39. בסיכומיו, שהוגשו לאחר החלפת ייצוג, שב הנתבע על חלק מטענותיו, אך הוסיף וטען טענות רבות אשר לא נטענו על ידו כלל לכל אורך ההליך: הסיבה בגינה נרשמו הזכויות בדירה ע"ש התובעת בלבד היא קבלת פטור מתשלום מס רכישה בגין דירה שנייה, כיוון שבבעלותו מחצית הזכויות בדירה נוספת (ראו סעיף 4 לסיכומים); ההסכם נעדר תוקף
כיוון שלא אושר כדין, וכיוון שלא צורף לו אישור הנוטריון כמתחייב מחוק הנוטריונים ומן התקנות שהותקנו על פיו; מקריאת ההסכם עולה מידה מסוימת של קיפוח כלפיו, ולכן יש לבטלו מחמת טעות והטעייה; ההסכם נעדר תוקף בהינתן כי הצדדים נישאו זה לזה, ועל כן הוא תקף רק לתקופה שקדמה לנישואין; ההסכם נעדר תוקף שעה שקיימת סתירה בין סעיפים 7 ו-8 בו; עוד נטען בסיכומים לראשונה, כי התובעת מנהלת חיים כפולים, עת לכאורה התגיירה, כדבריה, אולם בפועל היא משתייכת לדת הנוצרית, ומנהלת עמה סוג של מערכת יחסים, ולכן, לדידו, מצדיק הדבר סטייה מן הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון והוא עותר, לראשונה, מן הטעם האמור, לאיזון בלתי שוויוני בנכסי הצדדים.
דיון והכרעה
40. טרם אדרש להכרעה במחלוקת הנטושה בין הצדדים, יש לדון בטענות התובעת בעניין הרחבת החזית מצד הנתבע בסיכומיו.
41. אכן מעיון בסיכומי הנתבע עולה, כי נטענו במסגרתם טענות רבות, אשר אין להן זכר בכתב ההגנה ובכתב התביעה שלו. כאמור, לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות הוחלף ייצוגו של הנתבע, ודומה, כי בעקבות זאת נטענו, כאמור, טענות חדשות בסיכומיו.
42. ההלכות בעניין הרחבת חזית ידועות ומושרשות. מושכלות יסוד הן, כי גדר המחלוקת בין צדדים להליך משפטי נקבעת עפ"י כתבי הטענות שלהם, ואין מקום לאפשר הרחבה או שינוי שלה בשלבים מאוחרים יותר של ההליך, וודאי לא בשלב הסיכומים, וזאת מטעמים ברורים ומכוח החובה להגן על תקינות ההליך ועל הגינותו, ובתוך כך ההגנה על זכותו של הצד שכנגד להביא גרסתו בהתייחס לחזית החדשה ולהוכיחה.
ראו בעניין זה:
א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה - 2013), בעמ' 143;
ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח 145 (2).
כידוע, בית המשפט רשאי להתיר הרחבת החזית בשני מקרים: האחד, כאשר הצד המבקש להרחיב או לשנות החזית עותר לתיקון כתבי הטענות שלו, והשני, כאשר הצד שכנגד נתן הסכמתו לכך.
ראו:
ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 146, 143 ;
ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2)843, 874.
43. אף אחת משתי האפשרויות הללו אינן מתקיימות בענייננו ולכן לא מצאתי להידרש לטענות הבאות שנטענו לראשונה ע"י הנתבע בסיכומיו, ומהוות הרחבת חזית אסורה:
א- הטענה לפיה הסיבה בגינה נרשמו הזכויות בדירה השלישית ע"ש התובעת בלבד היא לצורך קבלת פטור ממס רכישה (סעיף 4 לסיכומים).
ב- הטענה לפיה יש לבטל ההסכם מחמת פגמים בכריתתו - טעות, הטעייה וקיפוח.
ג- הטענה לפיה ההסכם נעדר תוקף, שעה שקיימת סתירה בין סעיפים 7 ו-8 בו.
ד- הטענה לפיה התובעת מנהלת חיים כפולים, שעה שחרף גיורה, היא נוהגת כמחויבת לדת הנוצרית, ומשכך יש לחרוג מן הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון ולקבוע איזון שאינו מחצה על מחצה.
ה- הטענה לפיה ההסכם נעדר תוקף, היות שלא אושר כדין, והיות שלא צורף לו אישור הנוטריון כמתחייב בדין.
44. התובעת טוענת עוד, כי גם טענת הנתבע לפיה אין ההסכם תקף לאחר נישואי הצדדים, שעה שלא אושר בהתאם להוראות בחוק יחסי ממון מהווה הרחבת חזית היות שנטענה לראשונה בסיכומיו.
דין טענה זו להידחות. עיון בכתב ההגנה של הנתבע בהליך הפינוי ובכתב התביעה בהליך הרכושי מעלה, כי צוין שם על ידו מפורשות, שההסכם לא אושר כדין, הן לפני הנישואין והן לאחריהם, ומשכך הוא נעדר כל תוקף (סעיף 13 לכתב התביעה בהליך הרכושי וסעיף 10 לכתב ההגנה בהליך הפינוי). לפיכך, אין המדובר בטענה חדשה, כי אם, לכל היותר, טענה שהורחב לגביה בפן המשפטי במסגרת הסיכומים, ולכן אין לראות בכך הרחבת חזית. יתר על כן, זהו, לטעמי, לב לבה של המחלוקת בין הצדדים, ושומה על בית המשפט להכריע בה.
45. הנה כי כן, השאלה המרכזית שעל בית המשפט להכריע בה היא, האם ניתן להכיר בהסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 13.03.2001 הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") אשר על פיו יקבע גורל רכושם של הצדדים לעת הפרידה ביניהם, אם לאו.
46. בסעיף 6 להסכם נקבע לאמור: "מיום חתימת הסכם זה כל רכוש שירכשו הצדדים במשותף ירשם הוא על שם שני הצדדים והרישום יהווה ראיה חותכת על שותפות שווה. לא ירשם הרכוש על שם הצדדים יחדיו, יהווה הרישום הנפרד ראיה לבעלות נפרדת של מי שהנכס נרשם על שמו בלבד".
הנה כי כן, עפ"י ההסכם, בכל הנוגע לנכסים או לזכויות שהם בני רישום, בחרו הצדדים להנהיג משטר של הפרדה רכושית, תוך שנקבע, כי הרישום יהווה ראיה לבעלות בהם.
47. אין חולק, כי הצדדים ניהלו קשר זוגי מאז שנת 2000, וכי הם נישאו זה לזו כדת משה וישראל בחלוף שנים אחדות, בשנת 2005.
אין חולק גם, כי במועד החתימה על ההסכם, רבצו על כתפי הנתבע חובות רבים (עמ' 32 ש' 10-13, עמ' 32 ש' 22 עד עמ' 33 ש' 8 , עמ' 82 ש' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 18.03.2019), וכי לא היה אז רכוש בבעלותו בעוד שבבעלות התובעת היה (ראו הואיל 3 ו-4 להסכם).
הצדדים גם אינם חלוקים באשר לעובדה, כי ההסכם נחתם על מנת להגן על זכויות התובעת.
ברם, בעוד התובעת טוענת, כי ההסכם נחתם עקב הפערים במצבם הכלכלי של הצדדים ומתוך רצון להגן על הרכוש שעלה בידה לצבור טרם החל הקשר הזוגי ולעגן במסגרתו את בעלותה הבלעדית ברכוש זה, טוען הנתבע, כי ההסכם נחתם על מנת להגן על רכושה של התובעת מפני נושיו בעת ההיא, שמא יעוקל על ידיהם, וזאת באופן זמני, עד אשר הוא יתאושש מבחינה כלכלית, כפי שאכן קרה, לדידו, עוד קודם לנישואי הצדדים.
48. יובהר כבר כעת, כי עדות התובעת לפיה ההסכם נחתם בשל רצונם של הצדדים להגן על רכושה נוכח הפער במצבם הכלכלי ערב כניסתם לקשר הזוגי, ובפרט נוכח מצבו הכלכלי הרעוע (עליו אין חולק) של הנתבע אז, נמצאה מהימנה עליי. טענות הנתבע כעולה מכתבי הטענות שלו, לפיהן מדובר היה בהסכם למראית עין או בהסכם שתקפו נקבע לפרק זמן קצוב, דהיינו עד אשר יסלק חובותיו, נטענו בעלמא, ולא הוכחו כלל ועיקר. שוכנעתי, כי בשים לב לנסיבות האופפות חתימתו של ההסכם (זוגיות מאוחרת, כאשר עלה בידי התובעת שהייתה אז רווקה כבת 40 שנה לצבור רכוש קודם להיכרותה עמו בעוד הנתבע היה אז בגיל 48 שנים, גרוש ואב לשלושה ילדים, הנושא על גבו חובות כבדים עפ"י הודאתו שלו), אכן ביקשו הצדדים להגן באמצעותו על האינטרסים של התובעת ועל רכושה אגב מערכת היחסים הזוגית שלהם. לא מצאתי בלשון ההסכם ובהתנהגות הצדדים כל אינדיקציה לטענה, כי מדובר היה בהסכם זמני או בהסכם למראית עין, ויתרה מכך, מלשון ההסכם עולה, כי הוא מתייחס גם לעתיד, למצב בו יינשאו הצדדים זה לזו.
49. עם זאת, אין זו הסוגיה הטעונה הכרעה במסגרת פסק דין זה, כי אם, כאמור, השאלה, האם ההסכם אשר נחתם בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור, כארבע שנים טרם נישואיהם, ואשר אין חולק, כי לא אושר בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, הוא בבחינת הסכם ממון כהגדרתו בחוק יחסי ממון.
50. כידוע, עם חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, מאז 1.1.1974, בבוא בני זוג בברית הנישואין (התקפים עפ"י הדין), חלות על ענייני הרכוש שלהם הוראותיו.
עוד ידוע, כי בחוק יחסי ממון בחר המחוקק בשיטת השיתוף הדחוי, אשר משמעותה היא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין (סעיף 4 לחוק), כאשר עם פקיעת הנישואין מתחלק ביניהם הרכוש על פי שווים של כלל נכסיהם, למעט נכסים מסוימים המפורטים בחוק (סעיף 5). האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש (סעיף 6).
(ראו למשל: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6)175).
51. בסעיף 1 לחוק יחסי ממון נקבעה דרישת הכתב בנוגע להסכם המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג נשואים, והוא הדין גם בכל הנוגע לשינויו.
בסעיף 2(א) לחוק נקבע, כי הסכם ממין זה טעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הדתי.
בסעיף 2(ג1) לחוק נקבע, כי הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון.
בסעיף 3 לחוק נקבע, כי בהעדר הסכם ממון יוחל על ענייני הרכוש של הצדדים הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, אשר עיקריו הובאו לעיל.
יוער, כי המחוקק נקט לשון שונה ויצר הבחנה בין אישורו של הסכם ממון בידי הערכאה השיפוטית המוסמכת ובין אימותו בידי נוטריון או רושם הנישואין.
52. בעניינו, כאמור, ההסכם נחתם בשנת 2001 כארבע שנים טרם נישאו הצדדים, והוא נערך ע"י נוטריון ונחתם בפניו.
53. במאמר מוסגר יובהר, כשם שנקבע לעיל, כי הטענה לפיה ההסכם אינו תקף, שעה שלא אומת כדין ע"י הנוטריון מהווה, כאמור, הרחבת חזית אסורה, ולכן, איני מוצאת להידרש לה. למעלה מן הצורך יובהר, כי בירורה של טענה זו איננו טכני, המתמצה בבדיקה האם צורף להסכם טופס האישור ע"י הנוטריון, אם לאו. הלכה למעשה, נדרש בירור עובדתי- ענייני בשאלה האם הנוטריון זיהה את הצדדים, והאם הוא שוכנע שהם מבינים את תוכנו של ההסכם ומשמעויותיו, והאם עשוהו מרצונם הטוב והחופשי. משהטענה הועלתה רק בשלב הסיכומים, נמנעה מהתובעת האפשרות להביא גרסתה בעניין זה בפני בית המשפט ולהוכיחה, ועל כן דין הטענה להידחות. לפיכך ומשעה שממילא בנסיבות המקרה דנא ועל רקע המסקנה אליה הגעתי כמפורט בהרחבה להלן, אין המדובר בעניין קרדינלי, נקודת המוצא היא, שההסכם אומת ע"י הנוטריון כדין, גם בהעדרו של טופס האישור. למען הסר ספק יובהר, כי חרף העדרו של האישור הדרוש שוכנעתי, כי הצדדים הבינו היטב תוכנו של ההסכם, ומשכך, ממילא דין הטענה להידחות (עמ' 40 ש' 11-14; עמ' 42 ש' 1-2; עמ' 45 ש' 16-81; עמ' 48 ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 18.03.2019).
54. משבאנו הלום, עלינו להשיב על השאלה, האם בנסיבות המקרה דנא באשר הובאו לעיל, ניתן לראות בו הסכם יחסי ממון אשר הוראותיו חלות על הצדדים אף לאחר נישואיהם.
55. לשיטת התובעת, כאמור, הוראות ההסכם חלות על ענייני הממון של הצדדים לאחר נישואיהם, הגם שלא אושר ע"י בית המשפט או בית הדין, נוכח העובדות הבאות: בהינתן שהדבר נקבע בו מפורשות; בהינתן כי הוא נחתם בפני נוטריון, כשם שחוק יחסי ממון מאפשר ביחס לבני זוג העושים כן טרם נישואיהם; ובהינתן כי הצדדים פעלו בהתאם להוראות ההסכם, ומשכך מנוע הנתבע ומושתק מלטעון כנגד תוקפו. עוד נטען על ידה, כי ניתן להכיר בתוקפו של הסכם ממון גם בהעדר אישור כדין, והדבר תלוי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה.
56. מנגד טוען הנתבע, כי שעה שההסכם לא אושר ע"י ערכאה מוסמכת בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, הרי שהוא נעדר תוקף ממועד הנישואין.
57. אכן, כבר נקבע בפסיקה, כי נתונה לבית המשפט הסמכות להכיר בתוקפו של הסכם ממון גם כאשר הוא לא אושר כדין, ונקבע עוד, כי בהסתמך על הדוקטרינה הפסיקתית המוכרת בשיטתנו, ניתן להכיר בתוקפו של הסכם כזה, במקרים המתאימים לכך, מכוח עקרונות תום הלב, ההשתק והמניעות.
וכך נקבע בעניין זה ע"י בית המשפט העליון: "הנה בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו – קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו תוקף מעשי מכח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות: נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו בשלה כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו. העובדה, שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים, מעידה על כך, שהיא הכירה בתוקפו וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה וכי היא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומתוך מודעות מלאה להשלכותיו. העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום לב... בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון את הטענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות".
(בע"מ 7734/08, 8167/08 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו] ).
58. לצד אמירה זו וכמעט באותה נשימה, הבהיר, באותה פרשה, השופט רובינשטיין, כי מתן תוקף מחייב להסכם שלא אושר כדין, אינו בבחינת הכלל, כי אם החריג לו, ומשכך לא בנקל יכיר בית המשפט בתוקפו של הסכם מעין זה: "אכן פרופ' א' רוזן צבי רמז, כי אולי יהווה עניין רודן פתח להרחבת הגישה למקרים פחות חריגים (א' רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל- בין קודש לחול (תש"ן) 368) – אך המחוקק אמר דברו, וכל עוד דברו בעינו חשוב להדגיש, כי מקרים אלו יהיו החריגים. בדומה לכך, כשם שרק במקרים חריגים חוזה שלא נחתם יחייב את הצדדים לו מכח עיקרון תום הלב, כך רק במקרים חריגים יחייב הסכם ממון שלא אושר (אף אם נחתם) את הצדדים לו מכח עיקרון זה. על בתי המשפט לזכור, כי דרך המלך היא אישור ההסכם כדין בהתאם להוראות החוק..... בסופו של יום, 'קביעת גבולות היא בלתי נמנעת, פעמים רבות, לשם קיומה של הוודאות המשפטית – למען ידע כל אדם היכן הוא עומד ומהן זכויותיו וחובותיו' (בג"צ- גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר [פורסם בנבו] – השופט, כתארו אז, ד' חשין) –בקבעו חובה לאשר את ההסכם הציב המחוקק גבול ברור, ולמעט באותם מקרים חריגים בהם יהיה מושתק צד להסכם מלהעלות טענה לגבי העדר אישור כדין נוכח התנהגות הצדדים להסכם, הגבול הוא זה הקבוע בחוק..." (שם).