקים המסחריים כדי להגן על הציבור".
--- סוף עמוד 422 ---
= 419 =
השר התייצב מאחורי הצהרה זו ונתן ביטוי ברור לכך שלבנקים יינתן גיבוי ממשלתי ככל שיידרש, כדי שציבור המשקיעים לא ייפגע יתר על המידה וכדי שלא ייווצר מצב שהבנקים לא יקיימו את התחייבויותיהם.
וכל שאר הדברים באשר למעורבות הרשויות, מצב הבנקים, הלימות ההון שלהם והמציאות הכלכלית שהתקיימה אז, הרי הם כתובים בפרקים הספציפיים העוסקים בכך לעיל.
מסקנת זיכוי וטעמיה
236. אשר-על-כן, לאור הגיבוי הממשלתי שניתן לבנקים ולאור מה שהובטח לבנקים על-ידי הרשויות, ובשל רצון הרשויות להביא להפסקת הוויסות במסגרת התכנית הכלכלית הרחבה והכוללת בחובה פיחות, המסקנה היא כי לא הייתה הסתברות אובייקטיבית שנפגעה יכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם, כשם שלא התקיימה בשלב הזה סכנה מסתברת להתדרדרות כזו. אכן, מודעות לסכנה כזו נשמעה מפי חלק ממנהלי הבנקים שעה שדובר בתכנית הרשת, אך היה זה בטרם נוצרה המודעות ובטרם התגבש והתפתח תהליך העידוד והגיבוי של הרשויות, כמוסבר לעיל.
על-כן מהטעם הזה, בראש ובראשונה, דעתי היא כי לא היה יסוד להרשיע את המערערים בעבירה לפי האישום הראשון, ויש לזכותם מאישום זה. אוסיף ואדגיש, לא שהמערערים ראויים לשבח ולהלל על מעשיהם. נהפוך הוא. התהליך שהובילו היה בלתי אחראי והרה סכנות שניכרת בו העדפה מוחלטת של טובת הבנקים במידה מסוימת גם על פני טובת המשק, מתוך התנכרות לאינטרסים של המשקיעים והלקוחות הראויים ליחס, להגנה ולהבטחת כספם.
כאמור לעיל, אפשר שבהתנהגותם ובמעשיהם בנושא הוויסות עברו המערערים עבירות אחרות שבגינן הם הועמדו לדין. גם הוכח שעברו את העבירות, לפות בחלקן, שבאישום השני והשלישי, אולם את העבירה הספציפית הזאת, שהיא מיוחדת באופייה ובמרכיביה, לא עברו בנסיבות המקרה.
237. לאותה מסקנה הייתי מגיע גם מזווית ראייה נוספת, והיא, כי לא הוכח כימוי המלמד על עוצמת הפגיעה בבנקים וביכולתם הכספית עד שניתן – בוודאות המספקת להליך פלילי – לקבוע לגביהם שלא יוכלו לקיים את התחייבויותיהם. אפשר שעם הפסקת הוויסות בשל חוסר יכולתם של הבנקים להמשיך בו הייתה מתרחשת מפולת מסוכנת בשוק ההון, לרבות – ובעיקר – במניות הבנקאיות. הבנקים ללא ספק היו יוצאים נפסדים מכך, אולם עדיין עומדת מול חשש זה השאלה מה היקף נכסיו של כל בנק ובנק ועד כמה הוא יכול לספוג הפסדים אלה בלא שייפגעו לקוחות הבנק ובלא שתהיה להם עילה לרוץ אל הבנק.
כאמור, דעתי היא כי נוצר נתק וכי כתוצאה ממנו היו הבנקים מפסידים סכומי כסף כבדים וניכרים מאוד, אך היו גם ראיות לגבי הבנקים, לפחות אלה שעניין מנהליהם עומד
--- סוף עמוד 423 ---
= 420 =
לדיון לפנינו, כי מצבם הפינאנסי ומצב נכסיהם היו איתנים, והם יכלו לכאורה לספוג את ההפסדים הצפויים. עניין זה לא התברר במידה הדרושה בהליך פלילי.
אכן, השופטת המלומדת תיארה מצב של מחויבות כלכלית של הבנקים בשל המצגים לציבור, ומתוך כך הגיעה, כמתואר לעיל, לכלל ראיית תהליך התדרדרות שהיה מביא לאובדן אמון בבנקים ולריצה על הבנקים. כפי שאני מבין את הראיות מזמן אמת, כפי שלמדתי אותן ועמדתי עליהן, אין בסיס ראייתי מספיק שאמנם כך היו מתגלגלים הדברים, זאת ללא כל קשר לקביעתי בדבר מחויבות הרשויות כלפי הבנקים. לפיכך, גם מהטעמים הללו נראה לי שהיה מקום לזכות את המערערים מהרשעתם בעבירה שבאישום הראשון.
האישום השני פרטי האישום ומהותם
238. המערערים ארנסט יפת ומרדכי איינהורן, שהיו המנהלים הבכירים בבנק לאומי לישראל בתקופה הרלוואנטית לענייננו, והמערערים רפאל רקנאטי, אלי כהן ואודי רקנאטי, שנמנו בתקופה האמורה עם מנהליו הבכירים של בנק דיסקונט (רפאל רקנאטי ואלי כהן שימשו גם כמנהלי חברת האחזקות של אי.די.בי.) וכן המערער אהרון מאיר, שהיה המנהל הבכיר של בנק המזרחי באותה תקופה – אלה הואשמו במסגרת האישום השני בביצוע העבירות הבאות כפי שהן מפורטות בהכרעת הדין, לאמור:
"א. קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עבירה זו מיוחסת לנאשמים (לפנינו המערערים – ד' ל') המואשמים באישום זה רק לגבי התקופה שבין ספטמבר 1983 ועד המשב. בהקשר זה נטען כי הנאשמים קיבלו את התמורה בגין מכירת מניותיהם ממלאי הויסות וכן טובת הנאה המתבטאת בהקלת נטל רכישת המניות מעל הבנקים והעברת הסיכונים שבהחזקתן לציבור המשקיעים, וזאת על בסיס המצג שהנאשמים ידעו שאינו אמת או שלא האמינו באמיתותו לפיו הויסות ימשך.
ב. תרמית בקשר לניירות-ערך – עבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות-ערך, תשכ"ח-1968. עבירה זו מיוחסת לנאשמים לגבי תקופה המועמדת לצורך האישום השני על ראשית 1982 ועד למשבר. נטען כי בתקופה זו הנאשמים הניעו או ניסו להניע את הלקוחות לרכוש ניירות ערך באימרה, הבטחה או תחזית שידעו או שהיה עליהם לדעת שהן כוזבות או מטעות ובהעלמת עובדות מהותיות.
ג. הטעית לקוח – עבירה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"ה-1981 יחד עם הסעיפים 10, 11 לאותו חוק. התקופה לגביה מיוחסת אחריות לענין סעיף זה זהה לתקופה לגביה מיוחסת אחרות בגין תרמית בניירות ערך, וכאן נטען כי הנאשמים עשו במעשים ובמחדלים בכתב,
--- סוף עמוד 424 ---
= 421 =
בעל-פה ובדרכים אחרות דבר העלול להטעות לקוח בענין מהותי במתן השירות ללקוח".
מנגנון הייעוץ בשירות הבנקים
239. במוקד ההאשמות הללו, הייעוץ אשר ניתן על-ידי עובדי הבנקים שהוכשרו לטפל ואף לייעץ בכל הקשור לביצוע עיסקאות בניירות ערך, הן ללקוחות הבנק הקבועים והרגילים והן למתעניינים מזדמנים. יועצים אלה הם ששיווקו לציבור המשקיעים – בדבקות רבה – בין היתר את המניות הבנקאיות, ובמיוחד אלה של הבנק שהם עובדיו. היועצים לא רק הוכשרו על-ידי מעבידיהם להתמצא בשוק ניירות הערך ולעסוק בייעוץ ללקוחות ובשיווק נייר הערך ש"הבנק חפץ ביקרו", אלא הם עודכנו במידע סלקטיבי גם בכתב, בחוזרים שיצאו מאת ההנהלה אל היועצים וגם בימי עיון שבהם הציגו מנהלי הבנק ועובדיו הבכירים למשתתפים את כל אותן "המעלות הטובות" המצויות במניות הבנקים.
השופטת המלומדת סקרה בהכרעת הדין, בהרחבה רבה, את מנגנון הייעוץ ואת השיטה שבאמצעותה הפעילו המנהלים, לרבות המערערים בענייננו, את היועצים בשירות שיווק חיובי ואגריסיבי של מניות הבנקים. הטענה העיקרית, שהיא גם המרכזית כלפי המערערים בהקשר זה, היא שהם הניעו את היועצים להציג את מניות הבנקים שהונפקו על-ידיהם כאטרקטיביות, בטוחות, נושאות תשואה חיובית מתמדת, סולידיות במהותן וכל שמשקיע את כספו בהן מבטיח את ערך כספו ואינו מסכן את חסכונותיו בהשקעה לא יציבה.