כאשר צדדים להסכם הם תמי לב יש להתחקות אחר אומד דעתם כמשתקף מלשון ההסכם והנסיבות

צדדים התקשרו בהסכם שכירות להקמה והפעלה של תחנת תדלוק ציבורית אשר כלל התחייבות של מפעיל התחנה כלפי משכירת השטח שלא להפעיל את התחנה בשבתות וחגים. אולם, לאחר הקמת והפעלת התחנה התברר כי הצדדים חלוקים ביניהם לעניין תחולת ההתחייבות כאמור לעניין הפעלת המשאבה לתדלוק עצמי.

בית המשפט קבע, כי פרשנות ההסכם מחייבת ראייה של ההתחייבות כחלה גם על הפעלת המשאבה בתדלוק עצמי כך שלא ניתן לאפשר גם תדלוק עצמי בשבת. כאשר שני הצדדים להסכם תמי לב, וכל אחד מהם מאמין כי פרשנות ההסכם הינה כפי עמדתו, העובדה כי ההסכם נעדר התייחסות מפורשת לסוגייה הינה בבחינת תאונה משפטית אשר אחד מהצדדים יצטרך לשאת בתוצאותיה. על מנת לקבוע מי מהצדדים יישא בתוצאות כאמור, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתקף מלשון ההסכם, במפורש או במשתמע ומנסיבות העניין. כאן, מפעיל התחנה היה בעל ניסיון בכריתת הסכמי הפעלה של תחנות דלק והיה עליו לפעול לניסוח ההסכם וההגבלה הגורפת שהוטלה במסגרתו בצורה מדויקת יותר. משכך, לשון ההסכם קובעת שהפעלת משאבת התדלוק העצמי הינה חלק בלתי נפרד מהתחנה ומהתחייבויות המפעיל, ומכאן, על דרך הפרשנות, ההתחייבות להשבתת התחנה בשבת חלה גם על משאבה זו. בנוסף, התחקות אחר אומד דעת הצדדים מצביע כי המשכירה ביקשה למנוע חילול שבת בפרהסיה בתחנה שבבעלותה וכי המפעיל היה מודע לרצונה זה, ומכאן שאין מנוס מלהסיק כי ההתחייבות שהוטלה על המפעיל שלא להפעיל את התחנה בשבת, כוללת אף את הפעלת המשאבה לתדלוק עצמי.