5. לאור האמור לעיל, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה את החוב הנטען בתוספת הוצאות האכיפה, בסך כולל של 134,933 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לטענתה, המדובר בחוב חלוט ובר גבייה, מאחר והנתבעים לא הגישו השגה או ערר.
6. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, אשר אינו מיוצג, כי על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") עילת התביעה נגדו התיישנה זה מכבר. עוד נטען, כי טענת התובעת בדבר הנקיטה בהליכי גבייה, מתייחסת לתקופה בה החברה חדלה מלפעול, ולכן אין בהליכים אלו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
7. לטענה להרמת מסך ההתאגדות, טען כי נגרם לו נזק ראייתי בגין הגשת התביעה בחלוף שנים רבות, נזק המונע ממנו גישה למסמכים הנדרשים על מנת לסתור החזקה לפיה קיבל מנכסי החברה כספים ללא תמורה. בנוסף, לטענתו, במקרה דכאן, לא מתקיימים התנאים להרמת מסך כגון טענת מרמה וריקון החברה מנכסיה. לגובה החוב טען, כי המדובר בסכום שגוי וכי פנה בעבר בעניין זה לעירייה, לשם תיקון הסכום.
8. בדיון הוכחות מיום 18.7.18 נחקרו עדי התובעת, רו"ח משה פן, גב' נופר קצב, נציגת גביה בכירה מטעם התובעת וכן הנתבע. ציטוטים מהפרוטוקול יהיו מדיון זה.
דיון והכרעה
שאלת ההתיישנות
9. התובעת בסיכומיה לא התייחסה לטענת ההתיישנות ולטענת השיהוי שהועלו על ידי הנתבע בכתב ההגנה. בסיכומיו חזר הנתבע וטען לשיהוי. בהחלטתי מיום 23.9.18, לאחר שהוגשו סיכומי הנתבע, התבקשה התובעת להתייחס במסגרת סיכומי התשובה להלכה כפי שנקבעה ברע"א 4302/16 עירית ירושלים נ' פרידמן (מיום 16.4.18) (להלן: "הלכת פרידמן").
10. בסיכומי התשובה הסכימה התובעת כי בהתאם להלכת פרידמן, אין בהליכי גביה מנהליים כדי לדחות את תקופת ההתיישנות ואולם טענה כי הנתבע לא טען בסיכומיו להתיישנות אלא טען לשיהוי בלבד, לפיכך טענה כי בהיות טענת ההתיישנות דיונית ולא מהותית, אל לו לביהמ"ש להיזקק לטענה זו גם בעת שהנתבע אינו מיוצג. עוד, טענה התובעת כי הנתבע הודה בחובות הנטענים של החברה ושלו במכתב ששלח לתובעת בדצמבר 2009 (להלן: "המכתב"), בנסיבות אלו, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה.
11. הנתבע לא זנח טיעוניו - מראשית ההליך ולכל אורכו טען הנתבע להתיישנות התביעה נגדו. ראו סעיפים 1, 7, 9, ו- 11-14 לכתב התביעה וטענותיו החל מהדיון הראשון אליו התייצב ביום 17.1.17. בהחלטה מהדיון שהתקיים ביום 4.4.17, קבעתי כי בטרם יבוצע דיון עובדתי בטענות התובעת לביצוע הליכים מנהליים ולמסירה לנתבע אין מקום לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות. אכן, בסיכומיו לא טען הנתבע להתיישנות ומיקד טיעוניו בשיהוי הניכר בניהול ההליך ובטענות נוספות.