בנק לאומי, מנהליו ורואי החשבון שלו הואשמו על כי לא גילו בדו"חות הכספיים התקופתיים את ההלוואות שנתן הבנק לחברות המווסתות, ואת האחריות שנטל לפירעונן או להפסדיהן כתוצאה מפעילותן לצורכי הוויסות. כן לא הוצגה בדו"חות הפחתת הון המתחייבת מהחזקת מניות הבנק בחברת לאומי קיימן ובגין מלאי המניות המוחלפות שהחזיקה קבוצת דיסקונט.
על-פי הנטען, הציגו הנאשמים בספרי הבנק ובמאזניו את ההחלפות כ"מכירות", למרות היותן עיסקאות למראית עין בלבד, הכוללות התחייבות למכר חוזר. בספרי הבנק רשמו הנאשמים, בהזדמנויות שונות, כי מכרו מניות תמורת סכומים שונים, מניות אלה נרכשו זרה מיד בסמוך לפירסום המאזן התקופתי, אך הושמטו במתכוון ממאזן זה. כן לא גילו הנאשמים את הגידול שחל במלאי הוויסות בתקופה שבין תאריכי המאזנים לבין תאריכי חתימתם.
קבוצת דיסקונט, מנהליה ורואי החשבון שלה הואשמו על כי נמנעו מלגלות בדו"חות הכספיים כי הבנק ואי.די.בי. נתנו הלוואות לחברות המווסתות ונטלו אחריות לפירעונן, או התחייבו לשאת בהפסדיהן כתוצאה מעילותן לצורכי הוויסות, כן לא הציגו בדו"חות הבנק הפחתת הון שהתחייבה מהחזקת מניות דיסקונט ואי.די.בי. בחברת אי.די.בי.
= 428 =
אינטרנשיונל נ.ו. ואחרות, ובגין מלאי המניות המוחלפות שהחזיק בנק לאומי, וכן לא הציגו את ההתחייבות לרכישה חוזרת ואת הסיכונים שבהחזקת מניות בנק לאומי שהיו
--- סוף עמוד 430 ---
מווסתות אף הן. אף נאשמי דיסקונט לא גילו את הגידול שחל במלאי הוויסות בתקופה שבין תאריכי המאזנים לבין תאריכי חתימתם.
בנק המזרחי ורואי החשבון שלו נאשמו כי לא גילו בדו"חות הכספיים את ההלוואות שנתן הבנק לחברות המווסתות ואת האחריות שנטל לפירעונן או להפסדיהן, ולא גילו את הגידול שחל במלאי הוויסות בתקופה שבין תאריכי המאזנים לבין חתימתם. זאת ועוד, עד לשנת 1980 נמנעו הנאשמים מלגלות בתשקיפים כי שערי המניות וותו על-ידיהם. החל משנה זו, בעקבות התערבות הרשות לניירות ערך ודרישתה לגילוי הוויסות, הוצג דיווח חלקי בלבד של פעולות הוויסות, דיווח שסיכל את יכולת הציבור להבין את משמעות הוויסות וסיכוניו, ושכמוהו כגילוי לא נאות, כוזב, חסר ומטעה. בנוסף מואשם בנק לאומי כי לא גילה בתשקיפים שמניותיו מווסתות גם על-ידי לאומי קיימן, ושמלאי הוויסות הועבר לבנק דיסקונט במסגרת פעולת ההחלפות. קבוצת דיסקונט נאשמה על כי השמיטה ממלאי הוויסות את המניות שהועברו למראית עין ללאומי במסגרת עיסקאות ההחלפה, ובנק המזרחי הואשם על כי לא גילה בתשקיפים כי הבנק מבצע את הוויסות בעצמו ובאחריותו המלאה.
הבנקים, מנהליהם ורואי החשבון הואשמו ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובהעלמת פרטים שהיה עליהם לרושמם במסמכים אלה, בכוונה לרמות את ציבור המשקיעים והמפקידים – עבירה על סעיף 423 לחוק העונשין.
הרישום הכוזב והאישום הראשון
249. לפי מבנה כתב האישום ולשמע הטיעון הממצה והיסודי שהושמע מפי הפרקליטים, ניסתה ואף ביקשה התביעה להסמיך אישום זה לאישום הראשון, בבחינת היותו של אישום הרישום הכוזב פועל יוצא ממדיניות הוויסות אשר נוהלה וקודמה ביוזמת המערערים ובהדרכתם כמתואר וכנטען באישום הראשון. אם באישום הראשון דובר על הפגיעה ביכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם כתוצאה מכישלון המדיניות, הרי האישום השלישי מתייחס להיבט ספציפי המתקשר לאותו כישלון, שעניינו מעשה המכוון לכסות על ערוות הכישלון ברישום כוזב במסמכי התאגידים, לאמור: הבנקים. לפי אותה גירסה, הטעם לרישום הכוזב הוא בחשש שאם ייוודע ברבים, מתוך עיון במסמכי התאגיד ובתשקיפים, כי מדיניות הוויסות אין בה רק ברכה של תשואה חיובית, אלא גם סיכון של הפסד כספי, כי אז עלולה הייתה המדיניות לקרוס ולמוטט את יכולת הבנקים. על-כן יש להציג תמונה ורודה ומחמיאה של המניות לעיני הציבור, אפילו אם תמונה אופטימית זו אינה נאמנה ואינה תואמת את המציאות.
אכן, יש קשר בין האישומים השונים אך לא כריכה ביניהם. הקשר הוא מדיניות הוויסות, העוברת כחוט השני לכל אורך פרשת המניות הבנקאיות, לא רק מיום התגבשות המודעות לחציית הקו האדום מתחום הכישלון העסקי האזרחי לתחום המעשה הפלילי,
--- סוף עמוד 431 ---
= 429 =
אלא מבראשית, מאז תחילת התופעה בשנת 1975-1976. דומה שהיום, בראייה לאחור וכחוכמה שלאחר מעשה, אפשר היה להצביע על זרעי הפורענות העתידה לבוא כשהם הונחו לפתחם של הבנקים והרשויות בתוך הקרקע הגועשת של אינפלציה מסוכנת ושל מדיניות כלכלית הנתונה בקשיים. אולם המסגרת לדיון המשפטי בדרגה הראשונה ולפנינו נתחמה בכתב האישום לתקופה שלמן תחילת 1980, ועל-כן רק בתחום תקופה זו נתמקד בהצגת העובדות על-ידי התביעה. מתוך סדרת המסמכים מזמן אמת שפירטתי לעיל למדים כי לדעת ראשי הרשויות באותן שנים הוויסות ככזה הוא לכאורה כשר מבחינת חוקיותו, אלא שיש לעשותו כהלכה, וזאת ניתן לעשות בדרך הידברות ובקביעת כללים כאלה ואחרים, שלמרבה הצער לא באו לעולם בעוד מועד. מקבל אני את קביעת הדרגה הראשונה, כי המודעות לכך שמדיניות הוויסות פוגעת ביכולת הבנקים לקיים התחייבויותיהם התגבשה בתחילת שנת 1982, אבל אדגיש ואציין, שהמודעות הזו וקביעת מועדה דרושות וחשובות לצורך האישום הראשון. ובאשר לאישום זה ראיתי כבר לקבוע את שקבעתי לעניין אי-הוכחה להסתברות אובייקטיבית עובדתית שהעבירה תתגשם, והסקתי את המסקנות מכך. אולם לא בכך העיקר לצורך האישום השלישי, שכן באישום זה מדובר לא על מודעות, אלא על מעשה שנעשה ביודעין במגמה להסתיר מעיני הציבור את חוליי מדיניות הוויסות ונזקיה הצפויים. אם רישום כזה היה נעשה קודם לשנת 1982, גם אז הוא היה פסול.
אמור מעתה, השאלה העומדת לפנינו היא, אם – כשמשקיפים על הרישומים שהתביעה הפנתה אליהם, על רקע כללי החשבונאות הנאותה, על-פי הדין החל על העבירה המסוימת הזו ומתוך ראיית תופעת הוויסות בכללותה על חולייה – ניתן לקבוע בוודאות הדרושה להליך פלילי, כי הרישומים שמדובר בהם בכתב האישום כוזבים היו וכי המערערים אחראים לכך.
מסקנת ההרשעה וההשגות עליה
250. השופטת המלומדת בהכרעת הדין השיבה על כך בחיוב, ועל-כן הרשיעה את המערערים בעבירות שיוחסו להם באישום שלישי זה. בעיקרי הדברים עמדתה מקובלת עליי, ובראש ובראשונה סקירת הניתוח המשפטי המעמיק של יסודות העבירה, כפי שהתפרשו במרוצת השנים. תהיה לי הסתייגות מסוימת באשר להיקף ההרשעה כלפי כלל המערערים והסתייגות מלאה מההכרעה כנגד המערער רואה החשבון בבלי, אך על כך בהמשך.
251. טוען הסניגור המלומד, עו"ד גולדנברג, כי יסודות העבירה לא הוכחו, וכפועל יוצא מכך לא היה יסוד להרשעה. טענה אחת שבפיו היא שהמערערים הורשעו בכך שגרמו לאי-רישום של שני פריטים בדו"חות הכספיים, ואילו גרימה לאי-רישום אינה מהווה כלל ועיקר את העבירה הזו. בכישרונו כי רב עטף הסניגור המלומד את העובדות במעטה של טיעון משפטי מלומד על עיקרי באחריות פלילית, על אחריות שילוחית בעבירות אשם – מתוך ניסיון לא צליח להרחיק את המערערים שהוא ייצג (כשם שביקשו לעשות זאת גם הסניגורים האחרים) ממעשה הרישום. יש בכך מידה מסוימת של הנמכת דמותם של
--- סוף עמוד 432 ---
= 430 =
המערערים כמנהלים דומינאנטיים, כ"מפקדים" שעל פיהם יישק דבר, ושכל רזי הבנקאות, לרבות מבנה הדו"חות הכלכליים והכספיים, נהירים להם, והטלת האשמה על החשבונאי הרושם, או – על דרך הפראפראזה – על "ה-ש"ג".
מי שהוביל את מדיניות הוויסות במערכת הבנקאית עד לפרטי הפרטים הם המנהלים הבכירים, ובענייננו יפת ואיינהורן בבנק לאומי, רפאל רקנאטי ואלי כהן בבנק דיסקונט ואהרון מאיר בבנק מזרחי, על-כן, אם נעברה העבירה, אין הם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם.
252. טענה נוספת היא שהמערערים הורשעו בגין מחדל של אי-רישום. את ההרשעה לפי סעיף 423 לחוק העונשין הנ"ל לא ניתן לבסס על מחדל, וודאי כשמדובר על חובה עמומה שאינה ברורה ואינה מפורטת, שאותה מייחסים למערערים. דוחה אני טיעון זה, שכן להבנתי במקרה דנן לא מדובר כלל ועיקר במחדל. מדובר ברישום כוזב שאיננו משקף את המציאות ובמתכוון. הרישום הכוזב האקטיבי הוא לא בכך שנרשמו דברים מסוימים שאינם נכונים או שהם טעים, או במילים אחרות שהרישום שכן נעשה בכזב יסודו. הרישום הכוזב הוא בכך שנתונים אינם תואמים את המציאות. אם, למשל, בעניין ה"החלפות" רושמים מלאי אפס, בעוד שבמציאות כפי שתיחשף ימים ספורים לאחר מכן המלאי הוא עצום ורב, והרישום שיקף מכירה למראית עין, הרי רישום כזה, במה שיש בו ובמה שאין בו, הוא הכזב. הוא הדין, למשל, בחברה שצברה הפסדים או שפעולתה העסקית תסתכם בסופה של תקופה בהפסד ואילו הרישום בספרים משקף רווח.
אם אין רושמים בדו"ח את ההפסד או ההפסד הצפוי בעליל ומעלימים אותו מעיני הציבור, הרישום הכוזב במקרה כזה הוא לא רק בכך שמשקפים רווח שאינו קיים, אלא מעלימים הפסד שקיים גם קיים.
253. אכן, בת"פ (ת"א) 2035/74 [75] (הערעור נדחה: ע"פ 620/75 מדינת ישראל נ' קריב ואח' [49]) ראיתי לציין ולהדגיש כי מאזן ודו"חות כלכליים ורישומים מעין אלה, יש לדעת לקרוא בהם ולהבין את הגלום בהם ממה שרשום בהם במפורש וממה שעולה מבין השיטין ולצד הרישום. ולכן, התמונה שתצטייר בעיני יודע דת ודין החשבונאות והכלכלה כדו"ח חיובי, יכול שתיראה בעיני הדיוטות כשלילי, ונהפוך הוא. רישום לא יהיה כוזב אם מתוך עיון נאות בו תצטייר התמונה המלאה, אפילו אינה ברורה די צורכה ולא תובן כהלכה בעיניהם של הדיוטות, אולם הרישום הוא כוזב כאשר גם איש המקצוע לא ימצא בו את שצריך היה להיכלל בו.
בענייננו, גם בעל המקצוע כרואה החשבון לא יכול היה לדעת ולהבין כי בדו"חות הכספיים שלקו בהעלמת עובדת ההחלפות יש מן הכזב, שהרי לא היה ברישום רמז ואבק של רמז כי ישנה התחייבות לרכישה חוזרת של המניות שנמכרו למראית עין. אילו בדו"חות ניתן היה להבחין במראית העין, כי אז אפשר היה אולי "ללמד זכות" על הרושמים ועל המערערים, לאמור: מה עבירה מייחסים לנו, הרי כל יודע קרוא דו"ח כלכלי, היה מבין כי המחליפים מחזיקים במלאי גדול של מניות עצמם, ולא הוסתר דבר.
--- סוף עמוד 433 ---
= 431 =
אולם לא כאלה הם פני הדברים בענייננו. כפי שאראה בהמשך, אפילו רואה החשבון בבלי, שהיה רואה החשבון החיצוני של הבנק, הוכשל ברישום הזה ולא יכול היה להבחין בכזב שבו ולהגיב כנדרש, ועל כך אעמוד להלן. הוא הדין ככל שמדובר בהיעדר נתונים בדו"חות להתחייבויות שנטלו על עצמם הבנקים כלפי החברות המווסתות, התחייבויות שהיו מסבות הפסדים ממשיים הגם לא קטסטרופליים לבנקים עם הפסקת הוויסות. על-כן, בכך שלא ניתן ביטוי לכך בדו"חות, אם אמנם הדבר נעשה במכוון, למעשה נעה רישום אקטיבי של מצב נכסי הבנק בצורה מטעה ונעדרת גילוי נאות. על-כן, ככל שמדובר בדו"חות הכספיים, אם הרישום נעשה כפי שנעשה במתכוון, הרישום הוא כוזב ומהווה את העבירה.
254. על כך שהרישום נעשה במודע ובמתכוון למדים מדרך ניהולה וקידומה של מדיניות הוויסות, במיוחד בתקופה שלפני המשבר. למערערים היה עניין רב להעלים מעיני הציבור את חוליי המדיניות הזו, את הסיכונים שהיא טומנת בחובה ואת ההפסדים הצפויים, במקרה של הפסקה לא מוסדרת של הוויסות. הרישום הכוזב בספרים הוא אחד הביטויים למגמה רצונית זו. אמור מעתה, שככל שמדובר בדו"חות הכספיים, הרישומים היו כוזבים, והמערערים חטאו בעבירה זו.
התשקיפים
255. לא בלי היסוס מגיע אני לכלל מסקנה, כי לא היה מקום להרשיע את המערערים בעבירה דנן בהקשר לתשקיפים שליוו את הנפקותיהם לקראת גיוס הון מן הציבור במסגרת מדיניות הוויסות. שלא כמו בדו"חות הכספיים, בתשקיפים ניתן ביטוי למדיניות הוויסות – לכך שהיא קיימת ומופעלת במקרים שהוויסות נעשה גם במסגרת המסחר ב"לידר", וגם ניתן ביטוי לכך כי מדיניות הוויסות עלולה להיפסק.
הרישום האמור בתשקיפים נעשה לדרישת הרשות לניירות ערך בנוסח המוסכם עליה, שהוא אל נכון פרי של פשרה בינה לבין הבנקאים. הרשות לניירות ערך היא המופקדת על בדיקת התשקיפים ובחינתם, עד כמה יש בהם גילוי נאות של עובדות החשובות לציבור המשקיעים. הרשות היא זו אשר על-פי סמכותה צריכה להגן על האינטרסים של המשקיעים ולעשות את הנדרש בתהליך בדיקת התשקיפים ואישורם לבל ייפגע ציבור זה.
משהגיעה הרשות לכלל הסכמה על נוסח התשקיפים ולא ביקשה לשנותו לאחר מכן, יכלו המערערים להסתפק בנוסח המוסכם ולצאת מתוך ההנחה כי אין בו פסול. יצוין, כי בחלק מהתשקיפים יש אפילו גילוי רחב ומלא יותר מזה שנקבע בנוסח המוסכם.
אכן, גם לי נראה שראוי היה שהתשקיף, אשר מפורסם ומופץ בציבור, יהיה מיועד לא רק כדי לספק את המידע הדרוש לבעלי מקצוע העוסקים בשוק ההון ולא רק כדי לספק
--- סוף עמוד 434 ---
= 432 =
סקרנות של משקיעים גדולים, אלא יהא מופנה גם לעיונם של משקיעים אחרים, ביניהם "עמך", שלא הוכשרו לקרוא את האותיות הקטנות שבין שוליו של מסמך משפטי. לכן ראוי היה שהתשקיף יהיה ברור יותר, מקיף וחושף בנדיבות לב רבה יותר את המציאות המורכבת, אולם משנעשה הגילוי בדרך שנעשה על דעת הרשות, לא יהיה זה נכון להגיע למסקנת הרשעה.
יתרה מזאת, השופטת המלומדת עצמה, בהכרעת הדין, סברה – ולו גם ניסוח חלופי – כי את המידע בדבר מדיניות הוויסות והשלכותיה צריך היה להביא לכלל ביטוי לידיעת הציבור אם בדו"חות הכספיים ואם בתשקיפים ואפשר אולי רק באחד מהם. מאחר שמצאתי כי המקום הראוי לאותו גילוי היה דווקא בדו"חות הכספיים ואילו שם הוא נעדר ומשום כך גם מצאתי שהרישום כפי שנעשה הוא כוזב, ניתן להסתפק בכך לצורך ההרשעה, ואין להלקות את המערערים פעמיים בשל אותו מעשה, על אחת כמה וכמה שבתשקיפים כאמור אין התנכרות למדיניות הוויסות, והמידע, הגם במשורה, נמסר.
ההרשעה ככל שהיא מבוססת על התשקיפים, דינה להתבטל אפוא.
האישום המיוחס לרואה החשבון דן בבלי
256. ראיתי לנכון, לראוי ולצודק, על-פי כלל הראיות, לקבל את ערעורו של בבלי ולזכותו. אנמק בהרחבה את טעמיי לכך.
הרקע
257. המערער, דן בבלי, רואה-חשבון במקצוע, שימש בתקופה הרלוואנטית לכתב אישום (שנת 1980 ועד אוקטובר 1983) כמבקרו החיצוני של בנק לאומי לישראל בע"מ.
בתוקף תפקידו ביקר בבלי (ביחד עם רואה החשבון חיים ברמן ז"ל) את ספריו של הבנק וחיווה דעתו באשר לדו"חות הכספיים השנתיים שפירסם הבנק על-פי חוק (דו"חות כספיים כהגדרתם בתקנות ניירות ערך (עריכת דו"חות כספיים), תשכ"ט-1969, לאמו: מאזן, דו"ח רווח והפסד לרבות ההערות והביאורים להם).