יזם עמד בראש קבוצת רוכשים בפרויקט בינוי והתקשר מול הרוכשים הן בעצמו והן באמצעות חברה בבעלותו המלאה. בהליכי חדלות פירעון של היזם ביקשו נושים שלו לקבל זכויות השייכות לחברה בבעלותו.
בית המשפט העליון קבע שהחוק הישראלי מאפשר שני סוגים של הרמת מסך. הרמת מסך "קלאסית" – שיוך חובות חברה לבעלי מניותיה; והרמת מסך "הפוכה", קרי - ייחוס זכויות של חברה לבעל מניות בה או ייחוס זכויות או חובות של בעל מניות לחברה. הרמת המסך הקלאסית תתבצע במקרים חריגים בלבד כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה לצרכי מרמה או קיפוח של נושה; או כאשר השימוש נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר בה. להבדיל, מרחב שיקול דעתו של בית המשפט רחב יותר בהרמת מסך הפוכה והיא מתאפשרת כאשר בית המשפט "מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", וזאת גם כאשר מדובר בתביעה של נושים של בעל המניות הדורשים זכויות של החברה בבעלותו. כאן מדובר במקרה של עירוב נכסי החברה עם נכסי בעל המניות ובבעל מניות המחזיק ב-100% ממניות החברה, מנהל אותה באופן בלעדי ושולט בפעולותיה ולכן מיטשטש מסך ההתאגדות וניתן לייחס את זכויות החברה לבעל המניות.