פסק דין
השאלה
1. התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1 (6.9.17) לרכישת כ-1500 טון של ירקות מוקפאים, שנמצאו נגועים בחיידקי ליסטריה. למונח Listeria בויקיפדיה ראו:
https://he.wikipedia.org/wiki/Listeria
הפגם האמור מונע את שיווק הסחורה בישראל, אך מאפשר שיווקה במדינות אחרות, לרבות הרשות הפלסטינית. שיווק הסחורה אפשרי אך ורק אם תאוחסן בתנאי הקפאה עד למסירתה לצרכן הסופי. משך כשנה מאז חתימת ההסכם משכה התובעת, מהנתבעת 1, במועדים שונים, ובהתאם למוסכם בין הצדדים, כ-900 טון מהסחורה האמורה, ששווקו ללקוחות התובעת בגדה המערבית. בספטמבר 2018 התקשרה הנתבעת 1 (שהיתה חלק מ'קבוצת פישמן') עם הנתבעים 2-3-4 בהסכם לפיו מכרה הנ' 1 את כל פעילותה לרבות מלאי קיים ל-נ' 4, כאשר הנ' 3 הוא המנהל ובעל השליטה בנתבעות 2 ו-4. הנתבעים טוענים, כי בשים-לב להעברת פעילותה של הנ' 1 ל-נ' 4, לרבות הבעלות בסחורה מושא ההסכם עם התובעת, אין בידי הנ' 1 אפשרות לקיים ההסכם האמור, ומכוח המוסכם בין הנ' 1 ל-נ' 2-3-4, רשאים הנ' 2-3-4 לנהוג בסחורה כרצונם, לרבות לשווקה ברחבי הרשות הפלסטינית. היתכן?
רקע עובדתי ודיוני
2. התביעה הנוכחית הוגשה ביום 07.10.18 (כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 28.10.18). ההסכם בין התובעת לנ' 1 נחתם ביום 6.9.17 ותוקן לאחר מכן בהתכתבות מהתאריכים 1.5.18 ו-7.6.18. בין השאר, התייחסו התיקונים לעצם השיווק בשטחי הרשות הפלסטינית (על בסיס רעיון של מנכ"ל הנ' 1 שהועבר לתובעת) ולמועדים שעד אליהם על התובעת למשוך הסחורה שנרכשה ממחסני הנ' 1. תחילת המשבר ביחסי הצדדים בחג הסוכות של חודש ספטמבר 2018, כאשר ניסיון של התובעת למשוך סחורה ממחסני הנ' 1, על בסיס ההסכם והסדרי העבר בין הצדדים, נענה בסירובה.
3. אחרי שהנתבעים הגישו כתבי הגנה והגיבו בכתב לבקשה לסעד זמני נגדם, שמעתי בהרחבה את טענות באי-כוח בעלי-הדין בעל-פה ביום 01.11.2018. הוסכם בין הצדדים, כי בית-המשפט ישמע סיכומים בעל-פה בהליך העיקרי, על בסיס התיעוד הכתוב שהוגש, ובעקבות זאת ינתן פסק-דין בהליך העיקרי, ללא צורך במתן החלטה נפרדת בבקשה לסעד זמני. איש מבעלי-הדין לא ביקש לחקור מצהירים.
4. הטענה העיקרית של הנ' 2-3-4 היא כי במסגרת הסכם בין הנ' 1 ל-נ' 4, שתוקן והושלם ביום 9.10.18, רכשה הנ' 4 את "כל הפעילות והמלאי הקשורים למפעל המשיבה 1 בתמורה ובתום לב" כשהוא נקי וחופשי מכל שיעבוד או משכון (סעיפים 4, 5 לתצהיר הנ' 3 ג'ואד אגבאריה מיום 28.10.18). עוד כתב הנ' 3, כי התובעת בקשה ביום 20.09.18 למשוך מהסחורה שבמחלוקת שבמחסן הנ' 1 וכי "הודענו למבקשת כי מאחר ורכשנו את כל פעילות המפעל לרבות הסחורה, לא תסופק סחורה לאף גורם." סעיף 7 לתצהירו הנ"ל. בסעיף 10 נאמר, כי הנ' 4, שבשליטתו של המצהיר הנ' 3, היא "מי שהתקשרה בהסכם לרכישת הפעילות של המשיבה 1".
טענת הנ' 2-3-4, בתמצית, היא שאין, מצד אחד, בינם לבין התובעת הסכם כלשהו המתייחס לסחורה שבמחלוקת, ומצד שני הנ' 4 שבשליטתו של הנ' 3, רכשה, 5.9.18, את כלל הפעילות של הנ' 1 ובכלל זאת את הסחורות והמלאי שהייה בחזקתה של הנ' 1 (סעיף 3 לתצהיר הנ"ל). בנסיבות אלה, סבורים באי-כוחם המלומדים של הנ' 2-3-4, אין כל מחוייבות של הנ' 2-3-4 כלפי התובעת, ובכלל זאת אין הם מחוייבים לאפשר העברת (יתרת) הסחורה שבמחלוקת, שכיום מאוחסנת בהקפאה במחסני הנ' 1, לתובעת. עוד סבורים הנ' 2-3-4 שאין לתובעת כל עילה תביעה, שמכוחה זכאית התובעת למנוע מהנ' 4 את מכירת הסחורה שבמחלוקת ללקוחות ברחבי הגדה המערבית, לרבות אלה שעל זהותם למדה הנ' 4 כתוצאה מהמידע שהגיע אליה בדבר הקשר העסקי שבין התובעת ל-נ'1.