9. בטרם הועברה החזקה בנכס לנתבעים 3-4, החזיקה בבית ברציפות משך שנים המנוחה, הגב' עדינה משען ז"ל אשר קיבלה את החזקה מן המנוחה ציפורה זימן (רפאלי) אשר התגוררה בו מאז שנות החמישים עד לשנת 1972 לערך. נטען כי המנוחות החזיקו בבית מכוח דיירות מוגנת.
10. הנתבע 3, בן 68, עלה ארצה מצרפת בשנת 1972, בהיותו בן 24. בשנת 1990 עבר להתגורר בצפת. תחילה התגורר בשכירות ולאחר מכן איתר את הנכס אשר היה מוחזק באותם זמנים על ידי עדינה, והיא הציגה עצמה כבעליו.
11. על אף שנטען כי במסגרת משא ומתן בין השניים הסכימה עדינה למכור את הבית לנתבע 3, אין מחלוקת כי בפועל לא נכרת הסכם בכתב למכירת הבית, ותחת זאת הוסכם כי תינתן לנתבע 3 הזכות לשכור את הבית לתקופה בלתי מוגבלת בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 100 דולר. המנוחה חתמה על כתב התחייבות בעניין זה בהתאם.
12. לאחר פטירתה של עדינה המשיך הנתבע 3 לשלם את דמי השכירות לילדיה ועמד על רכישת הבית, אלא שאז הוברר לו מפיהם כי מעמדה של עדינה הוא של דיירת מוגנת בלבד, במובחן מבעלים.
13. כמו כן, בחודש ספטמבר 1990 התייצב בבית אדם אשר הציג עצמו כשליח בעלי הבית באוסטרליה, אשר ציין בפני הנתבע 3 כי לבעלי הבית ידוע דבר ההסכם בינו ובין עדינה, והואיל והמנוחה נפטרה ולא משולמים דמי מפתח, הוא אשר יידרש לשלמם.
14. לפיכך לכאורה הודיע הנתבע 3 ליורשי עדינה כי אינו מוכן להמשיך ולשלם את דמי השכירות, שכן הוא צפוי להידרש לשלם לבעלי הבית דמי שכירות.
15. נטען עוד, כי ניסיונות שונים של הנתבע 3 לאתר את בעלי הזכויות בנכס ולרכוש אותו במשך השנים- לא צלחו, וכי הוא הוסיף להחזיק בבית בתקווה שבעליו יופיע ביום מן הימים והוא יוכל להסדיר מולו את סוגיית החזקה והבעלות, תוך שהוא משמרו, נוהג בו מנהג בעלים, משפצו ומשקיע בו השקעות ניכרות המוערכות בכ-מיליון ₪, ללא מחאה מצד הבעלים, למעט מצד עו"ד טריאסטר שמסר לו מכתבים לכאורה ללא בסיס.
16. הנתבע 3 טוען עוד כי זכותו בבית כדייר מוגן או כבר רשות מעולם לא בוטלה, זאת מבלי לגרוע מטענתו לרשות בלתי הדירה, וכי הוא ורעייתו לא התפנו מן הבית מעולם.
17. נטען כי כאשר החליטו הנתבעים 1-2 לבחון אפשרות להשתקע בצפת הציע להם הנתבע 3 לעבור להתגורר עמו בבית והם עשו כן.
18. צוין כי בשנת 2001 שכלו הנתבעים 3-4 את בתם ז"ל שהייתה תושבת ירושלים בפיגוע ומאז החל הנתבע 3 לחלק את חייו בין ירושלים לצפת, וכך הוא עושה עד היום.