7. ביום 17.5.10 הגיש העובד כתב תביעתו בפני בית הדין קמא, ובו טען לפיטורים שלא כדין - הן בשל שיקולים לא ראויים לפיטוריו, אשר היו לטענתו על רקע חשיפת שחיתות בחברה, והן בשל הליך שימוע לא תקין. כן תבע פיצוי לא ממוני מכח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים), הפרשי עמלות אשר לטענתו לא שולמו לו במלואם בהתאם לחוזה ההעסקה, זכויות סוציאליות שונות והשבה לעבודתו בחברה. אשר להפרשי העמלות נציין כי בתצהירו טען העובד להפרשים גבוהים מאילו שנתבעו על ידו וזאת מבלי לתקן את כתב התביעה.
פסק דינו של בית הדין קמא
8. בית הדין קמא פסק כי נפלו מספר פגמים בהליך השימוע הבאים לידי ביטוי בכך שמכתב הזימון לשימוע נשלח יום לפני עריכתו; נימוקי המכתב היו לאקוניים ולא מפורטים ("אי התאמה לדרישות התפקיד ויחסי עובד מנהל"); מעיון בפרוטוקול השימוע עולה כי נדונו במהלכו נימוקים שזכרם לא בא במכתב הזימון לשימוע (כגון, אי הסכמה לחתום על חוזה העבודה החדש, חוסר אמון הדדי עם מנהל המחוז, אי הסכמה ליטול חלק במטלות נילוות כגון חונכות בקורס מפקחים ויצירת דמורליזציה בקרב מפקחים במחוז); תצהירו של מר בצרי כלל נימוקים נוספים שלא אוזכרו בזימון לשימוע, פרוטוקול השימוע או תצהירו של מר אלקיים; עוד ציין בית הדין האזורי כי "ההחלטה על השימוע היתה ידועה מראש מבלי שלמעשה היה בירור אמיתי בנוגע לטענות שנטענו וכי מר אסייג כלל לא היה חלק מהשימוע והליך השימוע נוהל על ידי שני המשתתפים האחרים". כמו כן, ציין בית הדין האזורי כי לא שוכנע שיש לקבל את גרסת החברה כי הסיבה להפסקת העסקתו של העובד נעוצה בסירובו לחתום על הסכם העסקה חדש, שכן נושא זה עלה בדצמבר 2008 והזימון לשימוע היה במאי 2009. בית הדין ציין כי הוא ער לגרסת החברה – כפי שעולה מתצהירו של מר אבנר אבישי ונספחיו – לפיה ביני לביני נערכה פגישה נוספת בפברואר 2009 בהקשר לחשיבות החתימה על החוזה החדש ונפקות סירוב העובד לחתום עליו, ואולם בית הדין קבע כי פגישה זו אינה מהווה שימוע, משהעובד לא זומן אליה מראש וסיכומה לא הועבר לעיונו (אלא לתיקו האישי); לבסוף, ציין בית הדין כי מעבר לטרוניות על התנהלותו שהשתקפו במספר מצומצם של מיילים הרי ש"אין כל מייל או תלונה מהממונה הישיר של התובע ברוב תקופת העסקתו, מר דוויק" וכי החברה מסרה לו במהלך תקופת העסקתו "אינספור מכתבים המשבחים את פעילותו" ובחלק מהשנים אף הוכתר כעובד מצטיין או זכה בפרסים שונים. מסקנת בית הדין האזורי מניתוח זה היתה כדלקמן (פיסקה 21):
"אשר על כן אין לנו אלא להסיק כי פיטוריו של התובע נעשו שלא כדין וכי הנימוקים השונים והמגוונים ואף לעיתים הסותרים בגינם טענה הנתבעת כי פוטר התובע, אינם הנימוקים האמיתיים בגינם פוטר וכי פיטוריו היו קשורים לנימוקים שאינם גלויים ואכן קשורים להתנהלות התובע בכל הנוגע לפרשיות עליהם הצהיר לרבות בפרשת הבקדייטינג והתייחסות התובע בנדון לרבות נגד עובדים בכירים ממנו במערכת, שהיו אף הממונים עליו בצורה זו או אחרת".
ובהמשך פסק הדין נאמר כך (סעיף 26):
"אשר על כן אנו סבורים כי חלו פגמים בכל הליך הפסקת העסקתו של התובע, ופיטוריו נעשו שלא כדין, השימוע לא נעשה באופן ראוי, לא ניתנה לתובע שהות להיערך לשימוע זה ולא עדכנו אותו כי הוא יכול להביא עו"ד מטעמו. הנימוקים הרבים והשונים מעלים כי הנימוקים האמיתיים לא הובאו בפניו של התובע עובר לשימוע ומשכך כלל לא יכול היה להתייחס אליהם. פיטוריו נעשו לאלתר מבלי שיכול היה להיפרד מהסוכנים עימם עבד. כמו כן אנו סבורים כי פיטוריו הוכתמו גם בשיקולים זרים הקשורים לאופן בו התבטא בכל הנוגע לפרשיות שנחשפו בנתבעת, לרבות כנגד הממונים עליו".
9. החברה חויבה איפוא בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 288,258 ₪, כשתשלום זה היווה מכפלת גובה שכרו החודשי של העובד (48,043 ₪) בששה חודשים.
10. בהמשך פנה בית הדין לבחון אם העובד פוטר תוך הפרת הוראות חוק ההגנה על עובדים וקבע כי "לא שוכנענו כי התובע פוטר בניגוד לדין מחמת היותו חושף שחיתויות בניגוד להוראות חוק ההגנה" (סעיף 29 לפסק הדין). בית הדין האזורי קבע כי אשר לטענה בדבר זיוף פוליסות כי "התובע לא הציג כל תלונה רשמית שהגיש בנידון ולא הבהיר על איזה פוליסה אחרת מדובר ומשכך אין אנו סבורים כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הגיש תלונה וכן נושא זה לא עלה על ידי התובע בכל תהליך הפסקת עבודתו ומשכך גם לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש" (סעיף 35). אשר לפרשת הבקדייטנג קבע בית הדין כך (סעיף 38-39):