חברה נכנסה בשנת 2014 להסכם להפצת מוצרי Huawei בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית, שכלל סעיף בוררות באיטליה. ב2016 גיבשו בעלי השליטה בחברה הסכמות עם Huaweiעל תנאי ההפצה, לרבות כמויות מינימום, אך הסכם חדש לא נחתם. כש- Huawei ביטלה את ההסכם בשל אי עמידה בכמויות המינימום הוגשה תביעה נגדה בישראל למרות תניית הבוררות.
בית המשפט העליון קבע שיש מקום לברר את הסכסוך בין הצדדים בישראל. הסכם בוררות מחייב רק את הצדדים החתומים עליו ולא את בעלי המניות בהם, אפילו אם הם מחזיקים במלוא המניות של צד להסכם בוררות. חריג לכלל, אשר לא חל במקרה זה, הינו כאשר פרשנות הסכם הבוררות ומערכת היחסים החוזית בין הצדדים מלמדת על קיומה של הסכמה להיות חלק מהליך הבוררות; מקרים בהם מדובר במי שהוסבה אליו זכותו או חובתו של צד להסכם בוררות; וכן מקרים בהם נמצאה הסכמה על בוררות אך נעשה ניסיון לחמוק ממנה מטעמים פרוצדוראליים.