טענות המערער כפי שהן עולות מההודעה המפרשת את נימוקי הערעור
10. הטענה כי יתרת החוב היא הלוואה: השומה שהוצאה עניינה ביתרה בספרי חברת זימרמן השקעות הרשומה לחובת המערער כלפי החברה, בסך של 2.2 מיליון ₪ לתום שנת המס 2011.
11. לטענת המערער, יתרת החוב הרשומה ליום 31.12.2012 (כאמור בשומה בצו) היא הלוואה, בניגוד לעמדת המשיב, שרואה בה הכנסה מדיבידנד. לטענתו, בכוונתו להחזיר את ההלוואה מתוך רווחים שיפיק בעתיד. נטען כי במהלך שנת 2014 חלה הידרדרות חמורה במצבו הבריאותי של המערער, שהביאה לפגיעה קשה בתפקודו. הוא הפסיק לעבוד, והוא עבר אינספור ניתוחים והליכים רפואיים בניסיון לשקם את מצבו וזאת עד היום. הדבר גרם לפגיעה קשה ביכולתו להפעיל את עסקיו. משום כך גם לא עלה בידיו להשיב את החוב לחברה.
אך יובהר כי החברה לא ויתרה על החוב והמערער לא ויתר על רצונו להשיב את החוב לחברה, לא בדרך של מעשה ולא בדרך של כוונה.
12. עוד טען המערער כי לא ברור כיצד פקיד השומה הגיע למסקנה כי החוב הפך לדיבידנד דווקא בשנת 2012. לטענתו, הייתה לו הכוונה להשיב את הכספים שנמשכו מן החברה, שאם לא כן הרי לא היה חותם על הסכם שומה עם המשיב בשנת 2013. הסכם זה שנחתם הינו הצהרת כוונות על ידי הצדדים עצמם. לטענתו, במועד זה גם המשיב וגם הוא ראו את הכספים שנמשכו כהלוואה. הכספים שנמשכו שימשו את הנישום להשקעה במיזם עסקי חדש ("המיזם" "מיזם האוטובוסים"), אשר פירותיו יבשילו בעתיד הקרוב לבוא. למרבה הצער העיכוב נובע מן העובדה כי כל התוכניות השתבשו עת חלה לפתע והפך לנכה 100%. לטענתו, אין למנות במספר השנים לצורך "השבת החוב" את השנים בהם היה המערער עסוק בבריאותו הרופפת.
13. עוד טען המערער כי המשיב מודה בסעיף 14.4 לנימוקיו כי מה שגרם לו להוציא שומה זו אשר בערעור הינה העובדה כי יתרת החוב לא קבלה ביטוי בדוחות החברה האחות (בטעות) וכי לא שולם המס לפי סעיף 3(ט) לפקודה. כלומר, לטענתו, המשיב מודה כי הסיבה להוצאת השומה הינה למעשה טכנית/עונשית. ואכן, מקריאת נימוקי השומה המפורטים עולה התהייה מדוע דווקא שנת 2012 היא השנה בה חוב הפך לדיבידנד בידי בעל השליטה. לכך המשיב אינו מספק הסבר ישיר.
14. הטענה כי אין לייחס את החוב לשנת 2012: נטען כי החל מיום 29.10.14 הוכרה למערער נכות של 100% לצמיתות. ערעור זה מתייחס לשנת 2012, טרם ההחמרה במצבו של המערער ועם זאת כנגד יתרת חוב זו יש להכיר הכנסות ממשכורת בשנים הבאות.
15. לטענת המערער, גם אם המקור לחוב נובע משנים שקדמו לשנת 2012, הרי חיובו במקור חיוב כלשהו על פי הפקודה נקבע במועד החיוב. המשיב מייחס הכנסה למערער ליום 31.12.2012. ואם ייחוס ההכנסה נעשה בשנה זו הרי יש לבחון אם נעשתה יגיעה אישית בשנה זו על ידו. אכן צודק המשיב בקביעתו כי אם יקבל עמדה זו הרי יחול על המערער מס שולי שהוא מס גבוה מזה שקבוע בצו.
16. אולם, מאחר והמשיכות נעשו על פני מספר שנים, החוב לא נוצר במועד כלשהו אחד ויחיד, אלא באם קיימת ראיה ברורה וחד משמעית לכך. המערער טרח ועבד ככל יכולתו להצלחת המיזם העסקי. הפסיקה מכירה בקביעה של שיעור מסוים של יגיעה אישית מתוך הכנסותיו של נישום הזכאי לפטור בגין נכות, על פי הערכה או אומדן של מידת היגיעה האישית שאכן נעשתה בפועל.
17. כמו כן, הפסיקה קובעת כי הפטור המבטא מדיניות חברתית, חל גם בנסיבות של הכנסה ממענק הנפרסת על פני שש שנים בהתאם להוראות סעיף 8(ג)(3) לפקודה, על כל שנה בפני עצמה. תנאי לתחולת הפטור הינו כי ההכנסה נובעת מיגיעה אישית של הנישום. יגיעה אישית יכולה להיות הכנסת עבודה, הכנסה מעסק או ממשלח יד.
18. הכרה בעובדה כי "ויתור על חוב" אינה במועד אחד, זאת כאשר אין ראיה המצביעה על כך, אלא נפרסת על פני מספר שנים תאפשר הקלת מה בידי המערער באמצעות משיכת משכורת, אשר תוביל להקטנת יתרת החובה לאור הפטור מכוח הוראות סעיף 9(5) אשר בידיו.
19. המערער העיר כי במסגרת הדיונים קיבל המשיב בתחילה, לצורכי פשרה, את העמדה המתוארת מעלה לפריסת החוב, אך מאוחר יותר חזר בו.
20. הטענה בעניין הוספת חיוב ריבית בגין הוראות סעיף 3(ט) לפקודה: עוד טען המערער כנגד עצם הפעלת הוראות סעיף 3(ט) לפקודה ולחילופין ביחס לשאלה האם החיוב מכוח הוראות סעיף 3(ט)(1) כדעת המשיב, או 3(ט)(2) כדעת המערער.
21. לטענתו אין מקום לחיוב יתרת החוב בריבית לפי סעיף 3(ט) לפקודה ביחס לשנת המס 2012, שכן טענת המשיב היא כי יתרת החוב הפכה להכנסה מדיבידנד ביום 31.12.2012.
22. בסיכומיו טען המערער כי הוא אינו חולק על כך שיש להפעיל את הוראות סעיף 3(ט) על המשיכה בגין שנת 2012, אך לדעתו יש לראות בזאת כהכנסה מדיבידנד מכוח סעיף 3(ט)(1)(ג). מכאן שהטענה הקודמת בהודעה המפרשת נימוקי ערעור - נזנחה.