כעולה מן המצוטט לעיל, נקודת המוצא היא, כי לכל צד במשא ומתן זכות לפרוש ממנו בכל עת, כל עוד לא הביע גמירת דעתו המלאה להתחייב בחוזה. לפיכך, ככלל, כל עוד הפרישה מן המשא ומתן הונחתה ע"י שיקולים ענייניים, אין לומר כי נעשתה שלא בתום לב.
אכן, עפ"י ההלכה הפסוקה, הן שאלת גמירת הדעת והן שאלת תום הלב, נבחנות באמות מידה אובייקטיביות, עפ"י ביטויין החיצוני ולאו דווקא עפ"י הלך רוחו הפנימי של הפורש. זאת ועוד, כעולה מן המצוטט לעיל, אחד השיקולים המרכזיים הנבחנים ע"י בית המשפט בבוחנו האם הפרישה מן המשא ומתן נעשתה בתום לב, היא השלב אליו הגיע המשא ומתן, כאשר ככל שהצדדים קרובים יותר ליצירת הקשר החוזי, מצפים מהם להציג סיבה ברורה יותר להצדקת פרישה מן המשא ומתן.
בענייננו, כאמור, נעשתה הפרישה מן המשא ומתן בשלב מתקדם ביותר, ערב החתימה ממש, וכאשר לא קדמו לה כל ביטויים חיצוניים שירמזו על בואה.
במצב דברים זה, יש, אפוא, בסיס לכאורי לטענה, כי מדובר בפרישה שלא בתום לב.
40. על אף האמור, מסקנתי היא, כאמור, כי אין מקום בענייננו לקבוע כי הפרישה נעשתה בחוסר תום לב.
הטעם המרכזי לכך, הוא כי שוכנעתי, כפי שפורט בהרחבה בפרק העובדתי לעיל, כי החלטת הנתבעים לפרוש מן המשא ומתן – החלטה שלא הייתה קלה להם כלל וכלל – התקבלה ממניעים ענייניים, ושורשיה נעוצים בהתנהלות בלתי ראויה של התובעים, אשר הגם שהיא הייתה בשלבים מוקדמים יותר של המשא ומתן, הרי שאין ספק כי גילוייה בשלב שבו התגלתה הוא שגרם לנתבעים לקבל את ההחלטה לפרוש מן המשא ומתן.
התובעת אמנם ניסתה להקל ראש ולהמעיט במשמעות פנייתה אל סופי בתחילת הדרך, אולם אין באפשרותי לקבל גישה זו. גם על פי פרשנותה המצמצמת ביותר, במסגרת פנייתה אל סופי, הפצירה התובעת בסופי להביא למכירת הדירה לתובעים, תוך הבטחה כי ישולם לה ההפרש בדמי התיווך בין המחיר שהציעו התובעים למחיר הגבוה ביותר שיוצע עבור הדירה, וזאת על מנת שיהיה לסופי תמריץ לפעול למכירת הדירה לתובעים, שכן שיעור דמי התיווך לו היא זכאית, הנגזר ממחיר המכירה, לא ייגרע. משמעות הדבר היא ברורה: סופי התבקשה לפעול בניגוד לאינטרסים של לקוחותיה, הנתבעים, ולהניאם למכור את הדירה לתובעים, גם במקרה שתתקבלנה הצעות גבוהות יותר, תוך שהובטח לה כי השכר אותו תזכה לקבל לא יפחת בשל כך.
פנייה זו של התובעת לסופי - אשר אין חולק כי ייצגה את הנתבעים בלבד ולא את התובעים – מאחורי גבם של הנתבעים, תוך הבטחת תגמול כספי שנועד כאמור להניא את סופי להביא למכירת הדירה לתובעים, תוך פגיעה באינטרס של הנתבעים – מהווה התנהלות לא הגונה, לא מקובלת, וחסרת תום לב.
41. אכן, כפי שצויין וצוטט בהרחבה בפסיקה, אליה הפנו התובעים, דרישת תום הלב מחייבת את הצדדים למשא ומתן לנהוג זה כלפי זה באופן סביר והגון (ראו גם בר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצ'קובסקי ואח', פ"ד לה(3), 449), ואולם, ברור מאליו, כי אמת מידה זו חלה על הצדדים שניהם. משהפרו התובעים את חובתם לנהוג בהגינות כלפי הצד השני למשא ומתן,
מה להם כי ילינו כי כאשר התגלה הדבר, הוביל הגילוי להתנערות הנתבעים מן המשא ומתן, ולו גם היה זה בשלב מתקדם שלו.
ודוק. עסקת מקרקעין היא עסקה משמעותית, אשר אינה מסתיימת ביום אחד, ונדרשת מידה לא מועטה של אמון הדדי לצורך קידומה והוצאתה אל הפועל. כפי שפירטתי לעיל בפרק העובדתי, גילוי התנהלותה של התובעת וההצעה שהציעה לסופי, הכתה את הנתבע בתדהמה וגרמה לו לאובדן אמון מוחלט בסופי. כפי שאף התבטא בפני חברו, העד מר נוראמיד (אשר כזכור ב"כ התובעים ויתרה על חקירתו הנגדית כך שעדותו לא נסתרה), וכפי שעלה גם מעדותה של עו"ד בן אליעזר, הנתבע חש כי אינו יכול לתת אמון בתובעת, וכי לא יוכל להתקשר איתה בעסקה כה משמעותית ומחייבת בהעדר אמון, וזאת גם במחיר של אובדן ההזדמנות למכור את הדירה.
פרישתם של הנתבעים מן המשא ומתן הונעה, אפוא, משיקולים ענייניים הנעוצים במשבר האמון שנוצר לאור גילוי התנהלותה של התובעת, עימה עמדו הנתבעים לחתום על עסקה משמעותית אשר אף חייבה אותם להתנהל מולה למשך תקופה לא מבוטלת. במצב דברים זה, כאשר גילוי זה הצטרף, כפי שפירטתי לעיל, לתחושת אי נוחות שנוצרה אצל הנתבעים עוד קודם בשל מעשים כאלו או אחרים מצד התובעת – אני סבורה כי אין לומר כי הפרישה הייתה בחוסר תום לב, וזאת גם אם אניח כי היה לעובדה שעל הפרק הוצעה הצעה חלופית גבוהה יותר משקל ואף משקל ממשי במסגרת החלטת הנתבעים לפרוש.
42. העולה מן המקובץ, כי על אף השלב המתקדם אליו הגיע המשא ומתן, מצאתי כי פרישתם של הנתבעים ממנו נעשתה בתום לב, ובמסגרת זכותם הלגיטימית לבחור שלא להתקשר בהסכם מחייב עם התובעים על רקע הגילויים האמורים (חופש החוזים במובנו השלילי).
43. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אילו הייתי קובעת, כי היה מקום לראות בפרישתם של הנתבעים מן המשא ומתן משום התנהלות בחוסר תום לב, גם אז, מן הנימוקים שפירטתי בהרחבה לעיל, לא היה מקום למסקנה, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם ראוי היה לחייבם בפיצויי קיום, והסעד המתאים היה לפסוק לטובת התובעים פיצויי הסתמכות. ואולם, התובעים לא הוכיחו נזקי הסתמכות משמעותיים. טענתם, כי הפסידו עסקאות אחרות משמעותיות התבררה כבלתי מבוססת (התובעת הפנתה בסעיף 58 לשתי עסקאות אותן טענה כי הפסידו התובעים בשל המשא ומתן שנוהל עם הנתבעים, אולם התברר, כי אחת העסקאות נסגרה עוד בטרם החל המשא ומתן בין הצדדים ולגבי השנייה התברר כי מדובר בבית שהתובעים כלל לא ביקרו בו, אף שהיה בשוק חודשים קודם לפני שהחל המשא ומתן עם הנתבעים – ראו עמ' 17 לפרוטוקול ש' 12 ואילך). במצב דברים זה, נראה כי גם אילו היה מקום לקבל את תביעת התובעים, היה מקום לפסוק להם פיצוי רק בגין נזקי ההסתמכות המצומצמים שהוכחו, ועיקרם בשכר הטרחה ששולם לעורך הדין שייצגם במשא ומתן.
סיכום
44. העולה מן המקובץ, לא מצאתי בסיס לקבוע כי השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב, וזאת בניגוד לכוונתם המוצהרת והמפורשת כי הסכם מחייב ביניהם ישתכלל רק בחתימתם עליו.
אף לא מצאתי כי ניתן להתייחס אל הטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים כהסכם מחייב, מן הטעם שלא נסתרה החזקה להעדר גמירת דעת בהעדר חתימה.
זאת ועוד, אף לא מצאתי כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב בניהול משא ומתן, באופן המצדיק התייחסות אל היחסים המשפטיים בין הצדדים כאילו חצו את השלב טרום חוזי והשתכלל ביניהם הסכם מחייב, או המצדיק פסיקת פיצוי כלשהו לתובעים.
אשר על כן, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות.
45. סוף דבר אני דוחה את התביעה.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כ"ג טבת תש"פ, 20 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.
כרמית בן אליעזר