טענות המערערים
8. המערערים טוענים, כי בית משפט קמא שגה כאשר התערב בשיקול דעתה המקצועי של ועדת המכרזים ללא עילת התערבות המוכרת בדין. המערערים מוסיפים וטוענים, כי קביעת בית המשפט מהווה סטייה מההלכה הברורה של בית משפט זה אשר קבעה כי כל איחור בתשלום מצד הזוכה במכרז מהווה פגם מהותי בניהול המכרז אשר פוגע בשוויון כלפי מציעים בפועל ומציעים פוטנציאליים, ואינו ניתן לתיקון אחרי המעשה גם כאשר מדובר בטעות בתום לב. זאת ועוד: לטענת המערערים, המשיב מנוע מלטעון כי האיחור בתשלום הינו, כביכול, תקלה טכנית ואיננו בגדר פגם מהותי, שכן תנאי המכרז קבעו ב"רחל בתך הקטנה" כי עמידה מדוקדקת במועדי התשלום מהווה תנאי יסודי להשתתפות במכרז שהפרתו תוביל לביטול הזכייה. המערערים סבורים על כן, כי הכשרת זכייתו של המשיב במכרז למרות אי-עמידתו בתנאיו המפורשים והיסודיים, משמעה העדפתו על פני משתתפים אחרים והפרת עיקרון השוויון. כמו כן סבורים המערערים, כי לא היה מקום ללמוד מפסק הדין בעניין גולדווין לענייננו מכיוון שמדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי אשר לא קבע – וממילא לא יכול היה לקבוע – הלכה מחייבת; מכיוון שפסק דין זה לא עולה בקנה אחד עם הכלל הברור בדבר ביטול הזכייה במכרז עקב איחור בתשלום, אשר נקבע על ידי בית משפט זה; ומכיוון שהנסיבות החריגות שלפי הלכת שריקי מצדיקות את הפעלת החריג לכלל האמור אינן מתקיימות במקרה שלפנינו.
9. בנוסף, טוענים המערערים כי ההסברים שסיפק המשיב לאיחור בתשלום מכילים סתירות פנימיות ועומדים בניגוד לעובדות מוכחות. לטענתם, המשיב ממילא אינו יכול להיתלות בטעות של הבנק ואין בהסבריו השונים כדי להצדיק חריגה מהכלל הברור בנוגע לאיחור בתשלום שלאחר זכייה במכרז. לטענתם, הלכת שריקי הגבילה את עצמה לנסיבות ספציפיות וייחודיות תוך הבעת חשש מהגמשה וריכוך של עיקרון השוויון במכרזים ותוך הבהרה כי אפילו טעות בתום לב מצד הזוכה לא תצדיק את הגמשת הכלל בדבר ביטול הזכייה.
טענות המשיב
10. המשיב, מצדו, מבקש כי נאמץ את קביעותיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא. הוא סבור כי התנהלותו לא פגעה במציעים האחרים, שכן הוא לא קיבל כל הטבה חריגה מצד רמ"י והותרת זכייתו בעינה לא תפגע בעיקרון השוויון. לטענתו, הפגם שנפל אירע בשלב של "מימוש הזכייה" אשר נשלט על ידי דיני חוזים, בשונה משלב "בחירת המציע" הנשלט על ידי דיני מכרזים; ועל כן יש לבחון את המקרה בהסתכלות חוזית מקלה יותר, אשר מבכרת את המהות על פני הפרוצדורה. הסתכלות זו אמורה לקחת בחשבון את העובדה שהמשיב סבר בתום לב כי הוא מקדים את מועד התשלום כאשר שילם לרמ"י את רוב הסכום הדרוש ביום 7.12.2018. לדברי המשיב, אילו המערערים היו בודקים באופן מיידי את סכום התשלום שקיבלו ממנו והיו מודיעים לו על החסר, אין ספק כי היה משלם לרמ"י את הסכום המלא מיד וללא כל איחור.