פסקי דין

ת"ק 55775-03-19 שאהין ואח' נ' נאזרין טורס בע"מ ואח' - חלק 2

03 אוקטובר 2019
הדפסה

44. אין גם לקבל את טענת הנתבעת 1 כי יצאה ידי חובתה בכך שפרסמה באתר האינטרנט את התנאים הכללים, בהם הדרישה לגבי תוקף הדרכון ובכך שמוסרת ללקוחותיה בדרך כלל דף תנאים כלליים.

45. מידע זה לא רק שלא נמסר פיזית לתובעים (כפי שהעיד התובע בעצמו), אלא שאין לצפות מהתובע שאינו אדם צעיר, ואשר אינו בקי ברזי האינטרנט לגלוש באתרי הנתבעת ולבדוק מהם אותם תנאים כלליים עלומים.

46. הדברים חלים ביתר שאת כאשר התובעים הסתמכו על הנתבעת 1 וראו בה כגוף מקצועי, כפי שעולה מעדותו של התובע 1:

"אני ועוד 3 משפחות חברים יוצאים מדי שנה לטיול בחו"ל. כמעט רוב הטיולים נעשו אצל נאזרין טורס. אני סומך עליהם" [עמ' 1, שורה 18].

47. על אחריותה של סוכנות נסיעות כלפי לקוחותיה נכתב באריכות ובפירוט בח"א 804/07 בית הדין לחוזים אחידים בירושלים – דיזנהויז יוניתורס נסיעות ותיירות (1979) בע"מ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח' [פורסם בנבו]. בפסק הדין זה קבע בית הדין לחוזים אחידים כי סוכנות נסיעות לא תוכל לטעון עוד להגנתה כי היא משמשת רק מתווך בעסקות בין לקוחות לבין ספקי שירות. בית הדין קבע כי סוכנות הנסיעות אינה מתווך בלבד – יש לה אחריות משמעותית כלפי לקוחותיה, והיא אינה יכולה להתנער מאחריות זו. בזכות ניסיונה ומומחיותיה, יש לסוכנות הנסיעות מעמד חשוב בשלב הייעוץ וההחלטה לפני ההזמנה. הסוכנות נתפסת על ידי הלקוחות כגורם שניתן להסתמך על דבריו ולתת בו אמון, ולכן לפי פסק הדין, היא אמורה לשאת באחריות הנגזרת מכך.
וכלשונו של פסק הדין:

סוכנות נסיעות איננה יכולה לטעון כי מעמדה מוגבל למתן שירותי "תיווך" או למעמד של "שלוח" בלבד, שכן פעולות רבות שהיא מבצעת חורגות מגדר מאפייניו הידועים של מוסד התיווך או של יחסי שליחות. המבקשת נוטלת חלק פעיל ביצירת העסקאות, כאשר היא זו המחתימה את הלקוחות על חוזים (הנערכים מולה ולא אל מול הספקים), גובה מהלקוחות את הכספים ומתחייבת לספק להם את השירותים המוצעים. בנסיבות אלה, אין מקום לראות אותה כמתווכת, תפקיד המתמצה בהפגשת הצדדים בלבד ולא ביצירת ההתחייבות המשפטית עצמה, או כשלוח, היוצר אומנם התחייבות משפטית, אך אינו מהווה צד לה. ודוק, איננו שוללים את האפשרות שגורם העוסק בתחום שירותי התיירות יבחר להגביל את פעילותו, באופן כללי או במקרה נתון, למתן שירותי "תיווך" או "שליחות" (השוו, למשל, ת"א (מחוזי חי') 371/82 ציטיאט נ' רשף תיירות נסיעות (השופט מרגלית)). כל שאנו קובעים, על בסיס דפוס הפעילות שהמבקשת הגדירה לעצמה, כי אין הוא מתאים למסגרות הידועות של יחסי "תיווך" או "שליחות".

...מצד שני, אין אנו סבורים (ולמעשה אף המשיבים לא טענו זאת) כי ניתן לקבוע שדינה של המבקשת הוא כשל קבלן המספק את שירותי התיירות שהזמין הלקוח, ונושא באחריות מלאה לכך שהלקוח יקבל את שהזמין. המבקשת איננה מעונינת ליטול על עצמה אחריות לנושאים רבים המצויים מחוץ לתחום שליטתה (כגון רמת האוכל שתוגש במלון או יציאתה של טיסה במועד שנקבע), וכנגזר מכך איננה מתמחרת את שירותיה באופן המפצה אותה על העלות הגבוהה הכרוכה ביצירת אחריות שכזו. במילים אחרות, המודל העיסקי שאומץ על ידי המבקשת אומנם חורג מגדר "תיווך" או "שליחות" גרידא, אולם אין הוא עולה לכדי נכונות להפוך לספק השירותים.

48. בשל כך, הפרה הנתבעת 1 את סעיפים 2-3 לתקנות, שכן לא מסרה לתובעים את כל מידע הנחוץ לשם יציאה מהארץ וכניסה למדינות הנכללות בחבילת התיור, לרבות תקופת תוקף הדרכונים.

49. באשר לאחריות הנתבעת 2, על פי עדותה של נציגתה, גב' ורד סופר, עולה כי כחלק משיתוף הפעולה בין הנתבעות, מעבירה הנתבעת 2 לנתבעת 1 את המידע הכולל את התנאים הכלליים של הנתבעת 2 וזאת לטובת העברת המידע ללקוחות אשר רוכשים חבילת נופש מהנתבעת 2, דרך הנתבעת 1. כך העידה:
"כמו שחברותיי טוענות שיש עלינו אחריות לעניין הדרכון, אציין ואומר שהם מחויבים לשלוח ללקוחות את התנאים הכללים שלנו שבהם רשום במפורש שהדרכון צריך להיות בתוקף 6 חודשים קדימה. השאלה שלי האם הנתבעת 1 דאגה לשלוח ללקוחות את התנאים הכללים שלנו. אם הנתבעת מציינת שהם קיבלו... בין מערכת היחסים הזו אנחנו מצרפים את התנאים הכללים שנתבעת 1 טוענת שהעבירה לתובעים" [עמ' 4, שורה 31].

ובהמשך עדותה סיפרה:

"אפילו מבחינת לדעת שהיא צריכה איזה שהיא הגבלה במלון, לא ידענו מזה בכלל. כל תנאי ההזמנה מפורסמים לעיניי כל ואחריות של הנתבעת היא פשוט ליידע את הנוסעים גם לבדוק את דרכונם וגם ליידע אותם בגין התנאים הכללים של החברה" [עמ' 5, שורה 4].

התובע 1 התייחס לשאלת הנתבעת 2 בדבר קבלת תנאיה הכלליים של הנתבעת 2 מהנתבעת 1 והשיב:
"אנחנו לא קיבלנו שום חומר מאת הנתבעת" [עמ' 5, שורה 10].
50. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט י' נמרודי בת"ק (תביעות קטנות ת"א) 14887-08-12 קולט קועד נ' השטיח המעופף בע"מ (פורסם בנבו, 07.02.2013):

"במערכת יחסים משולשת בענף התיירות, הכוללת לקוח, סוכנות נסיעות וספק – בכל הקשור לשלב ביצוע ההזמנה, אחריותה של סוכנות הנסיעות מתמקדת בהעברת מידע בין הלקוח והספק ובתלונות שיש ללקוח אל מול הספק; תפקיד הספק הוא להבטיח שהלקוח יקבל את מלוא השירותים שהספק התחייב לספק ללקוח (באמצעות נותני שירותים זרים), אולם הוא לא יהיה אחראי על שיבושים או תקלות המהווים זוטות או על תקלות ושיבושים הנובעים מנסיבות שכלל אינן תלויות בספק, לא היו בידיעתו מבעוד מועד ולא ניתן היה לצפות אותם (הכוונה לתקלות ושיבושים חריגים במיוחד, בעיקרם של דברים – חיצוניים לפעילות השוטפת של בית המלון), אלא אם יוכח שבגין התקלות והשיבושים לא היה זכאי נותן השירותים הזר לתשלום והספק ממילא לא העביר אליו את התמורה המוסכמת, כולה או חלקה– כאשר מדובר בתנאים מצטברים".

51. חובה הגילוי חלה גם על הנתבעת 2 מכוח היותה ספק השירות, אך הקשר בינה לבין התובעים לא היה ישיר, וזאת מאחר שהתובעים רכשו את חבילת התיור מהנתבעת 1, בהיותה סוכנות נסיעות. בנוסף, עולה מעדותה של נציגת הנתבעת 2 כי המידע הרלוונטי הכולל את הדרישה לדרכון בעל תוקף של 6 חודשים קדימה, היה אמור לעבור לתובעים דרך הנתבעת 1, אך האחרונה לא העבירה לתובעים מידע זה.

52. באשר לטענת אשם תורם, סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע פיצויים מופחתים בשל אשם תורם, ראו:

"68.(א)סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק"..

53. במקרה דנן, דרכון התובעת 3 היה בתוקף ובשל כך עלו התובעים על הטיסה מישראל לטורקיה, אך לא ידעו התובעים כי בטורקיה הדרישה הינה לדרכון בעל תוקף של 6 חודשים ואין די בכך שהדרכון יהיה בתוקף לתקופה פחותה מזו.

54. מידע זה היה על הנתבעת 1 לספק לתובעים טרם רכישת חבילת הנופש וזאת על פי סעיפים 2-3 לתקנות. לפיכך, משנציגת הנתבעת 1 אישרה למעשה כי לא הבהירה מידע זה לתובעים- אין לייחס לאחרונים אשם תורם.

55. על כן, אני מוצאת כי הנתבעת 1 היא האחראית הבלעדית לנזקי התובעים. ועל כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2.

56. אף ההודעה לצד שלישי נדחית- הנתבעת 2 הינה ספק חבילות נופש ובניגוד לטענה הסתמית שהעלתה הנתבעת 1 ואשר לא הוכחה על ידיה- הרי שהנתבעת 2 אינה חברת תעופה אשר נציגיה בודקים את תוקף דרכוני לקוחותיה לפני עלייתם למטוס וכי מחדלה של הנתבעת 1 הוא זה שגרם לנזקים נשוא התביעה דנן.

57. על רקע האמור התובעים זכאים לפיצוי בגין נזק ממון ונזק לא ממוני בכפוף לחובתם להקטין את הנזק שנגרם להם (סעיפים 11, 13 ו-14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), כל זאת בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ו"בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". הואיל ועסקינן בעסקה להספקת שירותי הנאה (להבדיל מעסקה מסחרית), מרכיב הנזק הלא ממוני עשוי, בנסיבות המתאימות, להיות גבוה משיעור הנזק הממוני ואף מסכום העסקה כולה (ראו ת"א (מחוזי ת"א) 1286/08 אביגזר נ' כספי הפלגות קרוז בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 27 (17.5.2011).

58. התובעים עתרו לפיצוי בגין נזקיהם הישירים על סך של 19,220 ₪ הכוללים את עלות חבילת הנופש בסך של 16,700 ₪ ואת עלות כרטיסי הטיסה שרכשו בשדה התעופה באנטליה לצורך חזרתם לארץ על סך של 700$. אמנם התובעים לא הציגו קבלה או כל מסמך אחר המעיד על תשלום סכום של 700$ עבור הטיסה חזרה לארץ, אך אין חולק כי ללא כל תשלום מצדם, לא היו יכולים התובעים לחזור לארץ.

59. מעבר לכך, יש מקום לפסוק לתובעים גם פיצוי בגין נזק לא ממוני. לשם קביעת סכום הפיצוי יש להביא בחשבון בין היתר את הנתונים הבאים: התובעים הפסידו את כל חופשתם המתוכננת (שבוע שלם); התובעים תכננו את חופשתם יחד עם עוד שלוש משפחות נוספות והיו אמורים לטייל יחד; התובעים עוכבו בשדה התעופה באנטליה למשך 17 שעות במרתף ובתנאי מעצר; התובעת 3 הינה נכה הסובלת משיתוק בחצי גופה הימני ונגרם לה סבל מיוחד בשל כך. בהתחשב בכל אלה, מצאתי לפסוק לתובעים פיצוי בגין נזק לא ממוני אותו אני אומדת בסך של 10,000 ₪.

60. אשר על כן התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת כמעט במלואה- על הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 29,220 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, בצירוף אגרת בית משפט בסך של 339 ₪.

61. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעים ע"י הנתבעת 1 בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

62. כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את התובעים בהוצאות.

63. כן אני מורה על דחייתה של ההודעה לצד שלישי שהוגשה ע"י הנתבעת 1 כנגד הנתבעת 2 ומורה על חיובה של הנתבעת 1 בהוצאות הנתבעת 2 בסך של 1,500 ₪.

הצדדים רשאים להגיש בקשה למתן רשות לערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי וזאת בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ד' תשרי תש"פ, 03 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

עינת דינרמן

עמוד הקודם12