ב. משך הזמן שבו בוצעה ההפרה- כאמור, ויצמן טוען בתצהירו כי ממועד רכישת הדומיין עד שהתפנה עובד הנתבעת לטפל בדומיין חלפו 48 ימים, ורק ביום 3.10.17 הנתבעים גילו את הטעות.לטענתם, המאמרים שהו באתר נתבעת 1 ימים בודדים "מיום 9.10.17 או בסמוך לכך" והאתר ירד מהאוויר ביום 15.10.17. (נספח 7 בתצהירי התובעים-מכתב התגובה למכתב ההתראה). התובע לא הוכיח שאתר הנתבעת הכיל את יצירותיו בתקופה ארוכה יותר, ולא טען דבר באשר לזמן בו פורסמו המאמרים באתר הנתבעת. משכך, עסקינן בתקופה בת 7 ימים לערך בה שהו היצירות באתר. מצאתי להעיר כי התובע לא סתר גרסת הנתבעים כי האתר נקנה מ"גורני" כאשר הוא כבר הכיל את התכנים, ומשכך ממילא לא ניתן להטיל אחריות על הנתבעים בתקופת הביניים מיום רכישת הדומיין עד שגילו בדבר הטעות שלא היתה כלל בשליטתם. כאמור, התובע טען בס' 52 לסיכומיו כי המאמרים עלו לאתר נתבעת 1 "במועדים שונים", אך לא הציג כל ראיה כדי לתמוך בטענותיו בעניין.
ג. חומרת ההפרה והנזק שנגרם לתובעת- במסגרת סעיף זה יש להידרש למספר נתונים, כפי שהוצגו לפניי. אין מחלוקת על כך כי התובע קיבל את הזכויות ב"סימפל ווב" ללא תמורה. (ראו סעיף 11 בתצהירי התובע). עם זאת, התובע אמד את שווי ההשקעה בכל אתר "סימפל ווב " בסך של 10,000 ₪. (פרוטוקול, עמ' 9, ש' 18-21). התובע מציין כי נדרש לשכור שירותיו של איש מקצוע (תוכניתן) כדי לבצע את העבודות, אך לא צרף כל אסמכתא על כך. כאשר נשאל התובע בחיקרתו מהו השווי הספציפי של הדומיין "מאמרים" השיב: " הדומיין היה עתיק וותיק ולכן יש לו ערך גבוה... לא יודע להעריך כרגע. (פרוטוקול, עמ' 9 ש' 24, 27). כאשר נשאל על ערכם של המאמרים עצמם העיד: " המאמרים היו וותיקים וזה מייצר להם ערך והעתקה של התוכן שנעשה לא קשור לגילם של המאמרים ונעשתה כאן גניבה של מאמרים, ועצם העובדה שהמאמרים היו האוויר כבר בשנים הראושנות זה מעלה את הערך שלהם". (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 13-16). התובע לא צירף כל ממצא שיעיד על מיקומם של המאמרים במנועי החיפוש ועל ערכם. כאשר נשאל על כך העיד: "לא היה צורך לצרף דוח. כי המאמרים הם לא נושא העניין". (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 18).
בהמשך עדותו נשאל התובע מדוע סרב לקבל חזרה את הדומיין על תכניו וכך העיד:
"ש. תאשר שסירבת לקבל את הדומיין עם המאמרים ממש דקה חרי ששלחת מכתב התראה כאשר התקשר אליך הנתבע –עובד של הנתבע ורצה לתת לך חינם ולהחזיר את הגלגל אחורה?
ת. זה יה יומיים שלושה. כן סירבתי." (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 11-14).
סירובו של התובע לקבל לידיו חזרה את הדומיין/אתר אינו מתיישב עם האמור במכתב ההתראה שנשלח לנתבעים, שם עותר התובע, בין היתר, להעביר לידיו את "שם המתחם". (ראו נספח 6 בתצהירי התובע, סעיף 11.2 במכתב ההתראה).
התמונה הכוללת העולה מהעדויות שהוצגו לפניי הנה, שהתובע לא הוכיח כי ניזוק בצורה ממשית מהעלאת המאמרים לאתר הנתבעת. התובע קיבל לידיו את הזכויות הקנייניות באתר "סימפל ווב" ללא תמורה, לא סיפק כל הוכחה באשר להשקעתו הנטענת באתר ולא ידע להעריך ו/או לאמוד ערכם של המאמרים. גם סירוב התובע לקבל לידיו חזרה את הדומיין על תכניו מחלישה בצורה נכרת טענתו בדבר ערכם של המאמרים ונזקיו. מעיון במאמרים עולה, כי אינם מכילים קישורים כלשהם, ו/או הפניות לכתבות, לקוחות, אתרים אחרים ו/או מאמרים נוספים, וכל שנכתבם בסופם: " למאמר זה אין תגיות". משאלו הם פני הדברים, כלל לא ברור הרווח שהנתבעים יכלו להפיק מפרסום המאמרים, ויודגש כי עסקינן בתקופה של שבעה ימים לערך בה היו המאמרים חשופים לעיני גולשי האינטרנט. מצאתי להעיר כי לא התעלמתי מטענת התובע בסיכומיו המתייחסות לרווח אותו ניסו הנתבעים להשיג בשימוש "באתר פעיל", וזאת על מנת לשמור על "היציבות" בעייני מנוע החיפוש "גוגל". עם זאת, טענה זו הנה טענה שבמומחיות, ומן היה ראוי להגיש חוות דעת של מומחה בתחום על מנת להתרשם כדבעי מטענות הצדדים בעניין זה, דבר שלא נעשה.
ד. תום ליבם של הנתבעים- כאמור, עדותו של מר אונגר היתה סדורה, עקבית ומהימנה. התרשמתי עמוקות מעדותו של מר אונגר ולא היה ניתן להתעלם מהרושם כי דיבר מעמקי ליבו באשר לטעות שארעה אותה נימק לכל אורך הדרך כטעות אנוש שנבעה מחוסר ניסיון. עיינתי בתמלול אותו צירפו הנתבעים אודות שיחת הטלפון בין אונגר לתובע והתרשמתי מהכנות אותה הפגין, ולפרקים דומה היה כי מתחנן לפני התובע שימחל על טעותו. הנתבעים אף צרפו לתצהירם הודעת טקסט אותה שלחה אשתו של אונגר לתובע שם מנסה לדבר אל ליבו ומציינת כי בעלה עשה טעות ללא כוונת זדון, שהנו מפרנס חמישה ילדים ובקשה למחילתו של התובע. (נספח 20 בתצהירי הנתבעים). סבורתני כי בנסיבות דנן, עסקינן במקרה בו טעות אנוש של עובד שנמצא בתקופת הכשרתו גרמה לטעות נגררת, כפי שהתרחשה. אמנם, הנתבעים אינם יכולים לחסות בנסיבות דנן תחת הגנת החק "כמפר תמים", וזאת כפי שפורט לעיל. עם זאת, יש להידרש לכך כי כוונת המחוקק בתביעות שעסקינן בהפרת זכויות יוצרים הנה בעלת ממד הרתעתי, כאשר לבית המשפט שיקול-דעת רחב בקביעת הפיצוי והתאמת שיעורו למכלול נסיבות המקרה הרלוונטיות. כאמור, בין יתר השיקולים המפורטים בחוק זכויות יוצרים לעניין שיעור הפיצוי, כלולים גם היקף ההפרה וחומרת ההפרה, והכל לצד תום ליבו של המפר.
42. במקרה שלפנינו קבעתי כי עסקינן בהפרה אחת שנמשכה זמן מועט, התרשמתי כי בזמן אמת, ועוד בטרם התגלגל כדור השלג של התביעה, נכונים היו הנתבעים להגיע לפתרון בדבר החזרת הדומיין "מאמרים" לתובע, וזאת על אף שהיה בבעלותם, אך נתקלו בסירוב שלא היה בידי התובע להסביר שאף אינו מתיישב עם האמור במכתב ההתראה ששלחו לנתבעים. לא הובאו ראיות לנזק ישיר וממוני שנגרם לתובע כתוצאה מההפרה – כאשר התובע לא ידע להעריך נזקיו ובשלב מסוים אף טען בחקירתו כי "המאמרים הם לא נושא הענין". כאמור, סירובו של התובע לקבל לידיו את הדומיין על תכניו מחלישה בצורה נכרת טענתו באשר לערכם של המאמרים. כאמור, התובע קיבל לידיו את זכויות היוצרים ללא תמורה וטענתו בדבר השקעה בסך של 10,000 ₪ לא הוכחה. מאידך, הנתבעים היו מודעים לזכות היוצרים, ועשו שימוש במאמרים שאינם שייכים להם, אמנם לזמן קצר. כאמור, לטעמי לסוגיית תום הלב יש ליתן חשיבות מרכזית בענייננו, וסבורתני כי הכוונה ההרתעתית של המחוקק בכל הקשור להרתעת מפרים את זכויות היוצרים, אינה הולמת את נסיבות המקרה.
43. מצאתי להתייחס בקצרה להפניות התובע בסיכומיו לפסקי דין שלטענתו יש להקיש מהם לענייננו. לאחר שעיינתי בפסקי הדין אליהם הפנה התובע, סבורתני כי אין הנדון דומה לראיה, ואסביר. בפסק הדין בעניין "יניר ישראל לוין" בית המשפט קבע ממצאים ביחס לאמינות הנתבע, ומצא שלא לקבל גרסתו. (ראו ת.א. 44524-11-11 יניר ישראל לוין נ' יניב גבריא [פורסם בנבו] (2.2.18)). בעניין "מור" עסקינן בהעתקת מאמר שהנו פרי עמלו של התובע (עיתונאי) שכתב מאמרים בתחום מומחיותו- תחום האינטרנט והמחשבים. בפסק הדין כלל לא עלתה סוגיית תום הלב של הנתבע. (ראו ת.א. 26386-09-09 מור נ' אזולאי, [פורסם בנבו] (16.8.10). בענייננו, עסקינן בקבוצת מאמרים אקלקטיים מתחומים שונים שאין בינם לתובע כל זיקה ישירה והוא אף אינו יוצרם. התובע אף העיד כי המאמרים וערכם אינם הנושא המרכזי, אלא ההפרה כשלעצמה. בנסיבות אלו, סבורתני כי אין להקיש מפסיקות בתי המשפט האחרות אליהן הפנה התובע לענייננו.
44. אציין, כי בכתב התביעה טוען התובע בנוסף לעוולת הרשלנות כמשמעה בפקודת הנזיקין. התובע בחר שלא להעלות טענה זו בסיכומיו, ודומה כי עסקינן בעילת תביעה ו/או טענה שנזנחה. למעלה מן הצורך מצאתי להעיר כי גם אם התובע היה עומד על תביעתו בעניין זה, ומאחר שהתובע לא הוכיח נזק ממשי, אזי ממילא התובע אינו עומד בתנאי פקודת הנזיקין ומגמות הפסיקה, כאשר הוכחת רכיב הנזק הנה הכרחית כחלק מיסודות העוולה.
אם כן, בהתחשב במבחנים שנקבעו בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, ובכלל זאת היקף ההפרה, משך זמן ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע (ובכלל זה ערכם של המאמרים והתייחסותו של התובע לערכם), ותום ליבו של המפר, מצאתי להעמיד את הפיצוי לתובע בסכום כולל של 4,000 ₪, כערכו של סכום זה ליום הגשת התביעה.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבעים ישלמו לתובע סך כולל של 4,000 ₪.
לאור הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק בפועל, ונסיבותיו של התיק, לא מצאתי לחייב בהוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ב' אדר א' תשע"ט, 07 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.
אושרי פרוסט פרנקל