אדם בלי אמונה הוא כמו דג בלי אופניים. אנשים מאמינים בהרבה דברים, לא כולם מוצדקים, לשון המעטה, חלק מאמינים שחיסונים (נגד קורונה או בכלל) הם דבר שיש להילחם בו, גם אם הדבר מסכן את עצמם ואחרים. בעוד שכנראה לא ניתן למנוע מהם להאמין באמונה חדשה זו, השאלה היא האם חופש האמונה מחייב גם את המעסיקים? האם מעסיק שעובד לא מחוסן שלו חלה (או נכנס לבידוד) מחויב בתשלום ימי מחלה או שכר בגין ימים אלה למרות שאילו היו ימי חופשה לא היה משלם עליהם?
בעניין שהגיע לבית הדין לעבודה בתל אביב במרץ, 2021, קבע בית הדין, כי מעסיק רשאי לדרוש מהעובד לחשוף לפניו האם התחסן או לא והוא רשאי גם לבקש ממנו לבצע בדיקות קורונה באופן תכוף, ככל שלא התחסן. בית הדין בירושלים פסק בתחילת יולי, 2021, כי לא ניתן לחייב עובד להתחסן כתנאי להחזרתו מחופשה כפויה אך לקראת סוף יולי ניתן פסק דין בבית הדין לעבודה בתל אביב בו נקבע שמעסיק רשאי להוציא עובד לחופשה כפויה אם סירב להתחסן או להיבדק וכאשר לקוחות המעסיק דרשו שהעובד לא יעבוד כל עוד לא חוסן.
בתי הדין לעבודה הכירו בזכות השביתה של עובדים כזכות חוקתית ואין חולק שעובד רשאי לעמוד על עקרונותיו ולשבות. עם זאת, אין ספק גם שברגע שעובד מחליט לשבות, הוא לא זכאי לשכר בגין ימי שביתה שהרי מותר להילחם על אמונותיך, אולם לא על חשבון המעסיק (שגם כך נפגע מכך שהעובד שובת, ללא קשר לעלות השכר). ומה לגבי עובד שמחליט, למען אמונותיו, לא להתחסן ובשל כך חלה בקורונה או נכנס לבידוד בשל חשיפה לאדם חולה? בעניין שהגיע לבית הדין לעבודה בדצמבר, 2020, דובר בעובדי מדינה אשר היו חולים בזמן שביתה מוכרזת. באותו מקרה קבע בית הדין כי אף שככלל בשביתה לא ישולם שכר, ישולמו דמי מחלה בזמן השביתה לעובד שיכול להראות כי באותם ימים היה חולה במחלה אמיתית שאינה קשורה לשביתה. עובד לא זכאי לתשלום ימי מחלה אם קיים קשר בין המחלה לבין השביתה והעובד הוא שצריך להראות שאין קשר בין הדברים. ומה לענייננו? בעוד שנראה שמדובר בעובדים אשר חלו על מזבח אמונתם, אבל עדיין קשה לומר שהמחלה היא פיקטיבית (שזו דווקא טענה של חלק ממתנגדי החיסונים...) והיא בעצם שביתה של העובד ולכן כנראה שאין מקום למנוע שכר מהעובד בגין כך.
ומה לגבי הסתכנות מרצון של העובד? האם ניתן לומר שמכיוון שהעובד בחר במכוון להסתכן הוא אינו זכאי לימי מחלה? כאשר עובד, למשל, יצא לחופשת סקי או ספורט אתגרי אחר, ונפגע, הוא עדיין זכאי לימי מחלה על חשבון המעסיק. באותה מידה גם לא ניתן לשלול ימי מחלה מעובד מכיוון ששהה ליד אדם החולה בשפעת. עם זאת, נראה שמעסיק יכול לשקול, כחלק משיקוליו לגבי העסקת עובד או פיטוריו, את שאלת סירוב העובד להתחסן, בדיוק כפי שמעסיק יכול להחליט שלא להעסיק אדם לאחר ששמע כי לאותו אדם יש תחביב של נסיעה באופנועי שטח בכל סוף שבוע. נראה שתחביב כזה יכול להווות שיקול למעסיק אשר משווה בין אותו עובד לעובד שאינו נוטל סיכונים.
להבדיל, עובד שבחר לטוס לחו"ל לחופשה במדינה אשר החזרה ממנה דורשת בידוד, אינו זכאי כיום לתשלום על ימי הבידוד. ובצדק. העובד הרי בחר, בידיעה שיידרש לבידוד, לטוס לאותה מדינה. למרות האמור, גם בתיקון (המבורך לכשעצמו) מיום 05.08.2021, קבע המחוקק הפחתה של 25% בלבד לעובדים שלא התחסנו מרצונם הם אך הם חייבים בבידוד מכיוון שנחשפו לחולה מאומת. ה"קנס" של ה25% נראה שלא חל כאשר עובד לא מחוסן חלה בפועל, ונראה שהוא זכאי למלוא דמי המחלה למרות שבחר מרצונו העצמי לסכן את עצמו ואחרים.
מדוע 25% הפחתת שכר בלבד ולא ביטול הזכאות לשכר באופן מלא ומדוע עובד שבחר לא להתחסן זכאי לימי מחלה ככל שחלה? שאלה מרתקת! כפי שגם חוקים אחרים שנועדו להגן על עובדים (למשל החוקים המונעים מנשים לעבוד בתקופת חופשת הלידה למרות שעובדות רבות מאמינות בשוויון אמיתי ורוצות לעבוד מהבית לאחר שהתאוששו מהלידה, ואפילו נדרשות לכך למען בריאותן הנפשית) יכול שיש כאן אמירה ברורה ביותר של המחוקק: מעסיקים, דירשו ממועמדים לעבודה לדעת אם הם מאמינים באלוהי האנטי-חיסון וככל שאי-חיסונם אמונתם, חישבו היטב בטרם תחליטו להעסיק אותם, שמא תידרשו לשלם להם שכר אם יחלו ותישאו גם בעלויות אחרות בשל אמונתם.