שלוש עובדות סיפקו שירותים בישראל כנגד חשבונית לתאגיד תקשורת גרמני במשך שנים רבות אך עקב צמצומים ולאחר שימוע הסתיימה העסקתן. לאחר סיום ההעסקה טענו העובדות כי התקיימו יחסי עובד-מעביד ודרשו קבלת הפרשות סוציאליות, דמי נסיעות וזכויות נוספות.
בית הדין לעבודה דחה את התביעה וקבע, כי כדי לבחון אם מתקיימים יחסי עובד-מעביד לא בוחנים רק את אופן התשלום אלא נבחנים מבחנים רבים, לרבות האופן בו עובד השתלב אצל המעסיק. כאן, העובדות ביצעו עבודה המהווה חלק מליבת הפעילות של החברה בישראל ולא היו בעלות עסק עצמאי. מכלול העובדות, בצירוף העובדה כי עבדו ממשרדי החברה ועשו שימוש בציוד שלה לצורך ביצוע עבודתן, מלמדות על קיום יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים. עם זאת, התמורה ששולמה לעובדות הייתה גבוהה מהשכר המקובל בתחום בתפקידים דומים וגולמו בה גם זכויות סוציאליות ולכן העובדות לא זכאיות לזכויות אלה, שהינן מעבר למה שקיבלו.