החלטה
1. המבקשות, מנהלת האוניה 'Chem Antares' (להלן: האוניה), וחברה הרשומה כבעלת האוניה, התקשרו בהסכם עם המשיבה, חברת פוליבה בע"מ, להובלת מטען של שמן דקלים ממזרח אסיה לישראל. בין הצדדים נחתם הסכם לחכירת מסע (להלן: הסכם החכירה), שלפיו הוחכרה האוניה למשיבה, ובגדרו הוסדרו פרטי העסקה. לקראת המועד המתוכנן להגעת המטען לישראל, התברר למשיבה כי נגרמו עיכובים שונים שבגינם תתאחר הגעת המטען. משכך, פנתה המשיבה לבעלים וטענה, כי כתוצאה מהעיכוב נגרמו לה נזקים והוצאות. לאחר פניה זו, הונפק למשיבה כתב ערבות בנקאית להבטחת תביעה לנזק (להלן: כתב הערבות), ככל שתוגש. ביום 18.9.2018 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לימאות, תביעה לפיצויים שבה נטען כי נגרמו לה נזקים בשל העיכוב בהגעת המטען ליעדו.
2. לאחר שהוגשה התביעה, הגישו המבקשות בקשה לעיכוב ההליכים לפני בית המשפט המחוזי, לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בבקשה נטען, כי על-פי תניית בוררות שנקבעה בהסכם החכירה, יש להפנות כל סכסוך שבין הצדדים להליך בוררות שיתקיים בלונדון. המשיבה טענה מנגד, כי תניית הבוררות מוגבלת לסכסוכים שעניינם 'היזק כללי', ועל כן לא חלה על הסכסוך דנן, שעניינו בנזקים בשל הפרת הסכם החכירה. עוד טענה המשיבה, כי במסגרת כתב הערבות שניתן לה, הסכימו הצדדים לכך שתינתן סמכות מקבילה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ולמותב בוררות שיתמנה בלונדון.
3. בהחלטה מיום 12.2.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ההליכים. בית המשפט קבע, כי מלשון תניית הבוררות עולה שתניה זו מוגבלת לתביעות שעניינן 'היזק כללי', קרי – תביעות השתתפות במצבים שבהם הוקרבו רכוש, מטען, או חלקי אוניה, בעת סכנה, ולאחר שהכריז רב החובל של האוניה על 'היזק כללי'. בית המשפט סמך את מסקנתו על כך שהסעיף הרלבנטי נפתח במילים 'היזק כללי/בוררות' (במקור: General Average/Arbitration) והסביר, כי אילו התכוונו הצדדים להפנות לבוררות כל סכסוך שהוא, ניתן היה לצפות שישתמשו בנוסח המקובל: 'כל המחלוקות' (Any Disputes). יתרה מכך, ציין בית המשפט, כי תניית הבוררות מפנה לכללי 'יורק-אנטוורפן', אשר עוסקים בתביעות השתתפות בגין 'היזק כללי' בלבד. הפניה זו מחדדת את המסקנה, כי הצדדים התכוונו לצמצם את תחולתה של תניית הבוררות לסכסוכים על רקע 'היזק כללי' בלבד.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.
4. המבקשות טוענות בבקשתן, כי בית המשפט המחוזי פירש את תניית הבוררות באופן שגוי, שכן למעשה היא אינה מוגבלת לסכסוכים שעניינם 'היזק כללי' בלבד. לשיטתן, ניתן ללמוד זאת הן מלשון החוזה, הן מן ההיגיון המסחרי המקובל, הן מנסיבות העניין. עוד טוענות המבקשות, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא התייחס לכך שבמסגרת כתב התביעה שהגישה, הכירה המשיבה בכך שתביעתה כפופה להסכם הבוררות.
5. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ושקלתי את נימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת גם מבלי להיזקק לתגובה מאת המשיבה. מקובלת עלי הפרשנות שבה נקט בית המשפט המחוזי, ולפיה תניית הבוררות אינה חלה בנדון דידן.
6. סעיף 26 להסכם החכירה קובע כדלקמן:
"This charter party is to be governed by English law. General Average/Arbitration to be settled in London in accordance with York/Antwerp Rules 1974 as amended 1994".
לשון הסעיף מעידה על כוונתם של הצדדים לצמצם את תחולתה של תניית הבוררות לסכסוכים שעניינם 'היזק כללי' בלבד. כפי שניתח בית המשפט המחוזי, אילו התכוונו הצדדים להפנות לבוררות כל סכסוך באשר הוא, לא היה צורך לציין את המונח 'היזק כללי'. ניתן היה להשתמש במונח 'כל המחלוקות' או בניסוח דומה; ממילא גם סכסוכים שעניינם 'היזק כללי' היו נכללים במסגרת זאת. מסקנה זו מתחזקת נוכח אזכורם של כללי 'יורק-אנטוורפן', אשר עוסקים בתביעות שעניינן 'היזק כללי' בלבד.
7. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית; משלא נתבקשה תגובת המשיבה, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ו באייר התשע"ט (20.5.2019).
ש ו פ ט
_________________________