עד כדי כך ניסו להציג את המניה הבנקאית כבטוחה וסולידית, עד שהבנקים, שהמערערים היו מופקדים עליהם, להוציא בנק מזרחי, הביעו נכונות לקבל את המניות כבטוחה להלוואות בשיעור גבוה מאוד (עד כדי 90%).
240. ניתוח העובדות שהוכחו במהלך המשפט; כפי שנעשה על-ידי הדרגה הראשונה, שהתבסס בעיקרו על ראיות קבילות מזמן אמת, מצביע בבירור כי הצגת המניה הבנקאית באופן הנ"ל מטעה היא ואינה תואמת את המציאות, וודאי נכונים הדברים ומוכחים בעליל ככל שמדובר מאז 1982, כאשר חדרה למודעות המערערים הרעה הגדולה הטמונה בתהליך הוויסות של המניות הבנקאיות והובן החשש כי במקרה שהוויסות ייפסק, לכשייפסק, תהיה מפולת חמורה בשוק ההון, שערי המניות הבנקאיות יירדו פלאים והבנקים אשר יחזיקו במלאים ניכרים של מניותיהם ייצאו נפסדים.
אציין ואדגיש, כי גם בהנחה המקובלת עליי, שהרשויות חששו מהפסקה מיידית וחד-צדדית של הוויסות בשל הפגיעה הקשה הצפויה מתהליך כזה למשק המדינה והבטיחו בדרך זו או אחרת גיבוי לבנקים אם לא יפסיקו חד-צדדית את הוויסות, גם אז נדרשו מהבנקים ריסון התהליך ומיתונו בהיקף הפעולות וברמת השערים. אם הבנקים היו מקבלים על עצמם ריסון כזה, כפי שהוצע להם בתכנית הרשת וכפי שאכן גילו נכונות לנהוג בעקבות "הפגישה שלא היתה", כי אז הייתה המדינה מוכנה ליתן לבנקים רשת
--- סוף עמוד 425 ---
= 422 =
ביטחון נוכח חשש לנחיתה קשה מדיי והרסנית של מניות הבנקים, ואילו הבנקאים היו חייבים אז לעדכן את היועצים, לצנן את קצב השיווק ולהציבו על מישור אמין.
המירמה המיוחסת
241. השופטת המלומדת קבעה בהכרעת הדין, כי המערערים; באמצעות יועציהם, עשו מעשה מירמה כלפי משקיעים, ואלה, לאחר המשבר, הגישו את תלונותיהם ותבעו את נזקיהם. המירמה התבטאה בהצגה כוזבת של מהות המניה הבנקאית, טיבה והכדאיות שברכישתה; טובת ההנאה שהפיקו הבנקים בשל מעשה המערערים (הדבר שקיבלו מבחינת לשון החוק) התבטאה בכך שיכלו להשתחרר מכמות ניכרת של מניות אשר הצטברו בידי החברות המווסתות והוחזקו בידם, כל אימת שלא נמצא להן שוק, כאבן נגף לבנק או כאבן שאין לה הופכין. מאחר שכתב האישום מגביל עצמו לתקופה שמחודש ספטמבר 1983 ועד המשבר, ועד בכלל, מושתתת ההרשעה על המעשים שנעשו כנגד המתלוננים הספציפיים שרכשו מניות בתקופה האמורה ומצאו עצמם ניזוקים.
השופטת המלומדת בחנה בזהירות ובקפידה את סעיף האישום, מה כלול בו ומה לא, מה ישים על עובדות המקרה דנן ומה לא, ובעקבות דיון מעמיק זה הגיעה למסקנת ההרשעה, תוך שהיא מצמצמת אותה למקרים הספציפיים ודוחה את עמדת התביעה בחלק מהשקפותיה. הרשעה זו, לדעתי, בדין יסודה, ואין כל מקום וכל עילה להתערב בה ולשנותה.
242. טענות המערערים הן, כי לא היה במקרה דנן מעשה מירמה, כי הייעוץ, אם בכלל היה שגוי, לא היה מטעה במכוון. המשקיעים היו מודעים לטיבה של המניה על הסיכון והסיכוי הגלומים בה, ומכל מקום יכלו להיות מודעים לכך, אילו התעניינו לדעת מה טיבה של אותה מניה על-פי המוצג בתשקיף. טענות מטענות נוספות ושונות השמיעו הסניגורים המלומדים לפני הדרגה הראשונה ולפנינו, שאינן מצריכות התייחסות מיוחדת בנסיבות המקרה דנן.
ברור גם לי, על-פי הראיות שמזמן אמת, כי אכן חטאו היועצים בהטעיית המשקיעים במידע לא מלא באשר לסגולותיה של המניה הבנקאית, ובגילוי לא נאות של הסיכון הטמון בה; הם עשו זאת מתוך נאמנותם לבנק שבו הם עובדים ומתוך אימוץ מדיניות השיווק האמורה שהמערערים גיבשו והנחילו ליועצים.
כאמור, אישום זה הוגבל לתקופה שמספטמבר 1983 ועד למשבר, וכל טענה של תום- לב ושל ציפיות להתאוששות המניה הבנקאית בסיוע הרשויות אינה תופסת בקשר לאישום זה. ככל שמדובר בתקופה המיוחדת הזאת, הרי שבעת הזו מדיניות ויסות המניות היתה כבר בתהליך של גסיסה, וכל ההסדרים שנעשו עם הרשויות וכל ההסכמות לא היו אלא בבחינת הנשמה מלאכותית של התהליך והחזקת הוויסות על אש קטנה, עד שתתגבש סופית ותיושם התכנית הכלכלית הרחבה שעליה שקדו באוצר. באותה תקופה לא רשאים היו, לא המערערים ולא יועציהם, להמשיך ולהציג את המניה כסולידית ואת הוויסות כעתיד להתמיד ולהימשך. אלה מצגים כוזבים שהמערערים חייבים היו להיות מודעים
= 424 =
--- סוף עמוד 426 ---
שכאלה הם, כשם שידעו אל נכון על נזק והפסד הצפויים למשקיעים ככל שירכשו ממניות הבנקים ויחזיקו בהן במצב נתון זה.
אמנם, ניתן היה להצביע על כמה "צדיקים" שבין צייתני הייעוץ, אלה שביקשו לרצות את מעבידיהם ונתנו ייעוץ שהיה באותה עת לא אמין ואף מזיק. הוכח אמנם, שהיו מעטים – אותם צדיקים – שלא היו מוכנים להציג את המניה הבנקאית באותה עטיפה ורודה שהייתה נוחה למעבידים. אולם היוצא מן הכלל מלמד על הכלל, והוא, כאמור, שמנגנון הייעוץ המשומן והמשופשף של הבנקים, שהיועצים עמדו במרכזו, פעל – גם בעת שהשקיעה שבאופק נראתה לעין – בנחרצות ובחריצות יתרה בשיווק מניות הבנק למשקיעים תמימים, ואלה הוטעו במידע כוזב ונפגעו.
243. מוסר השכל מתופעה מזיקה זו הוא שאין להעמיד את עוד הבנק במצב הבלתי אפשרי שמצד אחד יוצג כיועץ תמים וניטראלי לציבור לקוחות ומשקיעים, ככל שמדובר בפעילות בשוק ההון, ומצד אחר יחוש עצמו מצווה ונדרש על-ידי מעבידיו לשווק לציבור את מניות הבנק דווקא, אפילו ישנן השקעות טובות יותר, אמינות יותר, אטרקטיביות יותר בשוק ההון. יש פה מצב של ניגוד אינטרסים ברור – נטייה שלילית לרצות את המעביד על חשבון טיב הייעוץ ללקוח באשר להשקעתו. הציות למעביד הופך להיות להפרת אמונים ללקוח. על-כן, להשקפתי, יש למנוע היווצרותה של תופעה כזאת, לא רק בכך שהבנק לא יעסוק בייעוץ ללקוחותיו באשר לפעילות בשוק ההון, אלא שאין זה כלל רצוי שבנק, המעורב מאוד בבורסה ובשוק ההון, יעסוק בדרך כלשהי בשיווק ניירות ערך, ובמקביל הוא מעורב במסחר במניותיו הוא. יש לבנקים מרחב אדיר ומגוון של פעילויות עסקיות בכלכלה הישראלית והבין-לאומית, שיש בהן כדי להעסיק את הבנקים, לקיים עצמם ביד רחבה, ואף לזכותם בהישגים שיש בהן כדי להעסיק את הבנקים, לקיים עצמם ביד רחבה, ואף לזכותם בהישגים עסקיים רווחיים, גם בלא שיעסקו בתחום פרובלמטי זה. אילו נהגו כך בעבר, אפשר שכל הרעה החולה שפקדה את המשק בשל מדיניות הוויסות הייתה נמנעת.
עירה לפי חוק ניירות ערך
244. גם ההרשעה של המערערים בעבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך בדין יסודה, שכן הצגת המניות הבנקאיות על-ידי המערערים ויועציהם בדרך האמורה, כאשר כבר חדרה למודעותם ההכרה בסיכון הטמון בהמשך מדיניות הוויסות, נגועה הייתה בתרמית. אסור היה להם, מאותו שלב לפחות, להציג לפני הציבור את המניות בדרך האמורה, שהרי אז היה צריך להיות ברור להם כי אלה מצגי כזב. בעשותם כן הם הוליכו שולל במעשה תרמית את ציבור המשקיעים ועתידים היו להסב לו נזק.
משחטאו המערערים בביצוע עבירה זו, ממילא חטאו גם בהטעיית לקוח, עבירה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). הרי מי שהוליך שולל את לקוחו במעשה תרמית, ממילא מטעה את הלקוח בעניין מהותי בשירות שזה מבקש ושראוי שיהיה אמין.
--- סוף עמוד 427 ---
= 425 =
האומנם התיישנות?
245. טוען הסניגור המלומד, עו"ד גולדנברג, כי ככל שמדובר ברפאל רקנאטי, שתי העבירות האחרונות התיישנו כבר, וזאת על שום שכאשר נחקר ונתבקש למסור גירסתו, היה זה לאחר שחלפה ועברה תקופת ההתיישנות לעבירות אלה (כך אמנם קרה עם נאשמים אחרים, כגון אהרון מאיר). מסתבר מעובדות המקרה, כי האדונים אליהו כהן ואודי רקנאטי נחקרו עוד בטרם פגה תקופת התיישנות. משכך הדבר, נפסק מירוץ ההתיישנות לגבי פרשה זו, ככל שהיא מתייחסת לבנק דיסקונט. אין כלל צורך שחשוד פלוני או נאשם פלוני ייחקרו בתוך התקופה דווקא. די אם הפרשה עצמה החלה כבר להיחקר ונאספו ראיות, שבסופו של דבר היו בבחינת חומר רקע לחקירתו של החשוד במקרה דנן, רפאל רקנאטי.
עבירות "השיווק" והרשויות
246. השופטת המלומדת הפנתה בהכרעת-דינה בעניין דנן שוב ושוב למימצאיה ולמסקנותיה באשר לבסיס הרשעת המערערים באישום הראשון, זאת באשר לעובדות המקרה והמשתמע מתוכן, וזאת גם ככל שמדובר במעורבות הרשויות והשפעת המעורבות על התנהגות המערערים והבנקים. אמנם באשר למסקנה הסופית, ככל שמדובר היה באישום הראשון, שונה דעתי מדעת הדרגה הראשונה, שכן הגעתי למסקנת זיכוי, אולם אין בכך כדי להשפיע על צדקת ההרשעה באישום השני. כל אישום עומד בפני עצמו, והשלכות מעורבות הרשויות לעניין האישום הראשון אינן בהכרח אותן ההשלכות לעניין האישום השני והשלישי. ככל שמדובר באישום הראשון, הגעתי לכלל מסקנה כמוסבר בהרחבה לעיל, כי העבירה הספציפית והמאוד מיוחדת הזו אינה מתקיימת בנסיבות המקרה, בשל הגיבוי שהובטח וגם ניתן על-ידי המדינה לבנקים ושבעטיו היסוד העבדתי של העבירה לא התקיים, ובמידה מסוימת כך גם היסוד הנפשי. לא כן ככל שמדובר באישום השני.
מעורבות הרשויות לא הקרינה אור ירוק למערערים לפתח ולקיים את מנגנון הייעוץ בדרך שתוארה לעיל, וודאי לא באה להכשיר מעשי תרמית או מירמה. אמנם כן, הרשויות, במיוחד הרשות לניירות ערך, לא מילאו חובתם כראוי. מתפקידה של רשות זו, בין היתר, להגן על ציבור המשקיעים, ולצורך זה לבקר את הפועלים בשוק ההון ולפקח על מעשיהם ועל התנהגותם. עליה להוציא הנחיות מחייבות של מה מותר ומה אסור בתחום המסחר בניירות הערך ולהקפיד על כך שיקוימו, הלכה למעשה. במקרה דנן, הרשות לניירות ערך, כמו האוצר וכמו בנק ישראל, לא עשו די בפיקוח על דרך השיווק של מניות הבנקים על-ידי יועצי הבנקים ועל טיב הייעוץ שניתן על-ידיהם.
על-אף זאת, אין מחדל זה של הרשויות תירוץ שאפשר להיאחז בו, כדי להכשיר את המעשה הלא חוקי.
המסקנה הכוללת ובאשר לאי.די.בי.
247. אמור מעתה, שהרשעת המערערים על-פי האמור באישום השני בדין יסודה, בהסתייגות אחת באשר להרשעת אי.די.בי. בביצוע העבירות הנ"ל. חברת אי.די.בי. אינה בנק וגם לא היה לה כל מנגנון ייעוץ או שיווק משלה. אכן, בנק דיסקונט קשור בטבורו
= 426 =
--- סוף עמוד 428 ---
לא.די.בי. ולא רק במנהליהם המשותפים (רפאל רקנאטי ואלי כהן). כמנהלי בנק דיסקונט, עברו מערערים אלה את העבירות הללו, אך מכאן ועד להרשעת אי.די.בי. במעשי התרמית רב המרחק. אין לומר על אי.די.בי. כי ביצעה את עבירת המירמה והתרמית מכוחה של שליחות על-פי דין, וכי יועצי בנק דיסקונט עשו את שעשו על-פי עצה הדרכה או ייעוץ מצד מנהלי אי.די.בי.. הם עשו את שעשו, כמוסבר לעיל, כדי לרצות את מעבידיהם שהם מנהלי בנק דיסקונט. לכאורה, אפשר היה לטעון בתמיהה – מה לי רפאל ואליהו כמנהלי דיסקונט ומה לי אותם כמנהלי אי.די.בי, שהרי היועצים ששיווקו גם את מניות אי.די.בי. פעלו מכוחם של אלה ובמצוותם. על-אף זאת, סבור אני שאין להרשיע תאגיד בפלילים על מעשה שנעשה על-ידי מנהליו מכוח סמכות אחרת שניתנה להם על-ידי תאגיד אחר, העומד בפני עצמו. לפיכך, נראה לי, כי ככל שמדובר באי.די.בי., יש לזכותה מהעבירות שיוחסו לה על-פי האישום השני.
בטרם אסיים דבריי בפרק זה, שדן, בין היתר, בהרשעת איינהורן ואודי רקנאטי.
רואה אני להגיב לטענה שהושמעה לפנינו מטעם כל אחד מהם, שאין להם יד בעבירות אלה, ולפיכך הרשעתם שגויה. אשר לאודי רקנאטי, נטען שהוא לא נטל חלק בהחלטות שנקבלו. אמנם הוא נמנה עם ההנהלה המצומצמת ושימש בתפקיד בכיר בבנק, אולם בהחלטות ובהנחיות לא לקח חלק. לכל היותר היה איש קשר לאביו רפאל, שהתגורר מרבית הזמן בארצות-הברית.
טענה זו איני יכול לקבל, שכן עומדת היא בסתירה לתשתית העובדתית המוכחת.
אודי השתתף בישיבות ההנהלה המצומצמת, והיה שותף ברמה זו או אחרת בקבלת ההחלטות. במסגרת תפקידו המוגדר וסמכויותיו עסק בתחום ניירות הערך, והרי זהו התחום הרגיש שבו עסקינן בפרק זה, והיועצים נשאו עיניהם וקיבלו הנחיות, דווקא דרך צינור זה, שהיה בשליטה מסוימת, ומכל מקום בטיפולו, של אודי. על-כן הטענה דינה להידחות, והרשעתו ראוי לה שתתקיים.
אשר לאיינוהרן, טענתו דומה, אך כשמדובר בו נשמעת הטענה מפי אחד הבכירים ביותר בבנק לאומי, יד ימינו של המנהל, הכול יכול, ארנסט יפת. במשך תקופה מסוימת תפקידו המוגדר היה בתחום שונה, אך גם אז היה מעורב בהחלטות. משנת 1982 ואילך היה מופקד על נושא הוויסות, ובמסגרת זו נטל חלק פעיל בפעולות ההדרכה וההנחיה ליועצים.
השופטת המלומדת לא נתנה אמון בגירסתו של איינהורן והייתה ביקורתית כלפיו מבחינת מהימנותו. היא זו שראתה אותו על דוכן העדים והתרשמה מהופעתו לפניה.
בכגון דא הרי איננו מתערבים דרך כלל. עם זאת, במקרה דנן, הגם שלא נתערב בקביעותיה של הדרגה הראשונה ובמסקנותיה, נראה לנו כי ננהג בהגינות ונעשה צדק אם נציין כי השופטת שגתה בהתייחסות אליו בשני עניינים שראוי לתקנם. השופטת משכה מסקנות לחובת איינהורן מבחינת אמינותו, בכך שנראה קורץ בעת מתן תשובה מתחמקת לשאלה. אין ללמוד מקריצה זו מאומה, שכן
--- סוף עמוד 429 ---
= 427 =
התברר לחלוטין כי אצל איינהורן קריצת העין הזו היא תולדה של ליקוי פיזיולוגי כרוני. והנה נמצא איינוהרן לוקה כפליים בשל תופעה פיזיולוגית זו, המסבה לו, בלאו הכי, סבל ועוגמת נפש.
מימצא אחר גם הוא ראוי להתערבות, והוא שבישיבה עם גדיש וסדן, שבה הועלתה לפני מנהלי בנק לאומי הצעת "תכנית הרשת", השתתף גם איינהורן. מימצא זה נסתר בראיות איתנות, שכן בעת הפגישה היה איינהורן בדרכו לארצות-הברית או כבר שהה שם כדי לעבור טיפול רפואי.
בכפוף לתיקון זה, לשם העמדת העובדות על דיוקן, אינני רואה מקום להתערבות ביתר הקביעות העובדתיות ובמסקנות המשפטיות הנובעות מהן. הרשעתו בעבירות נושא האישום השני בדין יסודה.
האישום השלישי
248. באישום זה מייחסת התביעה למערערים עבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין, לאמור – עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. זאת הן באשר לדו"חות כספיים אשר ערכו בשנתיים שקדמו למשבר, והן בתשקיפים שפירסמו עם הנפקת מניותיהם לציבור.
על-פי הנטען בכתב האישום, הדו"חות והתשקיפים לא כללו מידע חיוני למשקיעים לצורך הערכת מצבם העסקי של הבנקים, שווי מניותיהם והסיכונים שברכישתן ובהחזקתן. הנאשמים פעלו להגביל את המידע שיימסר לציבור לתוצאת מדיניות התשואה החיובית המתמדת (עליית שערי המניות), בלא לחשוף את המידע החיוני בדבר הוויסות – היקפו, דרכי הפעלתו, ההתחייבויות והסיכונים הכרוכים בו.