פסק דין
השאלה
1. התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1 (6.9.17) לרכישת כ-1500 טון של ירקות מוקפאים, שנמצאו נגועים בחיידקי ליסטריה. למונח Listeria בויקיפדיה ראו:
https://he.wikipedia.org/wiki/Listeria
הפגם האמור מונע את שיווק הסחורה בישראל, אך מאפשר שיווקה במדינות אחרות, לרבות הרשות הפלסטינית. שיווק הסחורה אפשרי אך ורק אם תאוחסן בתנאי הקפאה עד למסירתה לצרכן הסופי. משך כשנה מאז חתימת ההסכם משכה התובעת, מהנתבעת 1, במועדים שונים, ובהתאם למוסכם בין הצדדים, כ-900 טון מהסחורה האמורה, ששווקו ללקוחות התובעת בגדה המערבית. בספטמבר 2018 התקשרה הנתבעת 1 (שהיתה חלק מ'קבוצת פישמן') עם הנתבעים 2-3-4 בהסכם לפיו מכרה הנ' 1 את כל פעילותה לרבות מלאי קיים ל-נ' 4, כאשר הנ' 3 הוא המנהל ובעל השליטה בנתבעות 2 ו-4. הנתבעים טוענים, כי בשים-לב להעברת פעילותה של הנ' 1 ל-נ' 4, לרבות הבעלות בסחורה מושא ההסכם עם התובעת, אין בידי הנ' 1 אפשרות לקיים ההסכם האמור, ומכוח המוסכם בין הנ' 1 ל-נ' 2-3-4, רשאים הנ' 2-3-4 לנהוג בסחורה כרצונם, לרבות לשווקה ברחבי הרשות הפלסטינית. היתכן?
רקע עובדתי ודיוני
2. התביעה הנוכחית הוגשה ביום 07.10.18 (כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 28.10.18). ההסכם בין התובעת לנ' 1 נחתם ביום 6.9.17 ותוקן לאחר מכן בהתכתבות מהתאריכים 1.5.18 ו-7.6.18. בין השאר, התייחסו התיקונים לעצם השיווק בשטחי הרשות הפלסטינית (על בסיס רעיון של מנכ"ל הנ' 1 שהועבר לתובעת) ולמועדים שעד אליהם על התובעת למשוך הסחורה שנרכשה ממחסני הנ' 1. תחילת המשבר ביחסי הצדדים בחג הסוכות של חודש ספטמבר 2018, כאשר ניסיון של התובעת למשוך סחורה ממחסני הנ' 1, על בסיס ההסכם והסדרי העבר בין הצדדים, נענה בסירובה.
3. אחרי שהנתבעים הגישו כתבי הגנה והגיבו בכתב לבקשה לסעד זמני נגדם, שמעתי בהרחבה את טענות באי-כוח בעלי-הדין בעל-פה ביום 01.11.2018. הוסכם בין הצדדים, כי בית-המשפט ישמע סיכומים בעל-פה בהליך העיקרי, על בסיס התיעוד הכתוב שהוגש, ובעקבות זאת ינתן פסק-דין בהליך העיקרי, ללא צורך במתן החלטה נפרדת בבקשה לסעד זמני. איש מבעלי-הדין לא ביקש לחקור מצהירים.
4. הטענה העיקרית של הנ' 2-3-4 היא כי במסגרת הסכם בין הנ' 1 ל-נ' 4, שתוקן והושלם ביום 9.10.18, רכשה הנ' 4 את "כל הפעילות והמלאי הקשורים למפעל המשיבה 1 בתמורה ובתום לב" כשהוא נקי וחופשי מכל שיעבוד או משכון (סעיפים 4, 5 לתצהיר הנ' 3 ג'ואד אגבאריה מיום 28.10.18). עוד כתב הנ' 3, כי התובעת בקשה ביום 20.09.18 למשוך מהסחורה שבמחלוקת שבמחסן הנ' 1 וכי "הודענו למבקשת כי מאחר ורכשנו את כל פעילות המפעל לרבות הסחורה, לא תסופק סחורה לאף גורם." סעיף 7 לתצהירו הנ"ל. בסעיף 10 נאמר, כי הנ' 4, שבשליטתו של המצהיר הנ' 3, היא "מי שהתקשרה בהסכם לרכישת הפעילות של המשיבה 1".
טענת הנ' 2-3-4, בתמצית, היא שאין, מצד אחד, בינם לבין התובעת הסכם כלשהו המתייחס לסחורה שבמחלוקת, ומצד שני הנ' 4 שבשליטתו של הנ' 3, רכשה, 5.9.18, את כלל הפעילות של הנ' 1 ובכלל זאת את הסחורות והמלאי שהייה בחזקתה של הנ' 1 (סעיף 3 לתצהיר הנ"ל). בנסיבות אלה, סבורים באי-כוחם המלומדים של הנ' 2-3-4, אין כל מחוייבות של הנ' 2-3-4 כלפי התובעת, ובכלל זאת אין הם מחוייבים לאפשר העברת (יתרת) הסחורה שבמחלוקת, שכיום מאוחסנת בהקפאה במחסני הנ' 1, לתובעת. עוד סבורים הנ' 2-3-4 שאין לתובעת כל עילה תביעה, שמכוחה זכאית התובעת למנוע מהנ' 4 את מכירת הסחורה שבמחלוקת ללקוחות ברחבי הגדה המערבית, לרבות אלה שעל זהותם למדה הנ' 4 כתוצאה מהמידע שהגיע אליה בדבר הקשר העסקי שבין התובעת ל-נ'1.
דיון והכרעה
5. כפי שעולה מכתב ההגנה שהגישה הנ' 1 ומתשובתה לבקשה למתן סעד זמני, אין ה-נ' 1 כופרת בהתקשרות שבינה לבין התובעת בכל הנוגע לסחורה שבמחלוקת (סעיף ג(12) לכתב ההגנה), אך "ביום 5 בספטמבר 2018 מילוטל התקשרה בהסכם עם חברה בבעלות ובשליטת המשיב 3, ומכרה את מלוא הפעילות הנוגעת לענייננו (לרבות הטובין הכלולים במלאי שנמכר). משהושלם הסכם זה, מילוטל אינה בעלת הטובין ואין לה כל חזקה בהם". פרק א' סעיף 2 לתשובה מטעם המש' 1. ה-נ' 1 טוענת טענות באשר להיקפו של ההסכם בינה לבין התובעת, המועדים אליו הוא מתייחס ותחולתו לגבי שטחי הרשות הפלסטינית. בכל מקרה, עמדת ה-נ' 1 היא, כי משעה שכלל פעילותה וזכויותיה הועברו ל-נ' 2-3-4, או מי מהן, הרי, כלשונה, אין כל נפקות לגביה לפסק-דין של בית-המשפט, שיבקש לאכוף את ההסכם בינה לתובעת. לשון אחר: משעה שה-נ' 1 וה-נ' 2-3-4 החליטו, מאחורי גבה של התובעת, להעביר הן את הסחורה מושא ההסכם בין התו' ל-נ' 1 והן את הזכות לשיווק הסחורה הנדונה, בין השאר, בשטחי הרשות הפלסטינית, הרי די בכך כדי לדחות את טענות התובעת כלפי הנ' 1.
6. אני סבור, כי די בהצגה של עמדות הצדדים, כדי לבסס המסקנה, שאין לטענות הנתבעים על מה לסמוך, עובדתית או משפטית.
7. התובעת צודקת בטענתה, כי למעשה הנ' 1 לא ביססה את טענותיה העובדתיות בתצהירים של הבקיאים בעובדות הרליבנטיות מטעמה. הנ' 1 הגישה תצהיר של תומר טפר, דירקטור ב-נ' 1, אך לא הגישה תצהיר של מנכ"ל ה-נ' 1 בנצי אלישע, או מטעם מנהל המחסנים או מטעם עו"ד ורו"ח גבי קונפינו, ששמותיהם מופיעים בהרחבה בהתכתבות בין הצדדים. בנסיבות אלה אין בפניי, למעשה, תגובה עובדתית כלשהי לטענות התובעת כלפי כלל הנתבעים. ה-נ' 2-3-4 טענו שלא הייה כל קשר ישיר בינם לבין התו'. ממילא ברור שטענות של נ' אלה כלפי התו' אינן מבוססות על מידע שבידי ה-נ' 3 המצהיר מטעמם מידיעה אישית. ראוי להדגיש, כי נטל השכנוע בכל הנוגע לטענות הנתבעים מוטל עליהם. בפועל לא הובאו על-ידיהם ראיות, כאשר את עדי התובעת הם נמנעו מלחקור.
אני מקבל את עמדת התובעת לפיה הוכחו הארכת תוקפו של ההסכם בינה לבין ה-נ' 1 כמו גם ההרשאה לשיווק הסחורה גם בשטחי הרשות הפלסטינית הן בתיעוד כתוב שהוחלף בין התובעת לבין ה-נ' 1 והן בהתנהגות רצופה של הצדדים, העולה בקנה אחד עם עמדת התובעת. זאת ועוד: התובעת גם הראתה, שבתקופה שלאחר העברת הזכויות מה-נ' 1 ל-נ' 2-3-4, פעלה ה-נ' 1 ביחסיה עם התובעת בכל הנוגע לשיווק הסחורה, מכוחם של ה-נ' 2-3-4, כך שלא רק ה-נ' 1 היתה ערה לכל תנאי ההסכם המעודכנים שבין הצדדים, אלא שגם ה-נ' 2-3-4 אינם יכולים להישמע בטענה שלא היו מודעים לקשרים שבין התובעת ל-נ' 1. ראו תצהירו של גבריאל (גבי) כהן קונפינו מיום 31.10.18 סעיפים 9, 10 ותעודות המשלוח שצורפו לו המראות פעילות של ה-נ' 1 בהתאם להסכם הנטען בינה לבין התובעת גם לאחר יום 5.9.18 לגביו נטען, כי הוא המועד הקובע להעברת כלל פעילותה של הנ' 1 ל-נ' 2-3-4.
8. התובעת הוכיחה הסכם תקף בינה לבין הנתבעת 1, וכן הראתה פעילות בהתאם לו בהיקף מסחרי בלתי מבוטל לאורך זמן. לא חל שינוי במעמדה המשפטי של ה-נ' 1. העובדה שחל שינוי בכל הנוגע לשליטה בנתבעת 1, כמו גם התחייבויות שה-נ' 1 נטלה על עצמה ביחסים שבינה לבין ה-נ' 2-3-4, אין בה כדי להצדיק התעלמות מההסכם הקיים עם התובעת. בפועל. לא רק שהנתבעים מתבססים על הסכם ביניהם, כדי להתעלם מהסכם קודם לו מחויבת ה-נ' 1, אלא שהם מנצלים את המידע והידע שהגיע אליהם, לצורך התעשרות על חשבונה של התובעת, בכך שה-נ' 2-3-4 מבקשים למכור, בעצמם, את הסחורה 'של התובעת' ללקוחות התובעת, שמידע בגינם הגיעה אליהם בעקבות הקשרים עם התובעת.
טענת ה-נ' 2-3-4 אינה שהם רכשו ספציפית את הסחורה שבמחלוקת מה-נ' 1 בתום לב ובתמורה. טענתם היא שהם רכשו את השליטה ב-נ' 1, ואת כלל זכויותיה, וכי די בכך כדי להכשיר את סירובה של ה-נ' 1 לעמוד בהסכם בינה לבין התובעת. בעת רכישת השליטה ב-נ' 1 עמד ההסכם בינה לבין התובעת בתוקפו המלא. אין בעצם קבלת השליטה ב-נ' 1 כדי להקנות ל-נ' 2-3-4 זכויות שלא היו ל-נ' 1 (בשל ההסכם עם התובעת).
9. בשים-לב לשיקולים דלעיל, החלטתי לאמץ את טענות בא-כוחה המלומד של התובעת ולקבל את תביעתה. התובעת זכאית לאכיפת ההסכם כלפי הנתבעת 1. היא זכאית, בנוסף, לאכיפת ההסכם כלפי ה-נ' 2-3-4 כמי שגורמים להפרת ההסכם מצד הנ' 1, וכמי שמונעים את קיומו. ראו: נילי כהן, גרם הפרת חוזה – דיני הנזיקין העוולות השונות (גד טדסקי עורך, תשמ"ו).
10. בכל הנוגע להוצאות המשפט, לקחתי בחשבון את הדרך המהירה בה נוהל הדיון, בהסכמת עורכי-הדין המלומדים. לא אוכל, עם זאת, להתעלם מכך, שהנתבעים כולם אילצו את התובעת, בטענות סרק, לנהל את ההליך הנוכחי.
סעדים
11. אני מרשה לתובעת, בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, לפצל את סעדיה, והיא רשאית, בבוא העת, לתבוע מהנתבעים גם את נזקיה הכספיים שנגרמו בשל העובדות שהובאו בתביעה הנוכחית. השוו: דיון נוסף 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221 (11.02.1988, פורסם ב'נבו').
12. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מהם או מי מטעמם, למכור את הסחורה שברשימה נספח ד' לתביעה או להעבירה לכל צד ג' אחר, למעט התובעת. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מהם או מי מטעמם למנוע מהתובעת הוצאה של הסחורה שברשימה נספח ד' ממחסני הנתבעת 1 בהתאם להסדר שהוסכם בין התובעת לבין הנתבעת 1. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לתת לתובעת פירוט מלא ומידע מלא (חשבונות / תעודות משלוח) לגבי מכירות שבוצעו על-ידי הנתבעים או מהם לצדדים שלישיים מתוך הסחורה שברשימה נספח ד'.
13. אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט), וכן, בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 50000 (חמישים אלף)₪, להיום.
ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 בנובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
חתימה
גדעון גינת