5. בבית משפט קמא, תקפו המערערים את החלטות 09 ו-12 כהחלטות מקפחות הפוגעות בזכויותיהם כמיעוט. עוד טענו המערערים כי גם אם ייקבע כי ההחלטות אינן מקפחות הריהן בטלות נוכח פגמים שנפלו בעצם ובאופן קבלתן. הם ביקשו להכריז כי מניות הפדיון הפכו למניות נדחות משום שההעברות שבוצעו במהלך השנים במניות הפדיון נעשו בניגוד למגבלות העבירות.
פסק דינו של בית משפט קמא
6. לצורך הכרעה בסכסוך, בית משפט קמא בחן את שלושת השאלות המרכזיות המפורטות לעיל. בטרם פנה לדון בסוגיות המרכזיות, בית משפט קמא הכריע בטענות השיהוי וההתיישנות שהעלו המשיבים נגד תביעת המערערים נגדם. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי יש לדחות את התובענה מחמת שיהוי בהגשתה. בית משפט קמא חזר על ההלכה הפסוקה לפיה ניתן לדחות תביעה אזרחית מחמת שיהוי בנסיבות חריגות בלבד, כאשר, בין היתר, הנתבע שינה מצבו לרעה או כשהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. נקבע כי נסיבות אלו לא התקיימו במקרה הנוכחי. לעניין טענות ההתיישנות, נקבע כי משהתקבלו בעבר החלטות מפורשות המסייגות תנאי זה (החלטות עבר שקדמו להחלטות 09 ו-12) ושאותן המערערים לא תקפו, נותרו בידי המשיבים מניות הפדיון, אשר עד למועד קבלת ההחלטות הנתקפות טרם הפכו לנידחות.
7. בית משפט קמא קבע כי התובעים זנחו את טענותיהם לעניין ניהולה הבלתי מקצועי של החברה בידי אריה כעילת קיפוח משום שהמערערים לא התייחסו לטענה זו בסיכומיהם כנדרש. התייחסותם היחידה לכך נעשתה באמצעות הפניה בסיכומים לתצהיר עדות ראשית. ממילא, ומעבר לנדרש, נקבע כי טענה זו לא הוכחה באשר היא נטענה בעלמא ועל בסיס הנחות בלתי מבוססות של המערערים.
8. בסוגיה הראשונה שעניינה ההחלטה לבטל את מגבלת העבירות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי העובדה שלמערערים, המחזיקים במניות רגילות, אין זכויות ניהוליות בחברה היא כשלעצמה אינה מקפחת וכי יש לבחון האם הייתה למערערים ציפייה לגיטימית להשתתף בניהול החברה. נקבע לעניין אופי החברה, כי החברה נוסדה כחברה משפחתית אך חדלה להיות כזו בשנת 1999, עת הועברו חלק ממניותיה לגורם שלישי – קבוצת פישר. אף אם היה מדובר בחברה משפחתית, אין די בכך כדי לקבוע כי מדובר במעין-שותפות משום שעקרון ההדדיות המאפיין חברות שהן מעין-שותפויות אינו קיים בחברה נשוא דיוננו, אשר התנהלה מתחילת דרכה במשטר שאינו שוויוני. נקבע, כי לא הייתה כוונה שענייני החברה יתנהלו על ידי כלל בעלי המניות במשותף וכי תמיד הייתה חלוקה בין בעלי המניות הזכאים להשתתפות ברווחים בלבד לבין מי שמנהל את החברה עבור כולם. לפיכך, לא הייתה למערערים ציפייה לגיטימית להשתתפות בניהול החברה. בית משפט קמא בחן האם הייתה למערערים ציפייה לגיטימית שמצב זה ישתנה בעתיד על ידי כך שמניות הפדיון תיהפכנה למניות נידחות בשל קיומה של מגבלת העבירות. נקבע, כי העובדה שהחברה סייגה מראשית דרכה את מגבלת העבירות של מניות הפדיון, מלמדת כי אף אם הייתה לבעלי המניות הרגילות ציפייה שכזו בתחילת הדרך – היא נשללה לפני זמן רב. בית משפט קמא קבע כי "ההבדל המעשי בין החלטות המסייגות את מגבלת העבירות לבין ביטולה - הוא שכל עוד מדובר רק בסייג, האסיפה הכללית המיוחדת של בעלי מניות הפדיון צריכה הייתה לאשר למי יועברו מניות הפדיון, בעוד שלשם ביטול תניית העבירות, אין צורך בהסכמה של האסיפה". לפיכך, נקבע כי ההחלטה לבטל את מגבלת העבירות אינה מקפחת.