פסק דין
לפני תביעה כספית על סך 1,685,484 ₪.
כללי
1. התובעת 1, חברת פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ (להלן: "התובעת 1") הינה חברה פרטית שהוקמה ביום 29.6.98 ועוסקת ביבוא ושיווק ברזל לבניה, אשר בעליה ומנהלה הוא מר פהמי נעאמנה (להלן: "פהמי").
2. התובעת 2, רשמאן תעשיות רשת בע"מ (להלן: "התובעת 2") הינה חברה פרטית, אשר אחד מבעליה הינו פהמי.
3. עניינה של התובענה דנן בטענת התובעות לחוב כספי בסך 1,685,484 ₪ (להלן: "סכום החוב") שחייבות הנתבעות 1 – 3, דהיינו חברת ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), חברת המוביל מוצרי בנייה (2006) בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), חברת מ. המוביל החדש (1990) בע"מ (לבלן: "הנתבעת 3"). בהתאם לנטען, מקור החוב הינו באי תשלום בגין סחורה שסופקה להן ובגין תשלום על חשבון רכישת קרקע מהנתבעת 1 – עסקה אשר לא יצאה אל הפועל.
החברות הנתבעות 4-7 נתבעו היות ולפי הנטען חברות אלו הן חברות הקשורות לנתבעות 1-3 - הן חברות זהות בבעלויות, בפעילות, במיקום ובנכסים ובית המשפט התבקש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבן בגין חובות הנתבעות 1-3 ביחד ולחוד. בהקשר זה נטען כי נתבעות 1 – 3 הבריחו את נכסיהן אליהן.
נתבעים 8-12 הינם חמישה אחים, אשר נטען כי בזמנים הרלוונטיים שימשו כמנהלים ו/או בעלי המניות ו/או נושאי משרה בחברות הנתבעות. בתביעה נטען כי מכוח דוקטירנת הרמת המסך או במסגרת שיוך חובות באופן אישי לנושא משרה בחברה, יש לחייבם בגין החובות שחייבות הנתבעות 1-3 לתובעות.
טענות התובעות
4. התובעות טוענות כי בינן לבין הנתבעים התנהלו יחסי מסחר משך שנים רבות, במסגרתם רכשו החברות הנתבעות סחורה, בעיקר ברזל בנייה, מאת התובעות. בשלהי שנת 2006, החלה הנתבעת 1 שלא לעמוד בתשלומים השוטפים עבור אספקת הסחורה עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה. במהלך שנת 2007 עמד חובה על סך של 1,006,681 ₪. אי לכך ביקש מנהלה של הנתבעת 1, מר אסדי מאג'ד (להלן: "הנתבע 8" או "מאג'ד") כי התובעת 1 תעבור להתנהל אל מול חברה אחרת שבשליטתו, הנתבעת 2, אי לכך החל מחודש 6/2007 החלו לצאת החשבוניות בגין העסקאות בין הצדדים, על שם הנתבעת 2. במקביל החלה הנתבעת 1 שלא לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת 2 וחובה לתובעת 2 עמד במהלך שנת 2007 על 242,765 ₪.
בעקבות החובות שהצטברו, סיכמו הצדדים בניהם על עסקה למכירת מקרקעין בעכו, השייכים לנתבעת 1 ואשר היא הסכימה למכרם לתובעות בכפוף לקיזוז סכום החוב ממחיר הקרקע. ביום 26.7.07 נערך הסכם מכר מקרקעין בין הנתבעת 1 והתובעת 1 וחברה נוספת בשם אחים אנטון, חברה לעבודות בנייה עפר ופיתוח בע"מ (להלן: "חברת אנטון"). חברת אנטון, הינה בבעלותו של אדם בשם גו'רג', שהוא אחד מבעלי התובעת 2. לטענת התובעות, בהסכם הודו הנתבעות 1 עד 3 בחוב מפורשות והפנו לסעיף 5.2.3 להסכם המכר. ואולם, הנתבעות הפרו את ההסכם, שכן כרתו הסכם מקביל למכירת אותה הקרקע לחברה אחרת. אי לכך, הגישו התובעות תביעה לאכיפת הסכם המכר לבית המשפט המחוזי שנדחתה ולאחר מכן ערעור שאף הוא נדחה.
התובעות צירפו לכתב תביעתן חוו"ד המנתחת לטעמן את גובה החוב של כל אחת מהנתבעות 1 עד 3 לתובעות, בעזרת כרטסות הנהלת החשבונות של הנתבעות 1 עד 3 אצל התובעות, חשבוניות ושיקים.
התובעות טענו כי האחים הנתבעים 8-12 עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברות ועל כן מוצדק להרים את המסך במקרה דנן ולחייב את הנתבעים 8-12 בגין החובות של נתבעות 1-3. כן בנסיבות המקרה דנן יש משום הצדקה להרמת מסך ההתאגדות שבין החברות השונות. במקרה דנן הקימו הנתבעים חברות קשורות במטרה להתחמק מחובות לנושים בכלל ולתובעות בפרט. החברות פעלו מתוך אותם המשרדים, תחת שמות דומים, ובמסגרת הנהלת חשבונות משותפת ועובדים משותפים. דבר המצדיק הרמת המסך נגד הנתבעים 8-12.
בנוסף, טענו התובעות כי יש לחייב את הנתבעים 8-12 מכוח עקרון האחריות האישית של נושאי משרה. כן יש לחייבם מכוח דיני הנזיקין , שכן פעלו ברשלנות כלפי התובעות.
בכתב תשובה לכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים, ביקשו התובעות כי יינתן להן פס"ד חלקי על סך של 321,000 ₪, סכום שבו הודו הנתבעים 1 ו 8 במסגרת כתב הגנתם. כן התייחסו התובעות לטענת התיישנות לה טענו הנתבעים וטענו כי הגשת התביעה לאכיפת הסכם המכר וכל תקופת ניהולה, עצרו את מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה דנן.
בסיכומים שבו התובעות על טענותיהם שבכתב התביעה. כן התייחסו בהרחבה לעדויות רואי החשבון ועדויות האחים, אשר לטענם מוכיחות כי במקרה דנן מוצדק הרמת מסך הן בין החברות והן בנוגע לאחים הנתבעים 8-12 וחיוב האחים הנתבעים (8-12) באופן אישי.
טענות נתבעים 1 ו 8
5. הנתבעים 1 ו 8 הכחישו את החוב שיוחס להן ואף טענו כי חלק מהסחורה לא סופקה להם ע"י התובעות או הוחזרה. לטענתם הכרטסות אינן משקפות את הפעילות האמתית.
הנתבעים 1 ו 8 הכחישו כי עיסוקן של החברות הנתבעות זהה, וטענו כי כל חברה ועיסוקה היא. הנתבעים טענו כי המדובר בניסיון של התובעות ליצר עירבוביה בין המנהלים ו/או בעלי המניות לבין האחים. לטענתם לכל חברה וחברה מנהלים ובעלי מניות שונים בהתאם לרישומים ברשם החברות. העובדה כי מדובר באחים אין בה כדי לשנות ו/או ליצור בעלי מניות ו/או מנהלים שאינם כאלה על פי דיני החברות. לגישתם לא מוצדק הרמת מסך במקרה דנן.
הנתבעים 1 ו 8 התייחסו להסכם המקרקעין מיום 26.7.05 וציינו כי בית המשפט המחוזי דחה את תביעת התובעות לאכיפת ההסכם וקבע כדלקמן: "ההסכם שנחתם ביום 26.7.05 נחתם כטיוטא לא מחייבת שחסרה בה גמירות הדעת וכי אין לו תוקף הוא לא השתכלל לדרגת חוזה".
בסיכומים פרטו הנתבעים 1 ו 8 בנוגע לעיסוק השונה של כל חברה וחברה וטענו כי הנתבעת 1 עסקה במסחר בברזל, הנתבעת 2 בחומרי בנייה (חול, בלוקים, מלט וכו') והנתבעת 3 בתחום ההובלה. כמו כן המיקום של כל חברה היה שונה – עסקי הנתבעת 1 נוהלו מאזור התעשייה בעכו, עסקי הנתבעת 2 ממגרש בדיר אל אסד ועסקי הנתבעת 3 ממגרש בקריית אתא.
הנתבעים הסבירו את הסיבה להיקלעות החברה הנתבעת 1 לקשיים כלכליים, וכי על מנת לנסות לכסות את החובות שצברה, הציעו את המקרקעין שבבעלותם למכירה. לא היה כל ניסיון להתחמק מתשלום חובות ו/או להבריח נכסים.
הנתבעים 1 ו 8 ניתחו את חובותיהם הנטענים לתובעות בהתייחסם לחוו"ד, שהגישו התובעות, ולכרטסות הנהלת החשבונות. כן התייחסו לטענת התובעות כי בהסכם שנחתם בין הצדדים לרכישת הקרקע הם כביכול הודו בחוב. הנתבעים טענו כי אין הדבר כך והתייחסו בהקשר זה להמרצת הפתיחה שנדונה בבית המשפט בעניין.
לאחר ניתוח רכיבי החוב הנטען, הודו הנתבעים 1 ו 8 כי חוב הנתבעת 1 לתובעת 1 הינו בסך 321,735 ₪ אולם טענו כי הוא בחלקו התיישן: התביעה הוגשה ב 7.4.14 כל חוב אשר קדם ליום 6.4.07 חלה עליו התיישנות בשל כך שחלפו 7 שנים מיום החוב, על כן יש לקזז בגין התיישנות סכום של 107,951 ₪ וסה"כ סכום החוב עומד על 213,784 ₪.
ביחס לתובעת 2, הודו הנתבעים 1 ו 8 כי הנתבעת 1 חבה לתובעת 2 סך של 242,765.
אשר לנתבע 8 נטען כי אין להטיל עליו אחריות שכן לא מדובר בניהול רשלני מצידו. יש לשמור על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה לבין מנהלה ו/או בעלי המשרה בה. השימוש בכלי של הרמת מסך יעשה במקרים קיצונים ואין זה המקרה כאן.
טענות הנתבעים 2-7 ונתבעים 9-12
6. הנתבעים 2-7 ו 9-12, העלו טענות זהות לטענות הנתבעים 1 ו 8, למעט טענות נתבעים 1 ו 8 בנוגע לסכום החוב אותו הם מודים כי הם חייבים לתובעת 1.
בסיכומים טענו הנתבעים 2-7 ו 9-12 כי התובעות ביצעו עיסקאות עם הנתבעת 1 בלבד ועל כן אין הצדקה להגשת התביעה כנגד יתר הנתבעים.
לטענתם, התובעות לא הניחו תשתית עובדתית ולא הביאו ולו בדל ראייה לדוקטרינת הרמת המסך, לה הן טוענות. התובעות ביקשו הרמת מסך במקרה דנן במסגרת הטעמים שלהלן: ערבוב נכסים בין החברות הנתבעות והטעם שהחברות פעלו מאותו המקום. אשר לטענת מיקום ניהול החברות, לטענת הנתבעים 2-7 ו 9-12, החברות עסקו בפעילות עסקית שונה וניהלו את עסקן ממקומות שונים. הנתבעים 2-7 ו 9-12 הכחישו כי היה ערבוב נכסים. לטענתם היתה הפרדה מוחלטת ומלאה בין כל הנתבעות ובפרט בין הנתבעת 1 לשאר החברות הנתבעות.
מכאן שאין כל בסיס להרמת מסך בין נתבעת 1 לשאר הנתבעות. בנוסף, אין מקום להרים המסך בין הנתבעות לבין בעלי המניות.
לאחר מכן, הנתבעות 2-7 והנתבעים 9-12, התייחסו לטענת התובעות כי לנתבעת 2 חוב בסך 334,000 לתובעת 1 בגין אספקת ברזל, והכחישו כי הודו בקיומו של החוב או בקשרי מסחר בין הנתבעת 2 לתובעת 1.
בנוגע לחוב הנטען של נתבעת 3, בסך 50,893 ₪ והנשען על כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת 1, הרי שמדובר בכרטסת כוזבת ללא כל בסיס.
לנוכח האמור והיות והתובעות לא עמדו בנטל הראייה המוטל עליהם להוכיח תביעתן, דינה להידחות כנגד נתבעות 2-7 ונתבעים 9-12.
דיון:
7. מכתבי הטענות עולה כי התובעות טוענות לחוב של הנתבעות 1-3 כלפיהן, כאשר התובעות פירטו ביחס לכל נתבעת את גובה החוב, אשר לטענתן היא חבה לתובעות, כדלקמן:
א. חוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת 1 בסך 621,736 ₪
ב. חוב של הנתבעת 2 כלפי התובעת 1 בסך 334,052 ₪
ג. חוב של הנתבעת 3 כלפי התובעת 1 בסך 50,893 ₪
ד. חוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת 2 בסך 242,765 ₪
נוכח האמור הדיון יעשה בגין כל חוב כמפורט בתתי סעיף 7 (א – ד). לאחר מכן באם אמצא כי אכן הנתבעות חייבות לתובעות סכומי כסף, אבחן האם מוצדק בנסיבות העניין הרמת מסך וחיוב החברות הנוספות. לאחר מכן אבחן האם יש לחייב את נתבעים 8 עד 12 מכוח דוקטרינת הרמת המסך או בגין חיוב אישי של נושא משרה.
האם הודו הנתבעים בחוב המיוחס לך בסך 1,260,000 ₪?
8. בטרם אדון בחובות השונות הנטענים, יש להכריע בסוגיה עובדתית והיא: האם במסגרת טיוטת הסכם המכר שנערך ביום 26.7.07 (נספח 5 נ/2) וטיוטת בסכם נוסף מיום 1.10.07 (נספח י נ/2), הודו הנתבעים בגובה החוב הנטען כלפיהם בסך 1,260,000 ₪.
התובעות הפנו לסעיף 5.2.3 להסכם מיום 26.7.07 לתמיכה בטענתם כי הנתבעים הודו בחוב והקובע כדלקמן : "סכום של 1,260,000 ₪ שיחשב כתשלום ע"י הקונים וזאת כנגד כל החובות המגיעים לקונים מהמוכרת ו/או ממנהליה ו/או מכל חברה אחרת הקשורה לה".
הנתבעים מנגד טוענים כי החוזה ביניהם היה טיוטא בלבד ונועד לצורך הצגתו לבנק ע"י מר נעאמנה כדי לבדוק גובה משכנתא שיוכל לקבל על הנכס. התמורה עפ"י הסכם זה היתה 3 מיליון + מע"מ. לטענת הנתבעים סכום זה לא שיקף את מחיר שווי הקרקע ובין הצדדים נוהל מו"מ בחודשים 9-8/07 למכירת הנכס בסך של 3,600,000 ₪ + מע"מ (ר' נספח י נ/2). אולם הסכם זה לא הגיע לידי חתימה ולא נעשה עימו דבר. הנתבעים הדגישו כי עניין קיזוז החובות לא סוכם והוא נרשם ע"י נעאמנה מבלי שהיתה הסכמה עליו ואם היו מגיעים לידי חתימה על ההסכם הקיזוז היה מותנה בבדיקת החובות וההתחשבנות ע"י רואה החשבון של 2 הצדדים.
בבואי להכריע בסוגיה זו עמד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה אשר הגישה התובעת 1 נגד הנתבעת 1 , לאכיפת הסכם המכר שנערך בין הצדדים ביום 26.7.07. בית המשפט המחוזי קבע כי המדובר בטיוטת הסכם לא מחייבת. בית המשפט המחוזי דן בתשלומים שנטען כי שולמו ע"י התובעות בגין רכישת הקרקע מאת הנתבעת 1 (סעיף 6 על כלל תתי סעיפיו במסגרת פס"ד – נספח יב נ/2) ובכלל זה קיזוז החובות בסך 1,260,000 ₪ וקבע כי לא הועברה כל תמורה בגין רכישת הקרקע. בית המשפט קובע בעמ' 3 סעיף 5 כדלקמן: "אקדים ואציין כי המסקנה הבלתי נמנעת ממכלול הראיות שהובאו בתיק זה מלמדת כי לא היתה בהסכם מיום 26.7.07 משום גמירות דעת, הצדדים לא התייחסו אליו כחוזה מחייב, ולא היה בדעתם לקיימו כלל ועיקר. עוד עולה מהראיות כי לא שולמה התמורה בעבור המקרקעין...".
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דעתי כי היה מדובר במו"מ בלבד. הפרטים והנתונים לא נבדקו לעומק בשלב זה ובכלל זה גובה החובות של הנתבעים לתובעות. הסכום נרשם בהתאם למידע שסיפקה התובעת 1 לנתבעת 1 ואולם נראה כי בשלב זה לא הוצג פירוט מקיף של החובות ולא נעשתה בדיקה של הסכומים ע"י רואי החשבון של כל צד, אלא הסכום הובא כנתון כללי ובמסגרת הערכה כללית של סכום החוב. לטיוטת ההסכם לא צורף כל מסמך נלווה התומך בגובה החוב הנטען והמפרט אותו, עובדה שיש בה כדי לתמוך בקביעה כי אין המדובר בסכום מחייב שנבדק ע"י מי מהצדדים.
עוד אציין כי לא הוכח שבהסכם בין התובעת 1 לנתבעת 1 יכלל גם קיזוז חוב של הנתבעת 2 אשר אינה צד להסכם.
נוכח האמור אני קובע כי אין לראות בסכום המצוין בטיוטת ההסכם מיום 26.7.07 או מיום 1.10.07 כהודאת הנתבעות בגובה החוב.
חוב נטען של הנתבעת 1 כלפי התובעת 1
9. התובעות טענו כי הנתבע 8, שהינו בעל מניות בנתבעת 1, הודה בחקירתו ובתצהירו בחוב קיים של 321,735 ₪. ביחס להפרש בחוב בין גרסת התובעות לגרסת הנתבעת 1, שעומד על סך של 300,001 ₪, טענו התובעות כדלקמן:
9.1 סך של 50,001 ₪ - בכרטסת התובעת 1 מופיעה יתרת פתיחה ליום 1.1.2007 על סך של 57,785 ₪, בעוד בכרטסת הנתבעת 1 מופיעה יתרת פתיחה בסך 7,784 בלבד. לגישת התובעות הדבר נובע מהחזרי שיקים שלא מוצאים את ביטויים בכרטסת הנתבעת 1 (ר' חוות הדעת של רו"ח דראושה – נספחים 2 ו – 7 לחוות הדעת).
9.2 סך של 150,000 ₪ - התובעות הסבירו כי המדובר בשיק שניתן לנתבעת 1 באמצעות הנתבע 8 כנגד רכישת הקרקע. התובעות הסבירו כי צ'ק זה מופיע בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת 3 ולא בכרטסת הנתבעת 1 על כן כביכול לא נמצאה האסמכתא לחוב בכרטסת החשבונות של הנתבעת 1.
9.3 סך של 100,000 ₪ - מדובר על העברה בנקאית שבוצעה ביום 13.6.17 לטובת רכישת הקרקע והמוצאת את ביטויה בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אצל הנתבעת 3 (ר' ת/3).
10. הנתבעים 1 ו 8 טוענים כי חוו"ד של רו"ח דראושה מטעם התובעות כלל אינה חוו"ד, אלא העתקה של כרטסת הנהלת החשבונות של התובעות מבלי להתעמת עם הכרטסת של הנתבעת 1. בעדותו בבית המשפט הודה רו"ח כי הדברים שנכתבו אינם מידיעתו האישית (עמ' 38 שורה 8). לגופו של עניין טענו נתבעים 1 ו 8 כי ההפרש בסך 300,001 ₪ נובע מהתנהלות לא תקינה של התובעת 1 שעירבבה והכניסה לכרטסת הנהלת החשבונות שלה עניינים שאינם קשורים לכרטסת. כך מופיעים בכרטסת צ'ק לחברת אנטון שאינה צד לתביעה וצ'ק לפקודת מאג'ד – עסקאות שאינן קשורות לעסקאות הברזל שנעשו בין הנתבעת 1 והתובעת 1. אם לגישת התובעות חלק מהחוב הינו בגין רכישת הקרקע, היה על התובעת 1 לפתוח כרטסת נפרדת בגין רכישת הקרקע ולא לערבב בין הכרטסות השונות. הנתבעים 1 ו 8 הפנו להמרצת הפתיחה שהגישו התובעות בבית המשפט המחוזי בחיפה לאכיפת ההסכם וטענו כי קיימות סתירות בין הנטען בהמרצת הפתיחה ולנטען בתובענה דנן באשר לתמורה ששולמה ע"י התובעת 1 עבור רכישת הקרקע ולרכיביה. לטענת הנתבעים 1 ו 8 הציקים שניתנו לא היו על רכישת הקרקע אלא גלגול צ'קים בין החברות. הנתבעים 1 ו 8 הפנו למועדי מסירת הצ'קים 4.6.07 ו 13.6.07 והסבירו כי לא יתכן שיינתנו צ'קים כחודשיים לפני חתימת החוזה כביכול בין הצדדים , כשטרם נחתם חוזה כאמור וכאשר לחובת הנתבעת 1 קיים חוב בסך 1,260,000 ₪ כביכול.
אשר לצ'ק בסך 150,000 ₪ שלטענת התובעות ניתן בגין רכישת הקרקע והמופיע בכרטסת הנתבעת 3, אזי הוא נרשם לטובת מאג'ד ולא הנתבעת 1, כן אין לצ'ק זה כל זכר בהמרצת הפתיחה שהגישו התובעות, קודם להגשת התובענה דנן. הנתבעים 1 ו 8 אף הפנו לעדותו של הנתבע 8 בעניין כי אינו זוכר קבלת צ'ק כאמור.
אשר להעברה הבנקאית הנטענת בסך 100,000 ₪ , הכחישו הנתבעים 1 ו 8 כי נעשתה העברה כאמור. בית המשפט המחוזי בחיפה מפי כב' השופטת למלשטרייך בהמרצת הפתיחה קבעה כי העברה הבנקאית בוצעה ע"י חברת אנטון בע"מ. לפי גישת הנתבעים התובעת לא יכולה לחייב בכרטסת שלה את הנתבעת 1 על העברה שאם בוצעה היא בוצעה ע"י חברת אנטון בע"מ.
אשר ליתרת הפתיחה וההבדל הקיים בעניין זה בין הצדדים והעומד על סך 50,000 ₪, טענו הנתבעים 1 ו 8 כי מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת 1 עולה שהנתבעת 1 עמדה ביתרת פתחה בסך 57,785 ₪ ב1.1.07, לעומתה, הנתבעת 3 עמדה ב 1.1.07 על יתרת זכות של 49,386 ₪. בין התובעת 1 לנתבעת 3 לא התקיימו יחסי מסחר ועל כן לא ברור כיצד נוצרה יתרת זכות לטובת הנתבעת 3. התשובה פשוטה, עפ"י כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת 1 לשנת 2006 ביום 27.12.06 נפרע צ'ק ע"ס 49,896 שניתן לתובעת 1 ע"י הנתבעת 1 ואולם במקום לזכות את הנתבעת 1 בגין סכום זה, שייכה התובעת 1 תשלום זה לנתבעת 3. לו היתה משייכת את הצ'ק לנתבעת 1 הרי שיתרת הפתיחה ב 2 הכרטסות של שתי הצדדים היתה זהה.
לסיום טוענים הנתבעים 1 ו 8 כי מסכום החוב בו הם מודים בסך 321,735 ₪ יש להוריד סכומים שהתיישנו כדלקמן: התביעה הוגשה ביום 7.4.14 כל חוב שקדם ליום 6.4.07 חלה לגביו התיישנות, משכך יש לקזז מהסכום בו הודו הנתבעים 1 ו 8 את יתרת הפתיחה מיום 1.1.07 עפ"י כרטסת נעמאנה בסך 57,785 ₪ וכן סכום של 50,166 ₪ בגין אספקת ברזל לפי הכרטסת של התובעת 1 ביום 28.2.07. סה"כ הסכום שיש לקזז עומד על סך 107,951 ₪ ועל כן סכום החוב בו מודים הנתבעים 1 ו 8 הינו 213,784 ₪.
11. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהונח לפני אני קובע בעניין החוב של הנתבעת 1 כדלקמן:
12. מן האמור מעלה עולה כי הנתבעים 1 ו 8 מודים בקיומו של חוב בסך 321,735 ₪ (בהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת 1 – נספח ד' לתצהיר הנתבע 8), אולם טוענים כי יש לקזז מסכום זה סך 107,951 ₪ בגין התיישנות סכומים מסוימים.
13. במצב זה היה על הנתבעת 1 לפחות לשלם לתובעות סך של 213,784 ₪ - סכום החוב שאינו מצוי במחלוקת.
אשר לסכום אשר לגביו נטען כי התיישן, לא מצאתי כי אכן חלה התיישנות במקרה דנן:
ראשית, הנתבעים 1 ו 8 טוענים כאמור שיש לקזז מסכום החוב בו הם מודים סכומים שקדמו ל 6.4.07, כך יש לקזז את הסך של 57,785 ש"י המופיע כיתרת פתיחה מיום 1.1.07 בכרטסת של התובעת 1 ואולם המדובר בטעות – מחד טוענים הנתבעים כי יתרת הפתיחה ביום 1.1.07 היתה 7,785 ₪ ולא כפי שטוענת התובעת 1, 57,785 ₪ (ר' סעיף 47 לסיכומי הנתבעים 1 ו 7), אם כן מדוע בקיזוז בגין התיישנות סכומים מחשבים הם את יתרת הפתיחה כ 57,785 ₪ (ר' סעיף 66א' לסיכומי הנתבעים 1 ו 8). לא יתכן שלצורך קביעת גובה החוב הכולל תחושב יתרת הפתיחה כסכום X ולצורך התקזזות בגין התיישנות תחושב יתרת הפתיחה כסכום Y. היות וכך ומשמצאתי כי יתרת הפתיחה ביום 1.1.07 היתה 7,785 ₪ (כפי שיפורט בהמשך), לא מצאתי כי יש לקזז סך של 57,785 מסכום החוב בו מודים הנתבעים 1 ו 8 מחמת התיישנות.
זאת ועוד, עיון בכרטסת החוב שצורפה להמרצת הפתיחה מטעם התובעת 1 (ר' נספח ב' להמרצת הפתיחה) בתביעתה לאכיפת ההסכם, מעלה כי יתרת הפתיחה בסך 57,785 ₪ וכן סכום של 50,166 ₪ בגין אספקת ברזל לפי הכרטסת של התובעת 1 ביום 28.2.07, נתבעו ע"י התובעת 1 במסגרת התביעה הנ"ל.
הגשת התביעה לאכיפת ההסכם וניהולה משך כל התקופה, עצרו למעשה את מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה דנן על כלל מרכיביה, שכן , לו החוזה היה נאכף ע"י בית המשפט שדן בהמרצת הפתיחה, הרי שהתביעה דנן היתה מתייתרת.
בעניין זה אפנה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, הקובע כדלקמן:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, נז(%) 166, נקבע:
"הוראה זו, שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות, היא נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה-בית-דין במובן הזה: היא מבקשת להקל עם בעל-דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה-בית-דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים [8], שם), ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה-בית-דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השנייה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה-בית-דין".
התנאים להפסקת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינם כי ההליך הראשון שהוגש עניינו ב"תובענה שנדחתה", כי התביעה בהליך השני הינה תובענה חדשה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון וכי התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה.
בענייננו, אין חולק כי תביעת התובעות במסגרת המרצת הפתיחה שנדונה בבימ"ש המחוזי נדחתה וכי העילה במקרה דנן זהה לעילה שנדונה בהמרצת הפתיחה, כאשר הסעד בשני המקרים שונה – האחד אכיפה בעוד השני, המאוחר יותר, דן בתשלום של כספים, אשר נטען כי הנתבעים חייבים בהם. מכאן שאין מניעה לאחר שנקבע כי אין לאכוף את ההסכם, להגיש תביעת חוב כשם שזו הוגשה במקרה דנן, לא חלה התיישנות על חובות בענייננו.
לסיכום נקודה זו, אני קובע כי אין לקזז מסכום החוב בו הודו הנתבעים 1 ו 8 והעומד על סך 321,735 ₪, סכומים כלשהם בעילה של התיישנות.
כעת אבחן את ההפרש בין סכומי החוב הנטענים, כאמור התובעת 1 טוענת כי הנתבעת 1 חבה לה סך של 621,736 ₪ (בהתאם לכרטסת הנהלת החשבונות שצירפה), בעוד הנתבעת 1 מודה בסכום חוב של 321,735 שח בלבד. משכך, קיים פער של 300,001 ₪ בין הצדדים באשר לגובה החוב, המורכב מהרכיבים שצוינו מעלה ושיפורטו להלן:
14. צ'ק מס' 15705 על סך 150,000 ₪ (ר' נספח ה' לתצהיר הנתבע 8) : התובעת 1 טוענת כי מסרה לנתבעת 1 באמצעות הנתבע 8 צ'ק בסך 150,000 ₪ עבור רכישת הקרקע (ר' נספח 14 לת/1). הנתבע 8 טוען כי אין כל קשר בין שיק זה לבין הנתבעת 1. לאחר ששקלתי טענות הצדדים כפי שהובאו בהרחבה בסיכומי הצדדים (סעיף 15.2 לסיכומי התובעות וסעיפים 35-44 לסיכומי הנתבעים 1 ו – 8) אני קובע כי לא עלה בידי התובעות להוכיח כי הנתבעת 1 חבה לתובעות סך של 150,000 ₪ בהתאם לצ'ק שנטען והכל מהטעמים שיפורטו להלן.
14.1 צ'ק מס' 15705 לא מופיע בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת 1 אלא של נתבעת 3 (ר' ת/3). התובעת ניסתה לטעון בעניין כי בשל העירבוב שנעשה בין החברות, ניתנה ההמחאה לטובת נתבעת 3 ולא לטובת נתבעת 1. אין בידי לקבל הסבר זה של התובעות. כעולה מהסכם המכר מיום 26.7.07 (נספח ט לתצהיר הנתבע 8) הבעלים של המקרקעין היא הנתבעת 1. משכך לא ברור מדוע צ'ק שניתן על חשבון רכישת הקרקע יתועד בכרטסת הנהלת החשבונות על שם הנתבעת 3 ואשר אצל התובעת 1 ולא יופיע בכרטסת הנהלת החשבונות שעל השם הנתבעת 1.
14.2 הצ'ק הינו לפקודת הנתבע 8 אישית ולא לפקודת הנתבעת 1. לו היה הצ'ק משמש לרכישת הקרקע כנטען, סביר שיצוין על גביו כי הוא לפקודת הנתבעת 1, הבעלים של המקרקעין, אשר עימה נעשה ההסכם ולא על שם הנתבע 8. התובעת 1 ניסתה לטעון כי הצ'ק ניתן אישית לנתבע 8 מתוקף היותו מנהל / בעל מניות בנתבעת 1 , ואולם וכאמור לעיל הנתבע 8 אינו צד לעסקת הרכישה אלא החברה ועל כן אין הצדקה שהצ'ק יינתן לטובתו.
14.3 זמן פרעונו של הצ'ק הינו 10.6.07. הסכם המכר, אשר לגביו נקבע בהמרצת הפתיחה כי היווה טיוטא בלבד, נושא תאריך 26.7.07, כחודש וחצי לאחר מועד הפרעון. לא סביר כי התובעת 1 תיתן חודש וחצי לפני עריכת ההסכם, צ'ק על סך של 150,000 עבור רכישת קרקע, כאשר העסקה טרם נחתמה ובוצעה. אף אם היו מגעים בין הצדדים לרכישת הקרקע ע"י התובעת 1, אין הסבר מדוע ניתנו צ'קים ואף נפרעו למעלה מחודש לפני שהצדדים סיכמו על טיוטת הסכם למכירה.
14.4 לנוכח האמור אני קובע כי לא עלה בידי התובעות להוכיח שהנתבעת 1 חבה לה 150,000 ₪.
15. העברה בנקאית ע"ס 100,000 ₪ מיום 13.6.07: התובעת טוענת כי ביום 13.6.07 העבירה לנתבעת 1 סך של 100,000 ₪ על חשבון רכישת הקרקע מאת הנתבעת 1. לאחר עיון בחומר הראיות שהונח בפני, אין בידי לקבל טענה זו של התובעת 1. התובעת 1 מפנה לכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת 3 לצורך הוכחת טענה לחוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת (ר' ת/3). לא ברור מדוע העברה הבנקאית נעשתה לצד ג' – הנתבעת 3 – שאינו צד להסכם המכר ואינו בעל הקרקע. זאת ועוד העברה הבנקאית נעשתה ביום 13.6.07 , טיוטת ההסכם נערכה ביום 26.7.07, מעל לחודש ימים לאחר מכן. מדוע שתעשה העברה בנקאית לצורך רכישת הקרקע בטרם נחתם הסכם בין הצדדים? התנהלות זו אינה הגיונית ואינה מאפיינת מערכת עיסקית. בדר"כ התמורה מועברת לאחר החתימה על ההסכם, לא חודש וחצי לפני. במיוחד בנסיבות הנטענות דנן, בהם נטען כי בעת ההיא הנתבעת 1 היתה חייבת לתובעת סך של 1,260,000 ₪. אם כך הם פני הדברים מדוע תסכים התובעת לשלם לתובעת עוד תשלומים על חשבון רכישת הקרקע כאשר הנתבעת 1, בעלת הקרקע, חייבת לתובעת סכומים כל כך גבוהים, המהווים כשליש מערך הקרקע. לא נמצא כל הסבר בחומר הראיות להתנהלות זו של התובעת.
אציין כי בסיכומים העלתה התובעת טענה כי נעשו באותו היום 2 העברות בנקאיות במסגרת רכישת הקרקע, האחת ע"י התובעת עצמה על סך של 100,000 ₪ והשנייה ע"י חברת אנטון, אף היא על סך 100,000 ₪. עיון בהמרצת הפתיחה שהגישו התובעת וחברת אנטון (ר' נ/1) מעלה כי בהמרצת הפתיחה אוזכרה רק העברה הבנקאית שנעשתה ע"י חברת אנטון ( ר' סעיף 14.6 להמרצת הפתיחה). להעברה השנייה אין כל אזכור בכתב הטענות. משלטענת התובעת בוצעו 2 העברות באותו יום, בגין רכישת אותה הקרקע והתובעת וחברת אנטון תבעו ביחד את הנתבעת 1 בהמרצת הפתיחה, אזי לא ברור מדוע פרט זה לא צוין בכתב הטענות.
לאור מכלול הדברים שהובאו מעלה, אני קובע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי העבירה לנתבעת 1 סך של 100,000 ₪ עבור רכישת הקרקע ולכן איני מוצא לחייב את הנתבעת 1 בסכום זה.
16. סך של 50,001 ₪ - לשיטת התובעות מדובר בהפרש שנובע מפער ביתרת פתיחה ליום 1.107 בין הכרטסות של התובעת 1 (בסך של 57,785 ₪ ) וכרטסת הנתבעת 1 (7,784 ₪). התובעת הפנתה בעניין לחוות דעתו של רו"ח מטעמה, רו"ח דראושה, אשר חווה דעתו כי יתרת הפתיחה נובעת מהחזרי צ'קים, אשר לא מוצאים ביטוים בכרטסת החשבונות של הנתבעת 1 (ר' נספחים 2 ו 7 לחוות דעתו, ת/1). הנתבעים בתגובה טענו כי ההפרש ביתרות הפתיחה נובע מאי סדר בכרטסות הנהלת החשבונות של התובעת 1 אשר ייחסו צ'ק בסך 49,386 ₪ שלא כדין ליתרת זכות של הנתבעת 3 במקום לשייכו לכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת 1. לו היו משייכים הצ'ק כראוי, יתרת הפתיחה ב 1/07 היתה זהה ב – 2 הכרטסות ועומדת על סך של 7784 ₪.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי כי הדין עם התובעת, וכי יתרת הפתיחה ב 1/07 עמדה על סך של 57,785 ₪. הנתבעת 1 טענה כי בכרטסת הנהלת החשבונות שלה לשנת 2006 (נספח ב' לתצהיר הנתבע 8) מופיע צ'ק על סך 49,896 ₪ שנפרע ביום 27.12.06 ואשר ניתן לתובעת 1 עבור הנתבעת 1, אולם זו האחרונה שייכה אותו לזכות הנתבעת 3 במקום לזכות הנתבעת 1. עיון בכרטסת החשבונות של הנתבעת 3 אצל התובעת (נספח 5 לחוות הדעת של רו"ח דראושה – ת/1) מעלה כי בכרטסת הנתבעת 3 אצל התובעת 1, מופיעה יתרת זכות בסכום שונה 49,386 ₪ ולא 49,896 ₪ וכן זמן הפרעון שונה 2.1.07 לעומת 27.12.06. דהיינו, אין זהות לא בסכומים ולא במועדי הפרעון, מכאן שלא עלה בידי הנתבעת 1 להוכיח טענתה כי התובעת 1 שייכה הצ'ק לטובת הנתבעת 3 במקום לטובת הנתבעת 1. עוד יצוין כי אף בכרטסת החשבונות של הנתבעת 1, על יד הצ'ק בסך 49,896 ₪ (נספח ב' לתצהיר הנתבע 8) מופיע כי הצ'ק חזר. היות ולא עלה בידי הנתבעת 1 להוכיח טענתה לשיוך שלא כדין של הצ'ק לכרטסת הנתבעת 3 במקום לכרטסת הנתבעת 1, אני מקבל את האמור בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת 1 וקובע כי הנתבעת 1 חבה לתובעת 1 סך של 50,001 ₪ .
17. לסיכום חובותיה של הנתבעת 1 לתובעת 1, אני קובע כי הוכח שהנתבעת 1 חבה סך של 371,736 ₪ ( 321,735 ₪ + 50,001 ₪ ) לתובעת 1.
חוב נטען של הנתבעת 2 כלפי התובעת 1
18. התובעת טוענת כי חוב זה אינו שנוי במחלוקת שכן יש התאמה מלאה בכרטסת התובעת 1 אצל הנתבעת 2 לבין הכרטסת של הנתבעת 2 אצל התובעת 1, בסך של 334,052 ₪ (נספח 3 ונספח 6 לחוות הדעת של רו"ח דראושה – ת/1). כמו כן, מר מאג'די אסדי שהגיש מטעם הנתבעת 2 תצהיר הודה בתצהירו כי יש חוב לנתבעת 2 בסכום הנ"ל (סעיף 4 לנ/5).
19. הנתבעת 2 טוענת כי התובעת סומכת ידה על כך שהנתבעים מודים כביכול בחוב של 1,260,000 ₪ במסגרת טיוטת הסכם המכר בין הנתבעת 1 לתובעת מיום 26.7.07. הנתבעת 2 מפנה למועדי יצירת החוב שלטענתה הינם 31.7.07 ו – 31.8.07 וטוענת כי הנתבעת 2 לא יכלה במועד עריכת טיוטת ההסכם ביום 26.7.07, להודות בחוב שמועד יצירתו מאוחר יותר – 31.7.07 ו 31.8.07. הנתבעת הוסיפה וטענה כי רו"ח דראושה נשאל על כך בעדותו והשיב כי מקור החוב בציקים דחויים שניתנו. המדובר בגרסה שעלתה רק בעדות בבית המשפט ואשר אין לה זכר בהמרצת הפתיחה שהוגשה ע"י התובעת 1. זאת ועוד, לטענתה לו התקיימו יחסי מסחר בין צדדים כך שלא יכול היה להיווצר חוב. אי לכך התבקש בית המשפט לדחות את טענת התובעת לחוב כאמור.
20. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני קובע כי עלה בידי התובעת 1 להוכיח את סכום החוב כלהלן בלבד:
כאמור התובעת 1 הגישה ביום 20.10.09 המרצת פתיחה לאכיפת הסכר המכר שנערך בין התובעת 1 ואחים אנטון לבין הנתבעת 1 (נ/1). התובעת 1 טענה במסגרת המרצת הפתיחה כי נוצר חוב של הנתבעת 1 לתובעת 1 ולתובעת 2 בסך של 1,260,000 ₪ בו הודתה הנתבעת 1 במסגרת הסכם המכר (סעיף 5.2.3 להסכם המכר). לצורך הוכחת גובה החוב, צירפה התובעת את כרטסות הנהלת החשבונות של הנתבעות 1 עד 2 (ר' נספח ב להמרצת הפתיחה).
עיון בכרטסות הנהלת החשבונות מטעם 2 הצדדים שצורפה להמרצת הפתיחה עולה כי גובה החוב הנטען עומד על סך 334,052 ₪ והכולל הסכומים שלהלן:
א. חוב בהתאם למסמך מיום 31.7.07 ע"ס 96,036 ₪
ב. חוב בהתאם למסמך מיום 4.8.07 ע"ס 7,505 ₪
ג. חוב בהתאם למסמך מיום 31.8.07 ע"ס 76,368 ₪
ד. חוב בהתאם למסמך מיום 31.8.07 ע"ס 161,513 ₪
ה. זכות בסך 7,370 ₪, נושאת תאריך 30.9.07
רו"ח דראושה צירף לחוות דעתו (ת/1) חשבוניות ותעודות משלוח לביסוס גובה החוב (ר' נספחים 17-21 לחוות דעתו).
הכרטסת כוללת גם חיובים עתידיים, דהיינו לאחר תאריך עריכת ההסכם ב- 26.7.07, אין בכך פסול. הצדדים היו יכולים לתאם בניהם מועדי אספקה עתידיים של הברזל בהתאם לכתב כמויות שהוצא ע"י הנתבעת 2 עבור התובעת. התנהלות זו מקובלת. סחורה של ברזל, מטבעה, לא מסופקת מהיום להיום ועל כן הגיוני וסביר שהצדדים יקבעו בינם לבין עצמם מועדים בהם הסחורה תסופק לנתבעת 2 מבעוד מועד, קרי מס' שבועות/ חודשים קודם למועד האספקה. משהחיובים מופיעים בשתי כרטסות הנהלת החשבונות – הן של התובעת 1 והן של הנתבעת 2 – והסכומים, חופפים , אני קובע כי עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת 2 חייבת לה סך של 334,052 ₪.
הנתבעת 2 טענה להיעדר קשרי מסחר בין הצדדים אולם לא סיפקה כל הסבר מדוע בכרטסת הנהלת החשבונות שלה מופיעים חיובים כאמור. בעל המניות ומנהל הנתבעת 2, מר מאג'די אסדי, אישר כי לחברה ישנה כרטסת חשבונות ע"ס 334,000 ₪ (ר' סעיף 4 לתצהיר נ/5), אולם טען כי כרטסת החשבונות הנ"ל נרשמה ע"י הנהלת החשבונות לאחר קבלת חשבוניות מהתובעות ללא קשר למהות העסקית (סעיף 5 לתצהיר נ/5). אין בידי לקבל טענה זו של נציג הנתבעת 2, הנהלת החשבונות מטבע הדברים היתה בקשר ישיר עם נציג הנתבעת 2 והרישום בכרטסת נעשה בהתאם למה שנאמר והוצג לה על ידי נציגי הנתבעת 2 ולא על סמך מה שנשלח אליה מאת התובעת. משהודה נציג הנתבעת 1 כי זו אכן כרטסת שהוצאה מטעם הנתבעת 2, אין אלא לקבוע כי הוכח החוב, בהתאם לאמור באותה הכרטסת.