28. השלישי - הנתבעת לא פרעה החוב, למרות ניסיון הצדדים להגיע להסדר ביחס לחוב הנטען, עולה כי הדבר לא הסתייע והנתבע לא המציא כל ראיה לכך שהנתבעת שילמה אפילו חלק קטן מן החוב:
"ש. איך זה ששילמת 415 אלף לכל מיני ספקים ולעירייה לא שילמת כלום?
ת. כן שילמתי לעיריה, לא שלא שילמתי כלום. יש דו"חות ששולם, היו הסדרים, שולם לאורך כל הדרך.
ש. תראה ששילמת שקל, ממאי 2006 עד סוף הפעילות שלך?
ת. אני אחפש. מחזיק את הדו"ח של העירייה. פרוט חוב. אני מפנה לנספח 10.22 לתצהיר של גב' קצב. מראה תשלום בהסדר ב- 1.2007 ע"ס 3,716 ₪.
ש. היה אצלך גובה ושילמת לו?
ת. לא יודע מה היה. לא יכול לזכור.
ש. אתה יכול להראות תשלום דו חודשי ששילמת?
ת. לא התעסקתי בתשלומים"
(עמ' 35-36).
29. הרביעי - החברה הפסיקה פעילותה, על אף שהנתבעת עדיין רשומה כחברה פעילה ברשם החברות, אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת הפסיקה פעילותה במקביל לעזיבתה את הנכס בשנת 2007. (ראו לעניין זה גם ת/2 לעיל).
30. החמישי - הנתבע הוא בעל השליטה בחברה, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה כי בהתאם למרשם רשם החברות, הנתבע מחזיק ב-34% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה. לפיכך, הינו בעל השליטה בנתבעת על פי סעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה.
31. השישי - הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, קובע חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה במקרה של הפסקת פעילות חברה, רואים את הנכסים שהיו לה כאילו הועברו לבעל השליטה בה ללא תמורה. חזקה זו מטילה את נטל ההוכחה על בעל השליטה - להוכיח כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה. אם לא יסתור אותה בעל השליטה, קובע סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ניתן לגבות ממנו את חוב הארנונה הסופי.
32. לטענת התובעת, באמצעות חוות דעתו של רו"ח משה פן, הנתבע הבריח נכסים מהנתבעת. מחוות הדעת עולה, כי בהתאם לספרי הנתבעת, בתום שנת 2007, נותר בחברה רכוש קבוע בסכום של 112,995 ₪. בהעדר ביאור או אסמכתאות בדבר מימושו או מכירתו של הרכוש יש לראות בו רכוש שהועבר לבעלי השליטה, ללא תמורה (עמוד 4 לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע כי הנתבעת העבירה כספים לחברה שבבעלותו (להלן: "אופנת פיוז").
"ש. העברת את הכספים של המכבסה לאופנת פיוז?
ת. הכנסות של החב' לא. יכול להיות שהיו העברות. אבל פיוז נתנו לחב' כל כך הרבה, אז יכול להיות שהחזירה לה. העברות שהחזירה לה כספים."
(עמ' 35, ש' 5-7).
33. בחקירתו הנגדית, נשאל רו"ח פן למסמך פנימי שהכין לתובעת בשנת 2008 ובו אישר כי לא נראה שהתקיימה בעניינם של הנתבעים הברחת נכסים (המסמך לא הוגש לבית המשפט, אולם אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קיומו ותוכנו). רו"ח פן השיב כי בעת עריכת המסמך המדובר, לא היו מצויים בפניו כל הנתונים הרלבנטיים, לרבות הרכוש הקבוע. לפיכך ולאור נתונים נוספים שקיבל במועד מאוחר יותר, הרי שתיקן מסקנתו הראשונית בחוות הדעת שהגיש (עמ' 19-20).
34. לסיכומים שהגיש הנתבע הוא צירף, ללא נטילת רשות אסופת מסמכים, אשר לטענתו מצא בעת שערך את הסיכומים, לטענתו יש באותם מסמכים כדי להבהיר את התמונה ולהוכיח את טענתו לכך שלא העביר לידיו, ללא תמורה, את נכסי החברה. צודקת התובעת, כפי שטענה בסיכומי התשובה, כי הנתבע אינו רשאי בשלב הסיכומים, ללא נטילת רשות וללא הסבר למועד המאוחר בו הוא מבקש להציג את ראיותיו, להציגן ולהתייחס אליהן. עם זאת, ושוב למעלה מן הצורך, אני מקבלת את טענת התובעת כי אין במסמכים הנוספים שצורפו כדי לסייע לנתבע - נהפוך הוא. המסמכים שצורפו, אשר חלקם אינם קריאים, יותר משיש בהם כדי להוכיח את טענות הנתבע, הם מוכיחים את טענות התובעת ומחזקים את עמדתו של רו"ח פן כפי שפורטה לעיל.
35. מחד, הנתבע טען כי לא התכוון לקפח את התובעת או לא לשלם את חובות החברה. לדבריו החברה נקלעה לקשיים ופעל להקטנת נזקיה, המשך הפעלתה תוך שיקולים עסקיים רלבנטיים. מאידך, הנתבע גילה דעתו והוכח כי בחר להתעלם מהחובות לתובעת ובחר לשלם חובות לספקים אחרים, כדוגמת חשמל וכן ביקר להחזיר לחברה שבבעלותו חלק מההלוואות שנתנה לנתבעת.
36. מכל לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי מולאו התנאים לגביית חוב ארנונה מבעל שליטה. לעניין זה, אציין כי הגם שטרם נקבעה הלכה מחייבת בשאלה האם היקף החיוב מוגבל לסכומים שהועברו מהחברה לבעל השליטה או שהוא חל על מלוא חוב הארנונה, הנתבע לא הביא ראיות להיקף הכספים שהועברו לו מהחברה ועל כן יש לחייבו במלוא הסכום (ת.א. י-ם 56424-07-12 עיריית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ (מיום 31.08.18), פס' 200).
37. על כן, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אלמלא נדחתה התביעה בטענת ההתיישנות, הרי שהייתי מחייבת את הנתבע לשאת בחוב הארנונה של הנתבעת.
אגרת המים – סעיף 6 לחוק החברות
38. בסוגיית חוב המים לא מתקיים ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לעיל. ברם, סעיף 6 לחוק החברות מאפשר הרמת מסך בתנאים הבאים:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה..."
39. הסעד של הרמת מסך הינו "סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה..." (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון, פסקה 56 (מיום 22.1.2015). קביעה זו נלמדת, בין היתר, מהשינוי שנעשה במסגרת תיקון 3 לחוק החברות, כך שמתחייב שהמשתמש לרעה באישיות הנפרדת של החברה יהיה מודע לאותו השימוש. בת.א. (ת"א) 2020/98 עיריית תל אביב נ' אייזיק שפירא (מיום 10.09.13) עמדה כב' השופטת מ. אגמון-גונן על משמעותו של תיקון מספר 3 לחוק החברות ביחס להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות:
"ניתן לעמוד על שלושה עיקרים העומדים בבסיס הדוקטרינה של הרמת מסך (בדגשים שונים לאורך התקופות). ראשית, כפי שציינתי, תמיד הבהירו בתי המשפט כי הרמת מסך הינה צעד קיצוני שיש להיזהר בו מלעשות בו שימוש רק במצבים חריגים... שנית, הרמת מסך בבסיסה מותנית בכך שנעשה שימוש לרעה בתאגיד, שבעל השליטה השתמש בתאגיד למטרות זרות שהביאו להונאה, קיפוח או חוסר צדק כלפי צדדים שלישיים, שהרי שימוש לגיטימי בתאגיד הוא שעומד בבסיס הדוקטרינה של האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת האחריות... לבסוף, יש לזכור כי טענה בדבר קיומה של עילה להרמת מסך מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת לשם כך."
(עמ' 12-13)
40. בענייננו, התובעת טוענת כאמור לחוב כולל בסך של 134,933 ₪ מתוכו חוב של 47,424 ₪ בגין אגרת מים. עוד טוענת התובעת כי בהתנהלותה העדיפה החברה נושים באופן אסור. התובעת הוכיחה כי במהלך שנת 2007 החברה פרעה חובות לספקים ונותני שירות בסכום של 65,577 ₪ (נספח ב' לחוות הדעת של רו"ח משה פן). מחקירתו של רו"ח פן אף עלה כי המדובר בהעדפת נושים בסכום גבוה מזה.
"ש. היו חובות בנקים לשנת 2007?
ת. אתה שואל על נקודות שלא כללתי בחוות הדעת. לפי המאזן היה חוב לבנקים בסכום של 39,000 ₪ לערך.
ש. יש בנקים 39 אלף, יש עוד 65 אלף שיודעים שנפרעו קודם, אז אתה עדיין דבק במסקנה שהיו העדפת נושים?
ת. לא הבנתי כל כך את הקשר לנושא של הבנק.
ש. בנק זה גם ספק שצריך לשלם לו?
ת. לפי מה שאתה אומר, זה רק מחריף את הבעיה מפני שהיא שילמה החב' לא 65 אלף אלא 104 או 105 אלף.
ש. אז לא התייחסת כי לא רצית להחריף את הבעיה?
ת. כי אני מתייחס בדר"כ לספקים ולא לבנקים. אבל אם אתה מתעקש, אז זה יותר מחריף."
(עמ' 23, ש' 22-32).
41. גם אם אקבל את טענותיו החוזרות ונשנות של הנתבע כי לא התכוון להעדיף נושים אחרים על פני התובעת, הרי שהתנהלות החברה בבעלותו ובניהולו, גרמה בפועל להעדפת נושים וכפועל יוצא מכך לקיפוח התובעת כנושה. מכלל העדויות והמסמכים שהוצגו לפני עולה כי עובר להפסקת פעילותה של הנתבעת, שילמה הנתבעת חלק מחובותיה לנושיה ועם חלקם אף הגיעה להסדרי תשלום, בא בעת לא עלה בידי הנתבע להמציא כל תימוכין לכך ששילם ולו חלק קטן מהחוב הנטען לתובעת, בעת שחזר בו מהסדר התשלומים שהציע לה בזמנו (ראו גם התייחסות בפסקה 28 לעיל).
"ש. תראה משהו מעניין. בדוח רווח והפסד כתוב שהוצאת בשנת 07', 415 אלף עלות מכירות זה כל מיני הוצ' לספקים, אתה מאשר? אתה חתום על הדוח באופן אישי?
ת. כן.
ש. הוצאת 415 אלף ₪ נכון?
ת. כן.
ש. האם נכון ש- 415 אלף שולמו לספקים?
ת. הגיוני. חלק מזה, כן.
ש. איך זה ששילמת 415 אלף לכל מיני ספקים ולעירייה לא שילמת כלום?
ת. כן שילמתי לעיריה, לא שלא שילמתי כלום. יש דוחות ששולם, היו הסדרים, שולם לאורך כל הדרך.
........
ש. למה אתה לא מסתדר עם העירייה, למה רק עם דמי שכירות?
ת. כי אז בזמנו שהיה לי קצת כסף, ביקשתי להסתדר עם העירייה העיריה החליטה לא. מצד שני, ראיתי שאני לא חייב כסף הרו"ח אמר שאני לא חייב ולא פנו אלי שנים. ... הם היו צריכים לקחת מה שהצעתי להם."
(עמ' 33-35).
42. יתרה וחמור מכך, קיפחה הנתבעת את התובעת, משהעבירה לנתבע עצמו כספים, דרך אופנת פיוז- חברה בבעלותו ולא פרעה את חובה לתובעת:
"ש. העברת את הכספים של המכבסה באופנת פיוז?
ת. הכנסות של החב' לא. יכול להיות שהיו העברות. אבל פיוז נתנו לחב' כל כך הרבה, אז יכול להיות שהחזירה לה. העברות שהחזירה לה כספים.
(עמ' 35, ש' 5-7).
43. מן המקובץ, שוכנעתי כי די בראיות שלעיל כדי להוכיח שהתנהלות הנתבעת הביאה לקיפוחה של התובעת כנושה של החברה ודי באלו כדי להרים מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע לשאת בחוב המים הנטען. זאת, לו התביעה לא היתה נדחית.
שיעור החוב
44. אלמלא נדחתה התביעה מחמת התיישנות, הייתי מחייבת את הנתבע בחובות הנתבעת, כדלקמן:
חוב ארנונה בסך של 86,363 ₪
חוב אגרת מים בסך של 47,424 ₪
הוצאות אכיפה בסך של 1,146 ₪
סה"כ 130,850 ₪.
סוף דבר
45. התביעה נדחית אפוא לאחר שקיבלתי את טענת ההתיישנות. החלטתי שלא לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע, אשר כאמור לא היה מיוצג ובנסיבות אלו התנהל ההליך בעצלתיים, לנתבע ניתנו אורכות להגשת ראיות, צירוף מסמכים, קיום הליכים מקדמיים, בהסכמת התובעת וללא חיוב בהוצאות כתוצאה מכך. עוד, הנתבע אף נטל לעצמו את החירות לצרף ראיות חדשות לסיכומים שהגיש. כל אלו, העמיסו שלא לצורך טרחה ועלויות על התובעת. לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
סיגל רסלר זכאי