הפרת חוקי העבודה ואפילו הפקת תלושי שכר פיקטיביים אינם לכשעצמם עילה להרמת מסך בחברה

עובד הועסק בחברה למעלה מ 17 שנה. לאחר מותו, גילו שאריו כי במשך כל תקופת העסקתו לא הופרשו לו הפרשות לביטוח פנסיוני ודרשו תשלום מהחברה ומבעל המניות בה.
בית הדין קבע שעל העובד חלה אחריות לבירור זכויותיו הפנסיוניות, ועל כן יש להגביל את פיצוי השארים לתקופה של 7 השנים הקודמות למועד הגשת התביעה ובכל מקרה בעל המניות במעסיק אינו חייב אישית. ככלל, תביעה אזרחית מתיישנת בתום 7 שנים. אולם, אם בנסיבות המקרה העובד לא היה מודע לעובדות, מסיבות שאינן תלויות בו ושלא יכל לגלותן באופן סביר, תקופת ההתיישנות תחל במועד בו נתגלו העובדות הרלוונטיות לעובד. בעוד שהעובד לא היה מודע לכך שהמעסיק לא ביצע עבורו הפרשות, חלה עליו חובה לפעול בזהירות סבירה ולעמוד על זכויותיו הסוציאליות. העובדה כי תלושי השכר של העובד לא כללו פירוט לעניין מרכיבי השכר שלו, כמו גם העובדה כי במשך שנים לא קיבל דוחות תקופתיים מקרן פנסיה ובהם פירוט הפקדות, היו אמורות להתריע בפני העובד כי משהו אינו כשורה וכי עליו לערוך בירור עם מעסיקו. גם מעסיק טוב יכול לבצע טעויות ואז מצופה כי העובד יפנה למעביד לבירור הנושא. כך, ומכיוון שהעובד לא פעל בהתאם לאחריותו להשתמש בזהירות סבירה ולבדוק שהמעסיק פועל בהתאם לאחריותו כדין, אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות ותביעת השארים מוגבלת אך ורק לתקופה של 7 השנים הקודמות למועד הגשת התביעה. חברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעל המניות בה אך בדיני עבודה קל יותר לבצע הרמת מסך, למשל כשמעסיק ממשיך להעסיק את עובדיו בהיותו במצב כלכלי קשה, תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון בלתי סביר בהמשך העסקתם, ריקון החברה מתוכן והעברת פעילותה לחברה אחרת, עירוב נכסים, תרמית/הונאה או הקמה של חברות מתחלפות. לא די בעצם הפרת חוקי העבודה השונים ובעצם הנפקתם של תלושי שכר פיקטיביים (כנטען ע"י השארים) על מנת להוות עילה להרמת מסך ולכן בעל המניות אינו אחראי אישית לחובות החברה.