בסיכומי התשובה, הוסיפה הנתבעת:
56. הטענה בדבר מעורבות צד ג' בעריכת הצוואה עלתה לראשונה רק בסיכומים שכן רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ועדותו של עורך הצוואה התבררה למעשה התמונה האמיתית בדבר נסיבות עריכת הצוואה ואין המדובר בהרחבת חזית.
57. הבקשה לקיום צוואתו השנייה של המנוח, אותה הגישה, לא "נמשכה" על ידה שכן לא היו בידיה כל המסמכים הרפואיים, הגם שלטענתה מצב המנוח הלך והחמיר עם השנים, וממילא הוגשה על ידי התובעים התנגדות לקיום צוואה זו, ואם כל צוואות המנוח יפסלו, התוצאה תהא בכל מקרה על פי צו ירושה בהעדר צוואה.
דיון והכרעה
58. בפתח דבריי אומר את שכבר אמרתי בהחלטתי מיום 24/10/2018 כי באופן כללי בית המשפט לא יאפשר "דייג" של עילות שמא תימצא עילה להתנגדות לאחר שזו הוגשה, ועל אף שחלקן של הטענות נטענו לראשונה בסיכומי הנתבעת, מצאתי לדון בכולן, שכן הלכה היא כי לעולם יעדיף בית המשפט לרדת לחקר האמת ולבירורן של העובדות, חרף פגמים ומחדלים דיוניים, שבגינם ניתן לפצות את הצד שכנגד בהוצאות.
59. למעשה, הטענות הנטענות על ידי הנתבעת, בגינן יש להורות על ביטול צוואתו האחרונה של המנוח מיום 26/3/2017, הן כמפורט:
א. אי כשרות המנוח לערוך את צוואתו במועד עריכת הצוואה (סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").
ב. צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית מצד התובעים על המנוח (סעיף 30 (א) לחוק הירושה).
ג. נטילת חלק בעריכת צוואת המנוח על-ידי התובע 1 (סעיף 35 לחוק הירושה).
ד. אי כיבוד רצונו של המנוח.
כשרות המנוח לערוך צוואה
60. סעיפים 1 ו - 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 קובעים כי
"כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".
61. הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
62. כאמור, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללת ממנו כדין.
בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 {(פמ"מ – 29/4/1981) (ראה: "עניין "בנדל"), מבהיר בית-המשפט העליון עניין זה כדלקמן:
"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".
63. מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 היא, במצבו הנפשי, המנטלי
והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. "שעת עשייתה של הצוואה", זוהי נקודת הזמן המסויימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה. עוד בנוגע למהותה של הכשרות לפעולות משפטיות נפסק כך :
"... כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון".
(ראה: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705 {פמ"מ – 28/8/1994}{ראה: עניין "קרן ליב"י"}).
64. צוואה תהא תקפה ותקויים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם ימצא בית-המשפט כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה, תקויים הצוואה .
65. בהתייחס לפירוש המונח "ידע להבחין בטיבה של צוואה", סוכמו הכללים על-פי שלושה מרכיבים עיקריים:
מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה.
מודעות להיקף רכושו וליורשיו על פי הצוואה.
מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
66. בפסיקה נקבע, כי על המצווה להיות בדעה צלולה, להתייחס למציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש ומחשבות שווא ולגבש רצון חופשי. (עניין "קרן ליב"י", לעיל).
67. עוד בעניין זה, כדבריו של הנשיא ברק (כתוארו אז) בעניין "בנדל":
"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."
68. לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה הנדרשת מן המתנגד אינה עניין של מה בכך. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות-דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות. (ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן{פמ"מ – 6/1/1997}). יחד עם זאת, בית-המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.
69. כאמור, הנתבעת לא טענתה בהתנגדותה לצוואה כי המנוח לא היה כשיר מבחינה רפואית לערוך את צוואתו ואף במהלך דיון בפני לבקשתה למתן צו לגילוי מסמכים, נטען על ידי באת כוחה כי הנתבעת אינה טוענת כנגד כשירותו הרפואית של המנוח.
70. לטענת הנתבעת, כפי שהועלתה לראשונה בסיכומים אותם הגישה, המנוח היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית כבר מהיותו בן 24 ואובחן כחולה מאניה דיפרסיה ומהפרעה דו קוטבית, המנוח טופל שנים רבות בבית החולים ..... וכך עד ליום מותו, טיפול שכלל נטילת כדורים פסיכיאטרים. אלו השפיעו על כושר שיפוטו, זכרונו וחוסר הריכוז ממנו סבל, כך שלא יתכן כי היה כשיר לשנות את צוואתו במועד בו עשה כן.
71. מצבו הנפשי והפיזי של המנוח, כך טענה הנתבעת, איפשר לתובעים "לבצע את מזימתם הזדונית" והיא נישולה מצוואת אביה המנוח, ללא מודעותו של המנוח לתוצאתה. בהקשר זה, מבססת הנתבעת את טענתה זו על מסמכים רפואיים מן השנים 2015 – 2017 מהם עולה כי המנוח "לאחר שבץ מוחי, קשיי שינה, דיכאון, קשיי ריכוז, מרגיש ירידה בזיכרון, הפרעות בדיבור" ועוד ועוד.
72. בסיכומי התשובה הוסיפה הנתבעת כי לא הוכח כי המנוח הוא שנהג ב.... בתקופה האחרונה שעובר למותו שכן יכול היה הוא להשכירה לאדם אחר, חתימתו על טופס הרדמה לפני ניתוח אינה מעידה בהכרח על כשירותו הרפואית של המנוח, ובכלל בעת הגשת התנגדותה לצוואת המנוח לא היו מצויים בידיה כל המסמכים הרפואיים.
73. לבסוף בהקשר זה טענה הנתבעת, כי לאור סעיף 26 לחוק הירושה, מאחר והמנוח ערך צוואתו כשלא ידע להבחין בטיבה, לא היה מודע להיקף רכושו ויורשיו וכן לתוצאות עשייתה של צוואה זו, יש להורות על ביטולה.
74. התובעים טענו כי הנתבעת לא העלתה עילת התנגדות בדבר חוסר כשירות המנוח לערוך צוואה אך הרבתה לטעון כי מצבו הרפואי לא איפשר לו לערוך צוואה, ואף טענה כי תעתור למינוי מומחה רפואי, אך נמנעה מעשות כן.
75. התובעים טענו כי המנוח סבל מדיכאון קל ואין הדבר לכשעצמו מעלה או מוריד, שכן המנוח היה צלול לחלוטין בעת עריכת הצוואה ולאחריה, הוא עבד כ.... גם לאחר מועד עריכת הצוואה ואשפוזיו היו קשורים לטיפולי דיאליזה אותם עבר.
76. עוד טענו התובעים, כי הנתבעת ביססה טענתה גם על מסמכים רפואיים משנת 2000, על מנת לטעון כי המנוח סבל מדיכאון קל אך היא עצמה סותרת את כוונתה שעה שעתרה היא לקיים את צוואתו השנייה של המנוח משנת 2000. גם כשהמסמכים הרפואיים מצויים בידייה כיום, לא מצאה היא לנכון לעתור למחיקת בקשתה לקיום צוואתו השנייה של המנוח.
77. כך או אחרת טענו התובעים, כי הנתבעת לא היתה בקשר עם המנוח בשנים האחרונות לחייו, ומכאן שאינה מעודכנת במצבו הרפואי של המנוח.
78. התובעים צירפו מסמכים רפואיים (כשהאחרון מיום 8/5/2017) ודברים אותם כתב המנוח וכן טופס עליו חתם המנוח בעצמו להסכמתו להרדמה לפני ניתוח, מאלו עולה צלילותו של המנוח ומצבו הרגשי התקין.
79. כאמור, בעניין שבפני, אין חולק כי נטל הראיה והשכנוע להוכחת הטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, מוטל כולו על הנתבעת. (ראה: ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, מט(1) 318 {פמ"מ – 20/2/1995} {להלן: "ע"א מרום").
מודעות המנוח לכך שעורך צוואתו
80. תחילה אבחן את "חלקו" של עורך הצוואה, עורך הדין ..... (להלן: "עו"ד ....") בהקשר ליכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, על סמך אותם מרכיבים עיקריים כפי שנקבעו בפסיקה (עניין "בנדל", לעיל).
81. עורך הצוואה ערך למנוח את צוואתו האחרונה ביום 26/3/2017. לא נטען בפני כי בצוואה זו, צוואה מודפסת ובפני עדים, פגם צורני כלשהוא המביא לבטלותה.
82. עו"ד .... שערך את צוואתו האחרונה של המנוח תיאר בתצהירו מיום 5/3/2019 את האירועים שקדמו לעריכת הצוואה ואת אופיים של הקשרים בינו לבין המנוח בטרם עריכת הצוואה.
83. בתצהירו מיום 5/3/2019 הוסיף עו"ד ... כי נפגש עם המנוח למשך כעשרים דקות בפגישה ב"ארבע עיניים" על מנת לוודא את רצונו של המנוח, עבר עימו על הצוואה, ושאל שאלות כלליות כפי שנוהג במקרים שכאלו.
עוד הוסיף הוא, כי לאחר שהקריא למנוח את צוואתו, אף שאל את המנוח אם חפץ לשנות דבר מה, ותשובת המנוח היתה "...מה שכתוב זה בדיוק מה שהוא רוצה".
84. בעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 25/3/2019, בעמ' 30 העיד כך:
"ש. זו לא היתה השאלה. האם לא יכולת ליצור קשר ישיר עם המנוח ולא דרך מר ....? הרי למנוח קיימת הזכות המלאה לומר מה שהוא רוצה וממנו אתה יכול לדעת כל דבר ועניין.
ת. לא הייתי מחתים אותו אם לא הייתי מקריא לו את כל תוכן הצוואה עם התיקונים והכל ובלי זה הוא לא היה חותם. אז יש לי אותו, אם זו הצוואה שהוא רוצה אם לאו ואם זה לא היה אז הייתי מכניס תיקונים. היתה לי איתו פגישה לגמרי לבד, בבוקר. זו היתה פגישה ראשונה איתו ולא עם אף אחד. אמרתי שאני לא רוצה שאף אחד יהיה פה, כדי שלא יהיה חשש להשפעה".
85. לבסוף ציין עו"ד ..... כי היה לו ברור כי המנוח היה צלול לחלוטין וכי הצוואה משקפת את רצונו האישי והברור של המנוח.
מודעות להיקף רכושו וליורשיו על-פי הצוואה
86. המנוח בצוואתו לא פירט את הנכסים הקונקרטיים אשר היו מצויים ברשותו, אך כפי העולה מסעיף 3 לצוואתו: "את כלל רכושי מכל סוג שהוא ובמלואו, לרבות כל רכוש, כספים, חסכונות, ניירות ערך, נכסי דלא ניידי, נכסי דניידי, מיטלטלין, ביטוחים, קרנות, קופות, תשלומים המגיעים לי ושיגיעו לי, וכל רכוש נוסף מכל סוג אחר....". הוראה זו דומה להוראתו בנכסיו בצוואותיו הקודמות, אף כי היא מפורטת יותר, "כטוב קולמוסו" של המנסח. ויאמר כי ניסוח צוואה אינו דורש פירוט רכוש.
87. המנוח ידע מיהם יורשיו על-פי הצוואה, הם שניים מילדיו ובת זוגתו בשנים האחרונות. יצויין כי יורשיו אלו צויינו כיורשים גם בצוואתו הראשונה אותה ערך המנוח בשנת 2010, ומסיבות כאלו או אחרות, ערך המנוח צוואה נוספת, היא צוואתו השנייה אותה ערך 3 ימים בלבד לאחר צוואתו הראשונה, בה הוריש את רכושו לשלושת ילדיו (חלקה של הנתבעת בא תחת חלקה של בת זוגו).
88. העיד עו"ד .... כי שאל את המנוח באשר ליחסיו עם בתו הנוספת, היא הנתבעת, וכך בעמ' 30:
"ש. בסעיף 11 אתה אומר ששאלת את המנוח בנוגע ליחסיו עם בתו הנוספת שהוא לא ציווה לה דבר בצוואתו. איך ידעת שיש לו עוד בת?
ת. שאלתי האם יש לו עוד יורשים על-פי החוק או על-פי צוואות קודמות ונמסר לי שכן, שיש בת, .... אם אני לא טועה וזהו. קיבלתי את זה, הקראתי לו, החתמתי אותו לפני העדים וזהו. זה דברים שאני עושה לעתים קרובות. אני עובד מהבית בגלל המצב הרפואי שלי וזה דבר רגיל שנכנסים שכנים".
89. גם בתצהירו הוסיף כי שאל את המנוח אודות יחסיו עם בתו הנוספת, לה לא ציווה דבר בצוואתו. לדבריו, תשובת המנוח היתה: "כי יש לו בטן מלאה גם עליה וגם על בעלה – חתנו".
90. גם באשר לבת זוגו של המנוח העיד עו"ד.... בתצהירו כי המנוח שאל אותו בטרם הוקראה לו הצוואה: ".... בפנים?" ולאחר שקרא את צוואתו: "זה בדיוק מה שרציתי".
91. מהאמור לעיל עולה כי המנוח היה מודע ליורשיו, תוך שמסיבות כאלו או אחרות, שלא קשה להבינן בעיני המוריש, בחר הוא שלא להוריש מעיזבונו כל חלק לנתבעת, היא בתו הנוספת.
מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו
92. גם כאן, נראה כי המנוח היתה מודע לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, או למצער, כפי עדותו של עו"ד ....., סבר המנוח כי כך צריך להיות לאור תחושתו כלפי הנתבעת ובעלה.
93. מתרשם אני כי עו"ד .... (ובסבירות), לא מצא ללחוץ על המנוח בשאלות נוספות אודות בתו הנוספת, שעה שתשובת המנוח היתה נחרצת והיא שבעצם אישררה את הסיבה העיקרית לשינוי צוואתו הקודמת של המנוח, בטרם החתים את המנוח על צוואתו, וזאת כפי שנמסר לו בטרם הגעת המנוח לעריכת הצוואה.