קיומו של סימן מסחר בארץ אינו מונע ייבוא מקביל של מוצרים

יבואן ייבא מאוקראינה לישראל משקאות של חברת שוופס, אשר במקביל מיוצרים ונמכרים בישראל על ידי חברה ישראלית אשר אף מחזיקה בסימן המסחר של המשקאות בישראל.
בית המשפט קבע שקיומו של סימן מסחר בישראל אינו מונע מהיבואן למכור בארץ את המוצרים במסגרת ייבוא מקביל. ייבוא מקביל הוא פרקטיקה מוכרת אשר אינה מהווה הפרה של קניין רוחני. הרעיון בבסיס לגיטימיות של הייבוא המקביל הוא תחרות בין הזכות לקניין רוחני ובין חופש העיסוק והתחרות החופשית, כאשר מחד עומדת זכותו של בעל סימן מסחר להגן על יכולתו למכור את מוצריו ללא תחרות, ומנגד עומדות זכויותיהם של צדדים שלישיים להזדמנויות עסקיות והאינטרס הכללי לעידוד התחרות בשוק. כאשר מדובר במוצר מקורי אשר נרכש בצורה חוקית, ולא חיקוי של מוצר קיים, אשר נעשה תוך הפרה של זכויות הקניין הרוחני, חל רעיון של מיצוי זכויות בינלאומי הקובע כי ניתן לרכוש מוצרים בצורה חוקית מחוץ לישראל, מבעל הזכויות, ולייבא אותם באופן חוקי. הדבר נכון אף במקרה בו בעל הזכויות במדינת הרכישה אינו בעל הזכויות במדינת הייבוא. ככול שהפיצול בין זהות בעלי הזכויות במוצר בין המדינות השונות נעשה באופן רצוני ומוסכם, לא יכול בעל הזכויות המקומי לטעון לפגיעה בזכויותיו, ויש לראות בייבוא מקביל כחלק מהסיכונים המסחריים אשר לקח על עצמו. בעל סימן מסחר יכול למנוע את מכירת מוצריו למדינות אחרות באמצעות הגבלה חוזית, אולם יש לעשות זאת באופן חד משמעי ומפורש, כיוון שככול שהגבלה שכזו אינה נכללת במפורש בהסכם בין הצדדים, הרי שמרגע שבעל הזכויות במדינה הזרה מכר את מוצריו, רשאי כל מי שרוכש את המוצרים לעשות בהם כרצונו, לרבות ייבוא מקביל למדינה אשר בה כבר קיים בעל זכויות. כאן, היבואן רכש מוצרים מקוריים באופן חוקי מבעל הזכויות הרשמי באוקראינה, וייבא אותם לישראל באופן חוקי ומבלי שחלה עליו כל מגבלה חוזית בהסכם עם המוכר. בעל הזכויות בישראל ידע כי קיימים בעלי זכויות אחרים במדינות שונות כאשר רכש את הזכויות לסימן המסחר בישראל, והיה צריך לקחת בחשבון כי ייבוא מקביל הינו אפשרות לגיטימית. כך, קיומו של סימן מסחר בארץ אינו מונע מהיבואן לבצע ייבוא מקביל של המוצרים לארץ.