שני בעלי מניות בחברה סיכמו על רכישה של החברה על ידי אחד מהם וחתמו על הסכם מסגרת למתווה העסקה, הסכם רכישת מניות והסכם העסקה בו המוכר ימשיך להיות מועסק בה. הסכם המתווה קבע שההעסקה תהיה עד הגיע המוכר לגיל 60 (שבע שנים) באופן אחד ועוד 7 שנים באופן אחר, אף אם המוכר ילך לעולמו במהלך אותה תקופה של 14 שנה, והכל למעט במקרה של הפרה חמורה של חובת שמירת הסודיות. הסכם ההעסקה לא כלל הוראות אלה. כ4 חודשים לאחר חתימת ההסכמים נעשה לבעל המניות המוכר שימוע שלאחריו פוטר.
בית הדין לעבודה קבע, כי למרות שקיימת סתירה בין הסכם המתווה לבין הסכם ההעסקה, מכיוון שהסכם ההעסקה לא ביטל את הסכם המתווה כולו, הוא רק מחליף חלקים ממנו אשר אליהם קיימת בו התייחסות.
כשלא נקבעה תקופת העסקה קצובה ניתן לפטר עובד בכל עת, אף ללא סיבה ובכפוף להתנהלות בתום לב ובהגינות. להבדיל, חוזה עבודה לתקופה קצובה שלא כולל זכות לביטולו מגביל את החופש להשתחרר מהחוזה ולכן חייב להיות חד-משמעי אחרת ייחשב לחוזה לתקופה לא קצובה. במקרה זה מהסכם המתווה ניתן ללמוד שלצדדים היתה כוונה להמשיך את יחסי העבודה לתקופה קצובה אולם לא ניתנה לכך התחייבות חד משמעית בהסכם ההעסקה ולכן ניתן היה לפטר את בעל המניות המוכר. שני הצדדים פעלו באופן בלתי ראוי, בעל המניות הרוכש ביצע פעולות חד צדדיות ובחוסר תום לב, ובעל המניות המוכר ניצל לרעה את הבנתו כי לא ניתן לפטר אותו והתנהל באופן שאינו מקובל מצד עובד שכיר. לכן ניתן היה לפטרו אך עדיין יהיה זכאי לפיצוי בגין חוסר תום הלב בעת פיטוריו וליתרת זכויותיו כשכיר.