25. על משכיר של נכס חלה אפוא החובה לגלות את העובדות המהותיות הנוגעות להתאמת הנכס המושכר לייעודו. דברים ברורים אלה הם בבחינת אל"ף-בי"ת (בכל הנוגע להסכמי מכר, ראו והשוו: ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 234-233 (1977); ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 11 (14.8.2008) (להלן: עניין סויסה); ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (6.6.2011) (להלן: עניין ניסים כהן)). הדברים יפים כמובן גם לתחום דיני השכירות (אף כאשר אין מדובר בשכירות ארוכת טווח כמו במקרה דנן). לא למותר לציין כי סעיף 8 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, אף בנוסחו הרלוונטי למועד כריתת החוזה שבפנינו, נדרש באופן ספציפי לבעייתיות של אי-התאמה שהמשכיר ידע או היה עליו לדעת עליה (מבלי להידרש ל"העלאת הרף" שהוביל אליה תיקון החוק – חוק השכירות והשאילה (תיקון), התשע"ז-2017 המתייחס במפורש לבטלותה של תנייה חוזית נוגדת).
26. הדברים מקבלים משנה חיזוק כאשר נערך חוזה שכירות מסחרי המסדיר באופן מפורט וברור את הפעילות במושכר ומבהיר את השימושים שהמשיבה מתכוונת לעשות בו, המלמדים על ציפיותיה הסבירות מהעסקה (ראו והשוו: עניין ניסים כהן, בפסקה 14). זאת, בשים לב לכך שיש להניח כי בידי המשכיר מצוי מידע רלוונטי הנוגע למושכר, או למצער גישה עדיפה אליו (ראו והשוו: עניין סויסה, בפסקה 10). המערערות, אשר ידעו כי השכירות נועדה בין היתר להפעלת המתקן לתדלוק בגז ואף פעלו בעבר לצורך קבלת היתר בנייה למתקן זה, היו צריכות לגלות למשיבה שבמהלך השנים לא ניתן היתר כאמור ועל כן תיתכן מניעה לקבלת רישיון עסק.
27. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אפילו הייתי מניחה לטובתן של המערערות כי הן לא ידעו על כך שהיתר הבנייה אינו חל על מתקן הגז, מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש מקום להכיר בזכותה של המשיבה לבטל את החוזה משיקולי צדק, בגדרו של סעיף 14(ב) לחוק החוזים. בית משפט זה נדרש בעבר לרציונל העומד ביסוד האפשרות לבטל חוזה מכוח טעות משותפת, במקרים שבהם "הפער הגדול בין הנכס אשר בנוגע אליו התכוונו הצדדים להתקשר, לבין הנכס שלגביו התקשרו בפועל, מונע היווצרות חוזה או מאיין את ההסכמה המונחת ביסודו" (ראו: דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 663 (2003)). בענייננו, בפתח הדברים בחוזה צוין במפורש כי הוא נועד להשכרת תחנה לתדלוק בדלק ובגז, ובית המשפט המחוזי קבע כי הוכח קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה. בנסיבות אלה, באיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים ובשים לב להתנהלותן של המערערות עובר לכריתת החוזה – אני סבורה כי שיקולי הצדק מטים את הכף בבירור לטובת המשיבה (ראו והשוו: עניין סויסה, בפסקה 8).
28. הדברים אמורים מבלי להתעלם מההתחייבויות שנטלה על עצמה המשיבה, היא השוכרת, בכל הנוגע לבדיקת מצב הדברים אף מצדה. אולם, אין בהתחייבויות אלה כדי לפטור את המערערות, כמשכירות, מלגלות עובדות בסיסיות שבידיעתן, ובפרט כאלה שיש להן זיקה ישירה לשימוש העיקרי בנכס המושכר. זאת, ביתר שאת כאשר גילוי מוקדם של הדברים יכול היה למנוע מהמשיבה להתקשר בחוזה, כפי שאף הוכח כאמור בבית המשפט המחוזי (ראו למשל: ע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542, 546-545 (2001); עניין סויסה, בפסקאות 9 ו-11. בהתייחס לנסיבות אחרות, ראו והשוו: ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1) 701 (1979)).
29. עקרונות אלה, שהם בהירים ובסיסיים, מובילים למסקנה שצדק בית המשפט המחוזי בהכרעתו, ודי בכך לצורך הכרעה בערעור.
30. מבלי לקבוע מסמרות, אוסיף כי אין בכך כדי לומר שהתנהגותה של המשיבה הייתה חפה מכל פגם. כך למשל, העיכוב בהגשת הבקשה לרישיון עסק מעורר קושי. אולם, גם אם כך הוא, אין מדובר בעילה המרפאה את הפגם שנפל בשלב כריתת החוזה מצדן של המערערות ושוללת את זכותה של המשיבה לבטל את החוזה (ראו והשוו: עניין סויסה, בפסקה 11). ככל שנפל אשם תורם בהתנהגותה של המשיבה, הדבר יוכל לבוא לידי ביטוי בהמשך, אם יבחרו הצדדים לנהל ביניהם הליכים הנוגעים לסעדים כספיים הנובעים מבטלות החוזה. בשלב זה, עשויה להיות חשיבות לשאלות נוספות כדוגמת גובה הנזק שנגרם למי מהצדדים בשל המניעה להפעיל את מתקן הגז. כל אלה לא היו בפני בית המשפט המחוזי והם אף אינם בפנינו.
31. סוף דבר: הערעור נדחה. המערערות יישאו בהוצאות המשיבה בסך 30,000 שקל.
ש ו פ ט ת
הנשיאה א' חיות:
אני מסכימה.
ה נ ש י א ה
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז.
ניתן היום, כ"ז בתמוז התש"ף (19.7.2020).
ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת