103. ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעסיק להציג ראיה כלשהי לביצוע התשלום בפועל (ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ, 18.3.13).
במקרה שלפנינו, הציגו הנתבעים את אישורי התשלום החתומים על ידי התובע באשר לקבלת שכרו ואת כרטסת התובע - ולכן, לטעמינו, עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לעניין זה.
104. התובע העיד שאחרי 5-6 חודשים כבר ידע כמה שכר הוא אמור לקבל מדי חודש (עמ' 17 ש' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17). כאשר נשאל האם אמר משהו למישהו על כך שאינו מקבל את שכרו ומה השיב לו, ענה התובע:
"הוא אמר לו אבל אני אמרתי למעסיק פעם אחת תעלה לנו קצת את השכר כי את המשלם לנו מעט מדי. ועשינו לו שביתה" (עמ' 26, ש' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17)
גם לאחר השביתה, ולמרות ששכרו לא הועלה, המשיך התובע לעבוד ולא אמר דבר לאיש בנוגע לשכר שלכאורה אינו מקבל (עמ' 26, ש' 10-15 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17)
105. אומנם בצורת תשלום שכרו של התובע קיימות מספר בעיות - גם אם מקבלים את גרסת הנתבעים לעניין זה - ומן הראוי היה שלא כך ישולם לו שכרו, אך התובע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית לכך שהמופיע בתלושים אינו נכון או כי בניגוד לטפסים עליהם חתם מדי חודש (שתורגמו לשפתו), לא קיבל את השכר המופיע על גביהם.
העובדה כי מידי חודש בחודשו, במשך מעל 5 שנים, היה התובע חותם על דוחות הנוכחות, על תלושי השכר ועל ההמחאה שהוצאה על שמו, יחד עם העובדה שיחס ההמרה שקל-דולר מופיע מפורשות בהסכמי ההעסקה - רק מחזקת את הטענה שהתובע קיבל את שכרו כפי שנקבע והוסכם טרם הגיעו לישראל וכי מעסיקיו נהגו בהתאם לסיכום זה.
106. בהקשר זה, אין משמעות נרחבת לעובדה שעל טפסי אישור קבלת השכר אינו מופיע הסכום שקיבל התובע, מה גם שהוא עצמו יכול היה לציין מה קיבל טרם חתימתן על הטפסים - אך לא עשה זאת.
107. לא נעלמה מעיננו טענתו המאוחרת של התובע באשר לתרגום המסמכים לשפתו של התובע. התובע לא העיד או טען כי טענות הנתבעים אינן מופיעות כנטען במסמכים החתומים על ידו או כי התרגום אינו מתאים לטענות אלה, וב"כ התובע יכול היה להציג לו שאלות הבהרה בעניין זה במסגרת חקירה חוזרת.
108. משכך, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת טענתו בעניין פיקטיביות התלושים ו/או כי לא קיבל את הסכומים המפורטים בתלושי השכר. טענתיו לא גובו בכל הוכחה בכתב או באמצעות עדים מטעמו. זאת, כאשר מנגד הוצגו על ידי הנתבעים דוחות נוכחות החתומים על ידו, חתימתו על גבי התלושים וחתימתו על אישורי תשלום השכר. בהקשר לקביעה זו נוסיף ונציין, כי טענות התובע כנגד הנתבעים חמורות ביותר והוא מאשימם, הלכה למעשה, בגניבת כספו מידי חודש בחודשו ובביצוע מעשים פליליים. הלכה פסוקה היא, כי כאשרמייחסים מעשים פליליים בהליך אזרחי, אין די בעמידה בנטלי הוכחה של 51%, אלא צריך עמידה בנטלי הוכחה מוגברים וכי טענות למעשים פליליים כדוגמת גניבה או תרמית דורשות רף הוכחה מוגבר – דבר שלא התקיים בענייננו.
ולסיום פרק זה נציין, כי מצופה היה מהתובע, שעה שהוא טוען טענות כה חמורות לגניבת שכרו, להגיש תלונה למשטרה (אשר בידה, מן הסתם, הכלים המתאימים לצורך ביצוע חקירה יסודית בעניין) ושעה שלא עשה כן הדבר פועל לחובתו.
ג) שאלת זהות המעסיק
טענות התובע
109. הנתבעים טוענים שהזכיינית היא מעסיקתו היחידה של התובע. התובע, בתצהירו, טוען כי לא ידע אודות הזכיינית או הסכם הזכיינות, וכי למיטב הבנתו מר מעתוק, מר בר-און, מר חכם ומר שחר הם מעסיקיו.
בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם הנתבעים מספר ימים לפני מועד ההוכחות, מופיע מסמך ללא תאריך שנחזה להיות הסכם עבודה בין התובע והזכיינית (על אף שהזכיינית כלל לא חתומה עליו). לטענת התובע, מדובר במסמך מפוברק. בדיעבד, ולפי הנספח להסכם הנושא תאריך 14.2.11, התברר שהחתמת התובע על אותו הסכם נעשתה כשנתיים לאחר שהחל, לכאורה, לעבוד בזכיינית. הדבר לא מנע מהנתבעים לנסות ולהטעות את התובע ואת בית הדין בהקשר זה.
הנספח להסכם זה דווקא מותאם לגרסתו של התובע, שכן הצהרת העובד בפתחו היא שהוא מועסק במסעדת צ'וקה ולא אצל הזכיינית. כך, בהמשך ההסכם מסעדת צ'וקה היא הנושאת בהתחייבויות כלפיו. צ'וקה היא עסק אחד, מעסיק אחד, רשת המהווה גוף אורגני ועסקי אחד - זה המצג שהוצג בפניו.
110. מסקירת הראיות בתיק זה, מתברר שנוכחותה של הזכיינית במדיות בנקאיות החלו לבוא לידי ביטוי רק מתחילת שנת 2011, כשנתיים לאחר פתיחת סניף רמת אביב ותחילת עבודתו של התובע בסניף זה (בפברואר 2009). הנתבעים טענו כי עבדו לפני 2011 עם בנק מזרחי טפחות (ולא עם בנק הפועלים) וכי אין באפשרותם לאתר העתקי המחאות או תיעוד אחר, אולם נציג הבנק הפריך בעדותו טענה זו והעיד שחשבון על שם הזכיינית (למתן הלוואות בלבד) נפתח רק ביום 28.3.11. הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח שהיה חשבון על שם הזכיינית בבנק כלשהו לפני ינואר 2011.
הסיבה היחידה לכך היא מגמת הנתבעים לערפל את זהות מעסיק התובע תוך טשטוש הגבולות בין הסניף המרכזי לסניפי המשנה, משום שלזכיינית לא ניתן היתר להעסקת שף מומחה זר לאחר שמשרד התמ"ת קיבל החלטה שלא לאשר רישיונות העסקה למסעדות חדשות. הדרך היחידה להעסקת התובע במצב כזה הייתה העסקת העובדים הזרים על היתרי העסקה של רשת צ'וקה, ניראור, הנחשבת מסעדה ותיקה.
111. תלושי השכר שהוכנו על ידי הנתבעים או מי מהם אינם יכולים להוות ראיה המכרסמת במגמת ההסתרה של עצם קיומה של הזכיינית, במיוחד כאשר אמורות להיות ראיות אובייקטיביות וישירות להעסקת התובע על ידי הזכיינית - דיווחים לרשויות המס, לרשויות האוכלוסים וההגירה וכו'.
הימנעות הנתבעים מלהציג סימוכין חיצוניים כלשהם או מהעדת רואה החשבון - יעמדו לחובתם.
112. ניראור היא האחראית לתשלום שכרו של התובע מרגע הגיעו לארץ ב- 24.12.08 ועד ליום 1.4.09, אז החל עבודה בזכיינית לפי תלושי השכר. גם אם עבר לסניף רמת אביב בפברואר 2009, ככל הנראה (ועל פי תלושי השכר) עשה זאת כעובד ניראור.
בהיעדר כל אירוע מכונן באפריל 2009 המעיד על חילופי מעסיקים, אין מנוס מקביעה כי מבחינת התובע לא אירע דבר. לכן, כל עוד חוזה העבודה שלו והיתר העסקתו נותרו בתוקף, אין כל סיבה לסבור שחל שינוי כלשהו בזהות מעסיקיו.
113. מר מעתוק הודה בחקירתו הנגדית כי ניראור היא הבעלים הבלעדית והבלתי מעורערת של סימן המסחר צ'וקה, וכי נתנה לזכיינית רשות לעשות בו שימוש לפי תנאי הסכם הזכיינות.
במסגרת ההוכחות הוצג הסכם הזכיינות (למרות שהנתבעים ראו בו הסכם חסוי והתנגדו להגשתו כמוצג בתיק), אלא שעל אף שבמסגרת הסכם זה נכתב שיידוע התובע אודות זהות מעסיקו בפועל ועובדת היותו זכיין הוא מעיקרי ההסכם - מידע זה כלל לא הוצג בפניו.
עוד, במקרה דנן לא נטען ולא הוכח כי המדובר בזכות רשומה בסימן המסחר או כי הסכם הזיכיון (מתן הרשות) נרשם כדין, ובהיעדר רישום ההסכם הוא למעשה חסר כל תוקף.
114. במקרה שלפנינו, הוצג בפני התובע מצג כאילו מעסיקתו היא מסעדת צ'וקה, שכלל אינה אישיות משפטית, ככל הנראה, בשיתוף פעולה מלא בין בעל הזכות (ניראור) ובעל הרשות (הזכיינית). לכן, אותו מצג שווא מחייב את כל מי שהיה חלק ממנו.
115. אשר לניראור, אין מחלוקת כי היא שהביאה את התובע לישראל וחתמה איתו על הסכם העסקה, היא שקלטה אותו בסניף פתח תקוה ולאחר מכן העבירה אותו לסניף רמת אביב, היא שהקימה את סניף רמת אביב על חשבונה והיא ששילמה לתובע את שכרו עד 1.4.09. כאשר מצרפים את כל אלה להסתרת קיומה של הזכיינית - הרי שלפנינו מערכת עובדתית המעידה על ערבוב בזיהוי בין ניראור והזכיינית באופן המקים עילה להרמת מסך ההתאגדות ביניהן.
היות שהסכם הזכיינות מחוסר תוקף (שכן, כאמור, מעולם לא נרשם), יש לקבוע שאין מדובר בזכיינות וכל שנעשה בסניף רמת אביב נעשה ביוזמתה, בפיקוחה, בשליטתה ובשמה של ניראור. היחסים ביניהן דומים יותר ליחסי שליחות ולא שני עסקים אוטונומיים ונפרדים. במצב דברים זה נושאת ניראור באחריות ישירה ובאחריות שילוחית לכל הנעשה בסניף רמת אביב, לרבות מחויבות לעובדי הסניף ותשלום זכויותיהם.
116. לא הוכח שהזכיינית היא שהאריכה את רישיון ההעסקה של התובע לאחר שנת 2009, והחזקה היא שדווקא בעלת ההיתר הראשוני (ניראור) היא שביקשה את הארכתו. הנתבעים נמנעו מלהציג בהליך את היתרי עבודתו של התובע לשנים 2010-2012 ולמעשה עד למחצית שנת 2013, רק אז הוצא לכאורה היתר העסקה על שם הזכיינית.
טענות הנתבעים
117. התובע הועסק על ידי ניראור עד לחודש מרץ 2009, אז נויד לעבודה אצל הזכיינית, כפי שהדין ומשרד הפנים מאפשרים. ממועד ניודו ואילך, אין לניראור כל קשר משפטי עם התובע, אשר התקשר עם הזכיינית בהסכם העסקה אחר, הדומה מאוד להסכם העבודה עליו חתם בתאילנד. בהתאם לתלושי השכר של התובע, שלא עלה בידי התובע לסתור את תוכנם, הוא החל עבודתו בזכיינית בשנת 2009.
למעשה, מבחינת דיני עבודה, היה נכון לתבוע את ניראור ואת הזכיינית בלבד, כל אחת בגין התקופה שהעסיקה את התובע באופן ישיר.
המסגרת הנורמטיבית
118. ההלכה הפסוקה בסוגיה זו סוכמה בע"ע (ארצי) 142/03 לי כנפו - פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ, 14.6.05, שם דן בית הדין הארצי בשאלה האם יש לראות רשתות בהן סניפים שונים מנוהלים כעסק עצמאי, כמקום עבודה אחד:
"חיים אנו בעידן בו רשתות מסוגים שונים ובענפים שונים הן חזיון נפרץ. ישנם מקרים לא מעטים בהם עובד עובר במהלך תקופת עבודתו ברשת מסניף לסניף, תוך כדי ביצוע אותה עבודה או עבודה דומה בכל סניף. אכן, יש רשתות בהן הסניפים מנוהלים כעסק עצמאי מכוח זיכיון, לפעמים באמצעות חברות שונות. משכך מתעוררת השאלה, האם לצורך חוק פיצויי פיטורים יש לראותם כמקום עבודה אחד. ככל שתוגדר העבודה בסניפים שונים של הרשת כעבודה במקום אחד הרי שזכאית העובדת לשיעור פיצויי פיטורים למשך כל תקופת עבודתה בה.
קיומן של תבניות ניהול רשתות שונה אינו מאפשר לקבוע דין אחיד לכל המקרים ומשכך, על בית הדין לשקול את מכלול העובדות הנוגעות לכל מקרה. עם זאת, הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים. הכלל מבוסס על העובדה שהעובדים ואף הציבור רואים בסניפים של רשת כעסק אחד. כך לשם המחשה, הציבור אינו רוכש המבורגר מבעל זיכיון זה או אחר כי אם מרשת מקדונלדס, המבורגר קינג וכדומה. יתרה מזו, יש להתחשב בכך, שברשתות שונות ואף במפעלים שונים של קונצרנים יש צורך להעביר עובדים ממפעל למפעל, תוך התחשבות בצרכים של המפעל. אין לדרוש מהעובד להפסיד את זכויותיו לפיצויי פיטורים כאשר הוא מתאים את עצמו לצרכי המפעל בכך, שהוא נאות לעבור ממפעל למפעל של אותו קונצרן או אותה רשת."
ועוד:
"הזכות לרצף תקופת עבודה נקבעה בחוק פיצויי פיטורים כזכות קוגנטית שאין לוותר עליה. סעיף 1(א) לחוק קובע: "מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד...". בכך התחשב המחוקק בכל אותם מקרים, בהם עובד של מעביד מסוים מועבר ממפעל למפעל של אותו מעביד. יצוין, כי החוק אינו כולל הגדרה של "מעביד" או "ממקום עבודה". על-כן יש לפרש את המושג "מעביד אחד" על פי תכלית חוק פיצויי פיטורים ולתת פחות משקל לשאלות טכניות של ההתאגדות הפורמלית של העסק המפעיל כל מפעל או סניף של המעביד.
מושכלות ראשונים הם כי לעניין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, "יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנושא של 'בעלות' אלא גם כנושא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו 'מפעל'."
הכרעה
119. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את טענת התובע כי ניראור הייתה מעסיקתו לכל התקופה ולפחות עד לשנת 2011.
120. התובע הובא לישראל בדצמבר 2008 בעקבות חתימתו על הסכם העבודה בתאילנד מול ניראור, עבר הכשרה של כחודש בסניף המרכזי ועבר לסניף רמת אביב. ניראור אומנם הקימה את הסניף, אך העבירה את ניהולו ותפעולו לידי הזכיינית באפריל 2009. בהתאם, התובע החל לעבוד עבור הזכיינית החל מחודש 4/2009.
תלושי השכר שהוצגו בהליך זה, אותם לא צלח התובע לסתור לטעמנו מציגים תמונה ברורה באשר לזהות מעסיקתו של התובע במהלך כל התקופה שמאפריל 2009 ואילך.
121. תלושי השכר שהוצגו בהליך זה, אותם לא צלח התובע לסתור, לטעמנו מציגים תמונה ברורה באשר לזהות מעסיקתו של התובע במהלך כל התקופה שמאפריל 2009 ואילך.
122. לאור האמור לעיל, התובע זכאי להיפרע ממעסיקתו האחרונה, הזכיינית, בגין זכויותיו הסוציאליות החל מחודש אפריל 2009 ועד לסיום העבודה, כאשר אנו קובעים שהקשר בין הנתבעות 1 ו- 4 היה קשר עיסקי/מסחרי אמיתי (הנתבעת 4 זכיינית של רשת צו'קה – הנתבעת 1) כאשר מדובר בחברות נפרדות ובהסכם זכיינות לכל דבר ועניין אשר לא הופך את הנתבעת 1 למעסיקתו של התובע. קרי, כל נתבעת (הכוונה לנתבעות 1 ו- 4) העסיקה באופן ישיר את התובע בתקופתה ואין לנתבעת 1 כל אחריות ישירה או עקיפה כלפי עובדי הנתבעת 4 ולהיפך. נסיון התובע לחייב את הנתבעת 1 בחובותיה של הנתבעת 4 מנוגדת להגיון הבריא של דיני התאגידים ודיני העבודה.
123. עם זאת, כאמור בפסק הדין בעניין לי כנאפו שצוטט לעיל, "הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים". לפיכך, אנו קובעים כי לצורך חישוב ותק התובע לפיצוי פיטורים נראה את תקופת העבודה הכוללת (מחודש 12/08) כמקום עבודה אחד.
הרמת מסך
טענות התובע
124. מר חכם ומר שחר אחראים באופן אישי לסכומים המגיעים לתובע על פי מבחני הפסיקה. שכרו לא שולם על ידי הזכיינית, שכן מה שנרשם בספריה כתשלום שכרו נלקח על ידי מר חכם ומר שחר כפי שפורט לעיל, והם שילמו לו דולרים מכיסם.
דברים אלה שעשו מהווים ערבוב בזיהוי בינם לבין הזכיינית ומקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות מתוך אחריות מנהלים בהתאם לחוק החברות.
125. אחריותו של מר מעתוק נובעת בראש ובראשונה מתפקידו כמנהל. בעת כריתת הסכם העבודה עם התובע, ידע מר מעתוק כי אין בכוונתו לקיים את הוראותיו וכל מטרתו הייתה לשם קבלת היתר העסקתו של התובע כמומחה זר. נסיבות אלה מקימות עילה לחיובו באופן אישי.
126. אחריותו של מר בר-און נובעת משום שאפשר את המשך הפרת הסכם העבודה וחוקי המגן עם התובע מיום שנכנס לתפקידו כמנהל ניראור.
127. אין מדובר על זכיינות על פי הדין, ולכן מדובר על עסק אחד עם סניפים, כאשר ניראור נושאת באחריות ישירה לכל התנהלות הסניפים הנושאים את שמה המסחרי והוקמו על ידה. לכל היותר, הזכיינית נותנת שירותי ניהול לניראור תמורת שכר או אחוזים ופועלת בשמה ובשליחותה ויש להרים את המסך בין ניראור והזכיינית.
טענות הנתבעים
128. בעלי המניות והדירקטור שנתבעו במסגרת הליך זה נתבעו ללא כל צידוק שבדין ובניגוד להלכות חד משמעיות של בית הדין הארצי. לכן, ובהתאם להחלטת כבוד השופטת (בדימוס) אורנית אגסי מיום 15.11.14, יש לפסוק לחובתו של התובע הוצאות לדוגמה. נתבעים אלה התייצבו למספר לא מבוטל של דיונים, בזבזו זמנם וכספם ואף העידו כי צירופם האישי לתביעה זו פגע בהם משמעותית.
129. מר בר-און הינו נציגה של חברת סופיבר החל משנת 2013, קרי מונה לדירקטור לאחר תקופת עבודתו של התובע ולכן לא היה מקום לצרפו להליך זה כלל. התובע אף לא הציג כל מקור נורמטיבי המאפשר לתבוע באופן אישי דירקטור בחברה.
130. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד הוא כלל יסוד בדיני החברות, ודוקטרינת הרמת המסך מאפשרת במקרים חריגים להתעלם מההפרדה שבין בעלי המניות והתאגיד. התובע לא הוכיח דבר וחצי דבר לגבי מעורבותו האישית של מר מעתוק ומדוע יש לחייב דווקא אותו בחיובי ניראור, שעה שאינו בעל מניות יחיד בה ויתר בעלי המניות כלל לא נתבעו בהליך זה. גם את מר שחר ומר חכם אין לחייב באופן אישי, שכן כל פועלם היה בשם הזכיינית וכאורגנים בה, ומדובר בחברות בעלות כושר פירעון כך שאין כל חשש להתחמקות מתשלום, ככל שייקבע כזה.
131. למעשה, צירופם של ארבעתם מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ללא צידוק ותוך התעלמות מוחלטת מהנזקים הרבים שנגרמו להם בשל ניהול ההליך נגדם.
המסגרת הנורמטיבית
132. נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)). בית הדין הארצי שב וחזר על עקרון זה בשורה של פסקי דין (ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן - ניסני, 9.12.07; ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - שיינפלד, 16.2.12; ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל פלזן, 8.5.12).
133. לעקרון זה חריג המעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), על פיו הרמת מסך ההתאגדות והתעלמות מן ההפרדה המשפטית הקיימת בין בעלי המניות לחברה אפשרית במקרים חריגים בהם הוכח שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."