נימוקי המבקשת בבקשת רשות הערעור
21. להלן תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור דנן, אשר התפרסו על כ-40 עמודים (ללא נספחים):
א. המבקשת עומדת בתנאים לקבלת רשות ערעור, מקום בו המתנה עד פס"ד סופי בהליך תשפיע ממשית על זכויות הצדדים או על אופן ניהול ההליך עד שיקשה על השבת המצב לקדמותו, תגרום נזק של ממש או שההליך יתנהל בדרך שגויה ו/או מיותרת.
ב. לא ניתן לנהל כיום תביעת משמורת של המשיבה, הנעדרת כל מעמד משפטי-חוקי כלפי הקטין ס' ובטרם הוכרעה שאלת מעמדה זה של המשיבה. לא ניתן להכריע בשאלת המשמורת בטרם הוכרעה שאלת ההורות, כאשר לא הוגשה כלל תובענה מתאימה לכך.
ג. שגה בימ"ש קמא בכלל קביעותיו, הנוגעות לבקשת המבקשת לדחיית תביעת המשיבה למשמורת (וקביעת זמני שהות) עם ס' על הסף מכוח סמכות עניינית ו/או היעדר עילה –
1. החלטת הערכאה הדיונית לוקה בפגמים רבים, כשל לוגי וסתירות פנימיות רבות:
א. מחד גיסא, הערכאה קמא קבעה בהחלטה כי בקשת המבקשת אינה אותה בקשה שהגישה בשנת 2016. מאידך גיסא קבעה כי טענותיה ועילותיה של המבקשת כבר נידונו ונדחו בעבר. על כן לא ניתן לקבל את קביעת השופטת קמא כי עילותיה החדשות כבר נידונו ונדחו.
ב. מעולם לא ניתנה כל הכרעה אמיתית ולגופן של טענות המבקשת, ובימ"ש קמא התמקד אך ורק במחלוקת העובדתית הקיימת בין הצדדים תוך התעלמות מהמחלוקת המשפטית המהותית אשר הכרעה בה מהווה "כרטיס כניסה" לשערי בית המשפט.
ג. לפי ההלכה הפסוקה, העלאת הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית במועד מאוחר יותר מאשר בהזדמנות הראשונה אפשרית, אינה מהווה טעם מספיק ורלוונטי המצדיק דחייתה, בייחוד מקום בו בית המשפט טרם דן והכריע בטענות העיקריות של הצדדים לגופן.
ד. לא ניתן "להעניש" המבקשת ולקבוע כי היא מסרבלת ההליכים וגורמת להתמשכותם רק בשל פנייתה לבימ"ש לערעורים, לתיקון טעויות בימ"ש קמא, במיוחד כאשר שתיים מתוך שלוש בקשות רשות הערעור שהגישה אכן התקבלו בבימ"ש לערעורים.
ה. שגתה השופטת קמא עת הסתמכה על קביעותיו של בית המשפט ב-רע"א 9343/08, [פורסם בנבו] לנוכח השוני בין נסיבות שני המקרים. במקרה דנן לא ביסס בית המשפט קמא את סמכותו לדון ולהמשיך לנהל ההליך כפי שהוא, ועל כן יש צורך לבחון תחילה בטרם ניהול ההליך העיקרי בתובענת המשמורת, את שאלות הסמכות העניינית ושאלת היעדר העילה.
ו. לגבי רמ"ש 1256-02-18, [פורסם בנבו] דברי השופטת פלאוט שם נאמרו בהערת אגב תוך הדגשה כי ממשיכה ועומדת למבקשת בתובענה העיקרית שם, הזכות הכללית לגשת לערכאות השיפוטיות. כלומר, אין כל הכרעה בעניין שאלת קיומה של סמכות עניינית של הערכאה הדיונית לדון בתובענה ואף לא הכרעה בעניין קיומה של עילה מבוססת לדון בה, שכן יש להבחין בין זכות אדם לפתוח בהליך משפטי כרצונו לבין שאלת ביסוס ההליך בתשתית המשפטית במדינה וסמכות הערכאה השיפוטית לדון ולהכריע בהליך.
ז. סתירה נוספת קיימת בהחלטה קמא, עת נקבע כי טענות המבקשת בבקשתה להיעדר עילה נידונו ונדחו ובהמשך צוין כי דין הטענה להיעדר עילה, לו היתה נידונה לגופה, להידחות. משכך, לא ניתן להסתמך על טעם זה בהחלטה קמא.