ההרשעה ככל שהיא מתבססת על התשקיפים תתבטל.
אשר למערער רואה החשבון שהורשע בסיוע למערערים יפת ואיינהורן בביצוע
--- סוף עמוד 450 ---
= 448 =
העבירה של רישום כוזב במסמכי התאגיד, ייאמר כי מהטעמים שאותם פירטתי בהרחבה יש לקבל את ערעורו, לזכותו מכל אשמה, לבטל את גזר הדין ולהחזיר את הקנס שהושת עליו, אם שולם.
כמו כן יש לזכות את אי.די.בי. מההאשמות שיוחסו לה באישום השני, לבטל את העונש שנגזר עליה ולהחזיר לה הקנס שהושת עליה, אם שולם.
אשר לגזר הדין
280. דינם של המערערים נגזר כמפורט לעיל כדלהלן:
(א) דינו של ארנסט יפת נגזר לעונש מאסר לריצוי בפועל של 11 חודשים, קנס בסך 900,000 ש"ח ושנתיים מאסר-על-תנאי;
(ב) דינו של מרדכי איינהורן נגזר ל-8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 600,000 ש"ח קנס ושנתיים מאסר-על-תנאי;
(ג) דינו של ראל רקנאטי נגזר ל-8 חודשי מאסר בפועל, 600,000 ש"ח קנס ושנתיים מאסר-על-תנאי;
(ד) דינו של אלי כהן נגזר ל-6 חודשי מאסר בפועל, שלא בעבודות שירות, 500,000 ש"ח קנס ושנתיים מאסר-על-תנאי;
(ה) דינו של אודי רקנאטי נגזר ל-18 חודשי מאסר-על-תנאי ו-400,000 ש"ח קנס;
(ו) דינו של אהרון מאיר נגזר לשנתיים מאסר-על-תנאי ו-600,000 ש"ח קנס.
(ז) דינו של דב נווה נגזר לשנה מאסר-על-תנאי ו-45,000 ש"ח קנס.
281. השופטת המלומדת, בגזר-דין מפורט ומנומק, נתנה דעתה לכל טענה שנטענה לפניה הן על-ידי התביעה והן על-ידי הסניגוריה, ולאחר שיקול מרובה גזרה את הדין כפי שגזרה. אכן, השופטת הייתה מודעת לתרומתם האישית החיובית של המערערים במרוצת השנים לכלכלת המדינה ולמשק בישראל, וכן לתרומת כל אחד מהם לחברה בישראל, גם בנדיבות לב כספית וגם במעורבות ציבורית נאצלה. אולם מנגד ראתה מול עיניה את הנזק הכבד שהסבו למדינה במדיניות ההרפתקנית שיזמו והובילו במשך שנים גם כשנתגבשה מודעותם לסכנה הקרבה והולכת. היא נתנה דעתה לדרכי התחבולה, הכזב והמירמה שליוו את יישום המדיניות, מתוך התנכרות לחובת המון שלהם לציבור המשקיעים שהתפתו לקבל את עצת היועצים והסתנוורו ממדיניות התשואה החיובית המרשימה מבחוץ והעכורה מלפנים. בבואה לגזור את דינם בביצוע מעשים אלה ראתה לנגד עיניה את אלה שהגדירה אותם כ"רמאים הקטנים" שעשו מעשים חמורים פחות והסבו נזק מועט בהרבה ובכל זאת נענשו בחומרה כדי לעקור תופעות שליליות ומזיקות אלה מחיי החברה ובחיי המסחר והכלכלה במיוחד.
--- סוף עמוד 451 ---
= 449 =
השופטת המלומדת הדגישה כי היא מודעת לכך שעבר זמן רב מאז התרחשות הדברים וכי בדרך כלל שיהוי כזה מצדיק הקלה בדין והימנעות מהטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל, כשם שנתנה דעתה לגילם של המערערים ולבעיותיהם האישיות. עם זאת סברה כי שיקולים אלה מצדיקים עונש שיהיה מתון מהמתחייב, אך עדיין בעוצמה וברמה שתקרין הרתעה והטלת קלון.
השופטת המלומדת גם הייתה מודעת לסנקציות המנהליות והאזרחיות החריפות שהומלצו על-ידי ועדת החקירה ויושמו בפועל, אולם גם בהם ראתה רק עילה להקל בדין ולא עילה להימנע מהטלת עונשים מוחשיים ומכאיבים מקום שהדבר מתחייב. לא נעלמה מעיני השופטת גם ההתנהגות של הרשויות שעודדו אל נכון את הבנקאים להתמיד במדיניות הוויסות בדרכם הם. השופטת סברה, וכך עולה מפסק-הדין, כי הרשויות נכנעו לעוצם ידם ולדרישותיהם התקיפות של המערערים ונציגי הבנקים האחרים שלא ערערו לפנינו כי כוחם היה רב להם וכי הרשויות בשל מצוקתה הכלכלית של המדינה ראו עצמן מחויבות לרצות את הבנקאים כדי שאלה יתרמו מצדם בפעילותם בארץ ובמיוחד בח"ול לחיזוק כלכלתה של ישראל.
282. כל השיקולים הנ"ל של השופטת המלומדת ראויים ונכוחים הם, ולא ראוי היה להתעלם מאף אחד מהם, אולם השאלה הנשאלת היא האם נתנה את המשקל הראוי לכל אחד ואחד מהנימוקים הראויים להישקל לקולא מול הנימוקים הראויים להישקל לחומרא.
נראה לי כי במסגרת הדיון לפנינו התבררה, בבהירות ובהחלטיות רבות יותר מאשר בעניין גנור [1] ובדיון לפני הדרגה הראשונה, מעורבותן של הרשויות בגיבוש מדיניות ויסות המניות הבנקאיות, במתן תוקף וגושפנקא בלתי אחראית לתופעה שלילית זו, בניסיונן לקיים את מדיניות הוויסות, אמנם ברמה נמוכה יותר ומבוקרת, לאורך תקופה נוספת שתאפשר גיבוש מדיניות כלכלית חדשה ונרחבת ויישומה בדרך שתאיין את הצורך בוויסות, וכל זאת חרף המודעות עד כמה מדיניות הוויסות יש בה עיוות ויש בה סיכון. לכן, הגם שמעורבות זו של הרשויות לא הצדיקה, כמבואר לעיל, הימנעות מהעמדתם של הבנקאים לדין היא חייבה ומחייבת התחשבות רבה יותר בבנקאים המערערים לפנינו כשחורצים את גזר-דינם.
השופטת המלומדת אכן לא התעלמה מסנקציות אחרות שהוטלו על המערערים ושהרחיקו אותם בין היתר מפעילות בממלכתם – ממלכת הבנקאות – ששלטו בה ללא עוררין, אך כנראה במידה מסוימת ללא מעצורים. אולם נראה לי כי המשקל שניתן לסנקציות חריפות ויוצאות דופן אלה לקולת הדין אינו מניח את הדעת. ראוי היה בנסיבות אלה, כשמוסיפים ענישה פלילית לענישה הציבורית והאזרחית הכבדה, להקל עם המערערים מעבר למה שמשתקף מגזר הדין.
דומני שמסקנה דומה מתבקשת באשר לריחוק הזמן עד להכרעת הדין בדרגה הראשונה ועד לסיום ההליך לפנינו ולעובדה שהבנקאים, במידה מסוימת, נגררו למדיניות הוויסות מתוך מצוקת הבנקים שהתקשו להגן על הלימות ההון שלהם ועל תדמיתם בארץ ובעולם בתקופה של כלכלה לא יציבה ואינפלציה סוחפת, גועשת ודוהרת.
--- סוף עמוד 452 ---
= 450 =
283. על-כן, אילו דעתי הייתה נשמעת, היה מקום להקל במידה מסוימת, כפי שאציע, בדינם של המערערים, אפילו ההרשעה כולה בכל האישומים הייתה נשארת על-כנה. אולם ודאי שהקלה בדין בהדרגתיות בין המערערים השונים מתחייבת, משהגעתי לכלל מסקנה שמן הראוי, בנסיבות המקרה דנן, לזכות את המערערים מהאשמה שיוחסה להם באישום הראשון.
נראה לי כי בנסיבות הנ"ל אין זה מן הראוי לקיים היום ולאור כל שנאמר לעיל עונשי מאסר שאותם יצטרכו המערערים לרצות בפועל. נראה לי כי במישור הזה יש מקום וצורך בהתערבותנו בגזר הדין.
שקלנו אם לא יהא זה מן הראוי להותיר על כנו עונש מאסר ממשי כלשהו שירוצה בעבודות שירות, אך לאחר שיקול-דעת מרובה, אנו סבורים שמן הטעמים שציינתי לעיל אין בכך כיום טעם וצורך. לפיכך הנני מציע לבטל את עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים. הסטיגמה המרתיעה הנדרשת במקרה כזה והגמול שבהטלת העונש, לצד הסנקציות המינהליות שהופעלו כנגד המערערים, יבואו לכלל ביטוי ומיצוי מספיק בעונשים המוצעים כאן:
(א) הקנסות כפי שהוטלו על כל אחד מהמערערים שהרשעתו אושרה על-ידינו, ולו גם בחלקה, יעמדו בעינם;
(ב) עונשי המאסר-על-תנאי אשר הוטלו על המערערים בבית-המשפט קמא אף הם יעמדו בעינם, וזאת לתקופה ועל-פי התנאים שנקבעו על-ידי השופטת המלומדת בדרגה הראשונה.
284. תמה, ואני רוצה להניח שגם נשלמה, פרשה סבוכה, כאובה ועגומה זו בתולדות כלכלת ישראל; פרשה שזעזעה את אמות הספים של הבנקאות בישראל, שהסבה נזק כבד ביותר למשק המדינה ולתדמיתה קב עם ועולם, ואשר הסעירה, בצדק, את הציבור הרחב. אכן, מדיניות ויסות המניות הכושלת הייתה תולדה של תקופה סוערת וגועשת בכלכלת ישראל שהעמידה את רשויות השלטון ואת הבנקאים במצוקה, כאשר אלה וגם אלה התקשו למצוא את התגובה הנאותה לתופעת האינפלציה האוכלת כל חלקה טובה בכלכלת ישראל, ובו בזמן נדרשו לגייס הון מן הציבור בארץ וממשקיעים בחו"ל כדי לייצב את המשק ולקיים את צורכי המדינה והחברה. יש להצטער צער רב על כך שהבנקים והעומדים בראשם, ורשויות השלטון, ואלה שהנהיגו אותן, בעשותם לפתרון מצוקותיהם הזניחו את חובותיהם למשקיעים, ללקוחות שהם כלל אזרחי ישראל, אשר נתנו בהם את אמונם ומסרו לידיהם ממיטב כספם וחסכונותיהם בתקווה כי על-פי המצגים שהועברו לציבור יישמר ערך כספם וגם יניב תשואה חיובית.
הבנקאים אישית באו על עונשם וגם חלק מהמופקדים על הרשויות נתנו את הדין בדרך זו או אחרת. מכאן ולהבא, ואולי זה כבר, יש להפנות את המבט לא עוד אל העבר
--- סוף עמוד 453 ---
= 452 =
העגום דווקא, אלא כלפי העתיד, למען יופקו הלקחים, יתוקנו העיוותים, תגבר האחריות ותינתן ההגנה הראויה לכספו של הציבור המופקד בידי הבנקים ובידי המדינה, וכל זאת מתוך דאגה כנה ואמיתית לאזרח, לזכויותיו לצרכיו.
השופט א' מצא:
ערעורים אלה העמידו להכרעתנו שורה של סוגיות משפטיות, כמה מהן חשובות, חדשות וקשות. חברי הנכבד, השופט ד' לוין, דן בפסק-דינו, בהרחבה רבה ובטוב טעם ודעת, בכל הסוגיות כולן. אני מסכים לכל מסקנותיו, ובנתון להערות אחדות, שמטרתן אך לחזק את צדקת הכרעתו של חברי בפרשתו של האישום הראשון, הנני מצטרף גם להנמקתו היסודית והמאלפת.
2. ההכרעה בפרשתו של האישום הראשון מתמקדת, בסופו של דבר, בשתי שאלות עיקריות. האחת: כלום לשם הוכחת היסוד של פגיעה ביכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם היה על התביעה להוכיח גם את כימוי שיעור הפגיעה ביכולתו האמורה של כל אחד ואחד מהבנקים? והשנייה: כלום בברירת דרכם אם לסגת לאלתר מן הוויסות או להמשיך בו – לאחר שנעשו מודעים לקיום סכנת פגיעה ביכולתם של הבנקים – רשאים היו המערערים להתחשב בעמדתן התומכת של הרשויות ובמהלכים שנקטו, במטרה לאפשר ואף לעודד את המשכתו של הוויסות עד לגיבושה של תכנית כלכלית מקפת? חברי, השופט ד' לוין, משיב לשתי השאלות הללו בחיוב, ואילו חברי, השופט קדמי, וחברתי, השופטת שטרסברג-כהן, משיבים עליהן בשלילה. בהערותיי שלהלן, שתתייחסנה לשתי השאלות, אבקש לתמוך בעמת חברי, השופט לוין.
3. אפתח בשאלה הראשונה.
מקובל עליי שאת העבירה לפי סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות יש לסווג כעבירה התנהגותית. מכאן שהיסוד העובדתי של העבירה – עשייה בעסקי הבנק "בדרך שפגעה ביכלתו לקיים את התחייבויותיו" – איננו מצריך התרחשות התוצאה המזיקה בפועל, אלא נועד רק לאפיין את ההתנהגות האסורה. כן מקובל עליי, שכדי שיתמלא היסוד העובדתי די שתיווצר הסתברות אובייקטיבית לפגיעה מהותית וממשית ביכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו, ואין הכרח שההסתברות תתייחס למצב של חדלון פירעון טוטאלי שלו. את קיומה של הסתברות לפגיעה ביכולת הפירעון של הבנק מוטל על התביעה להוכיח, כבכל משפט פלילי, מעבר לספק סביר. כיצד אפוא תוכיח התביעה את קיום ההסתברות לפגיעה? חברי, השופט קדמי, כיד מומחיותו הטובה עליו, קובע את הכלל:
"'פגיעה' כאמור ניתנת להוכחה בראיות ישירות, על-ידי הצגת נתונים המציגים 'מתמטית' הפחתה ביכולת קיום ההתחייבויות; או בראיות נסיבתיות, ולפיהן ה'פגיעה' הינה מסקנה – חד-משמעית – המתחייבת הגיונית ממסכת נתונים מוכחים".
ועל כלל זה אין, כמדומה, חולק. יש בוודאי מקרים שבהם תהא הפגיעה נלמדת, כמסקנה הגיונית אפשרית אחת ויחידה, מן הנסיבות העובדתיות המוכחות. אך כלום זה
--- סוף עמוד 454 ---
= 453 =
המקרה שלפנינו? כך, אכן, סבור השופט קדמי. לגישתו, קיום הפגיעה בענייננו נלמד כמסקנה מתחייבת מן הגורמים שבעטיים נאלצה המדינה, בסופו של דבר, ליטול על עצמה את התחייבויות הבנקים כלפי רוכשי מניותיהם; קרי, ה"נתק" בין שערי המסחר במניות לבין שוויין הכלכלי של המניות, השלכות הנתק האמור על "כרית הבטחון" וגורמים נוספים שנועדו לקיים בעינה את יכולת הפירעון (ראו הפירוט בפיסקה 2(ד)(2) לפסק-דינו). לשון אחר: סופו של דבר מעיד על תחילתו. אילוץ המדינה ליטול על עצמה את התחייבויות הבנקים כלפי רוכשי מניותיהם הוא המעיד שיכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם בעצמם אכן נפגעה. ומשהוכחה פגיעה בפועל, מתייתר הצורך לבדוק אם קדמה לה פגיעה בכוח. אם תרצה: הפגיעה בפועל מהווה הוכחה מספקת לכך שהתקיימה הסתברות אובייקטיבית להתרחשותה. חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, שאף היא סבורה כי במקרה שלפנינו לא נדרשה התביעה להוכיח את כימוי הנזק הצפוי, מייחסת משקל ראייתי ניכר – כדרך שעשתה השופטת המלומדת – גם לדבריהם של ראשי הבנקים עצמם "בזמן אמת". מדברים אלה, ומנסיבות נוספות שאותן היא מפרטת, מסיקה חברתי כי המערערים היו מדעים גם לפוטנציאל הנזק שהיה גלום במעשיהם.
4. כחברי השופט ד' לוין, אף אני סבור כי בפרשתנו היה על התביעה להוכיח לא רק שהייתה הסתברות לפגיעה, אלא גם את שיעורה ועוצמתה של הפגיעה הצפויה. אכן, על קיום הסתברות לפגיעה ניתן ללמוד לא רק מן הנתק, אלא גם מהתבטאויותיהם המודאגות של מנהלי הבנקים בתקופה הסמוכה להתרחשות המשבר, וכן מהסדר המניות הבנקאיות, שנועד, אל נכון, להיטיב עם בעלי המניות (ולא עם הבנקים). אך אף אחד מאלה אינו מהווה ראיה מספקת לכך, שאלמלא ההסדר שיזמה הממשלה היו הבנקים נקלעים למצב שבו אין ביכולתם לקיים את התחייבויותיהם. בצדק מציין השופט ד' לוין, כי מסקנה זו אינה נלמדת מן הראיות. אדרבא, מראיות שונות שהובאו לפני בית-המשפט קמא ניתן להסיק, שמצבם של בנקים אחדים היה איתן במידה מספקת גם לספיגת פגיעה קשה בהון העצמי שלהם בלי שהדבר יגרע מיכולתם לקיים את התחייבויותיהם. מקובל עליי, שהסכמת הבנקים להצטרף להסדר המניות פועלת לחובתם.
אך להסדר, בנסיבות שבהן נעשה ובאווירה הציבורית שאפפה את עשייתו, הייתה ללא ספק גם השפעה פסיכולוגית על הערכותיו וציפיותיו של הציבור, וכפועל יוצא מכך – גם על החלטותיהם של הבנקים. משמעות דבר היא, שעל התביעה היה להוכיח את כימוי הפגיעה שהייתה צפויה לכל אחד מן הבנקים אלמלא ההסדר, ולהראות כי במצבו בזמן הרלוואנטי פגיעה בשיעור כזה עתידה הייתה לגרוע מיכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו. ללא ראיה כזאת, שמטבע הדברים יכלה להתבסס גם על אומדנים ולהתחשב גם בגורמים משתנים, התשתית שהונחה לפני בית-המשפט קמא לקתה בחסר.
5. אף לשאלה השנייה הדרושה להכרעה הנני משיב – כחברי, השופט ד' לוין – בחיוב. דעתי היא, כי לנוכח קורותיה ונסיבותיה הקונקרטיות המיוחדות של פרשת ויסות המניות, ולנוכח מעורבותן הפעילה של רשויות המדינה במהלכים אשר איפשרו ואף עודדו את המשכת הוויסות גם לאחר שנעשו מודעות לסכנה המסתברת הגלומה בכך ליכולתם של
--- סוף עמוד 455 ---
= 454 =
התאגידים הבנקאיים לעמוד בהתחייבויותיהם, אין בסיס איתן לקביעה כי התקיים במערערים היסוד הנפשי הדרוש לשכלול העבירה שיוחסה להם.
6. במבט לאחור הכול נראה גלוי וברור: מעת שהחלו הבנקים לווסת את מניותיהם, אי-שם באמצע שנות השבעים (ויש אומרים, עוד בשנת 1972), עלו הם עצמם, והעלו גם את המשק הישראלי, על מסלול הרה סכנות. הנהגת המדיניות של "תשואה חיובית" מתמדת, אשר הקנתה לבנקים שליטה בשערי מניותיהם, הייתה מרשיתה מהלך פסול.