--- סוף עמוד 257 ---
ובין מכספי הציבור שהשקיע במניותיהם, על בסיס האמון שנטעו בו כי הבנקים ישמרו על רמת שערי המניות ולא יפסיקו את מדיניותם זו לפתע.לגירסת התביעה, המנהלים היו מודעים לכך שפעולות הוויסות שתוארו לעיליוצרות את התלות האמורה ומבססות את התחייבות הבנקים כלפי הציבור להתמיד בדרך זו, כך שלפחות תישמר רמת שערי המניות ולא תרד. מאידך גיסא, היו המנהלים מודעים גם לכך שמתרחב וגדל הנתק בין שערי המניות וערכן הכלכלי הממשי, וכפועל יוצא מכך מתרבה הצורך בגידול האמצעים הכספיים שעל הבנקים לגייס למימון הוויסות. תופעה זו, שאיננה יכולה להתמיד עד אין סוף, תחייב את הפסקת הוויסות ותחשוף את הבנקים להתמוטטות שערי המניות ולהפסד אדיר של כספי בנק, שייגרם כתוצאה מכך. הבנקים יהיו חשופים לתביעות בהיקפים אדירים שיערערו את האמון בהם, ועל-כן תיפגע יכולתם לקיים את ההתחייבויות שנטלו על עצמם. על-פי הנטען, המנהלים היו מודעים לכך שהוויסות לא יוכל להימשך לאורך זמן ושיהיה הכרח להפסיקו, וכן היו מודעי לכך שככל שהם דוחקים את הקץ, כן יגבר הנטל על הבנקים בשל התממשות הסיכונים, ותגבר הפגיעה ביציבותם. הנה כי כן, התנהגות זו של מנהלי הבנקים מגשימה את כל מרכיבי העבירה לפי סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות, הווי אומר, שכל אחד מהמנהלים דלעיל, בהתנהגותו המודעת, עבר עבירת מנהלים בתאגיד בנקאי, על-פי הסעיף הנ"ל.רפאל רקנאטי ואליהו בן ציון כהן שימשו כמנהלים גם בחברת אי.די.בי. חברה לאחזקות בנקאיות בע"מ, שהועמדה לדין גם היא, לא בהיותה בנק, אלא כמי שהייתה מעורבת בכל התהליך כחברת האם של בנק דיסקונט לישראל. מאחר שאי.די.בי איננה בנק במובנה של פקודת הבנקאות, האישום כנגד מנהלי אי.די.בי הוא בעבירה מקבילה, שהוספה לספר החוקים בחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעקבות ההוראה הנ"ל שבפקודת הבנקאות, וזאת על-מנת שהנורמה ההתנהגותית הנדרשת ממנהלי הבנקים בנסיבות כאלה, תחול גם על מנהלי תאגידים דרך כלל, שאינם בנקים. העבירה שיוחסה לאלה היא עבירת מנהלים בתאגיד לפי סעיף 424(1) לחוק העונשין, שהיא זהה ביסודותיה לסעיף הנ"ל, חמורה יותר מבחינת העונש המרבי הקבוע בחוק (חמש שנות מאסר) ושונה במידה מסוימת בניסוחה.
12. אנו הופכים דף ומוצאים עצמנו מול רובד וסף שבתמונת האישום. נאמר בכתב האישום, ועמדנו על כך בתיאור הדברים לעיל, שהבנקים ניצלו את מנגנוני הייעוץ שלהם לשיווק מניותיהם תוך שהם מציגים לציבור המשקיעים מצגי שווא שלפיהם השערים שנקבעו על-ידי הבנקים למניותיהם במרוצת השנים מבטאים כביכול ערכים כלכליים אמיתיים וסבירים של המניות ו/או את חלקם של בעלי המניות בהונם של הבנקים ו/או שהם משקפים הישגים של הבנקים כמניבים רווחים ריאליים באופן קבוע. מצג שווא היה גם בתיאור טיבה ומהותה של המניה הבנקאית לפני הציבור כמניה סולידית וחסרת סיכון. עוד נטען בכתב האישום המפורט, כי לפחות מאז ראשית שנת 1981 או בסמוך לכך היה ברור לנאשמים שלא יוכלו להמשיך בוויסות לאורך זמן ושהפסקתו תגרום לנפילת שערי מניות הבנקים. חרף זאת המשיכו לייעץ ללקוחותיהם לרכוש את המניות ומכל מקום לא