"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)." [ההדגשות אינן במקור].
131. עניינו הרואות כי בהתאם לחוק, מסך ההתאגדות יורם במקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת הסעיף נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
132. בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי הכללים בדבר הרמת המסך, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה. לצד זאת, יש לזכור שנקודת המוצא כאמור, הינה שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.
133. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך. יפים לכאן בשינויים המחויבים הדברים מפי השופט אילן איטח (כתוארו אז) בפסק הדין בפרשת טוקו שף , בקבעו, כדלקמן:
"דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".
134. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע, והוא נטל לא קל כלל ועיקר.
135. בעניינו, אין אנו סבורים שהתובע הוכיח שימוש לרעה בעקרון מסך ההתאגדות, או כי הנתבע 3 פעל בחוסר תום לב או מתוך כוונה להתחמק מתשלום זכויותיו של התובע ולא הוצגה תשתית עובדתית מספקת לצורך הרמת מסך כללית כנגד הנתבע 3/ חיובו מכוח היותו נושא משרה.
136. לצד זאת, אנו סבורים שהתובע ביסס עילה להרמת מסך באשר לניכויים שבוצעו משכרו של התובע לפנסיה, אשר לא הועברו ליעדם.
137. כב' בית הדין הארצי לעבודה עמד לא אחת על החומרה שאותה יש ליחס להתנהלות מעביד אשר מנכה משכר עובד תשלומים לקרן פנסיה מבלי להעביר את הכספים ליעדם ותוך יצירת מראית עין בתלושים של הפרשות לפנסיה. בית הדין עמד על כך שמדובר ביצירת מצג שוא ובשליחת יד בכספי העובד, וראה בכך עילה מספקת לצורך הרמת מסך ההתאגדות וזאת אף מבלי שנדרשה ראיה בדבר עירוב נכסים או בדבר הקמת חברות סדרתית (התנהלות המהוות בדרך כלל אינדיקציה לשימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה). ראו ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (פורסם בנבו, 19.1.2003), וכן ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (פורסם בנבו, 14.10.2009).
138. בענייננו אין חולק כי הנתבע 3 היה בעל המניות והמוציא והמביא בנתבעת 2, לא הובאה כל ראיה לכך שהיתה בעיה טכנית או אחרת בהעברת הכספים ליעדם וכן ברור כי מדובר בהתנהלות פסולה שהתמשכה על פני חודשים רבים.
139. לכך יוסף, שאין די ברישום שנערך לכאורה על ידי סוכנות הביטוח (נספח ג' לתצהירו של הנתבע 3), להוכחת להעברת הכסף לקרן הפנסיה.
140. לנוכח האמור, לדידנו, בכל הנוגע לניכוי תשלומים לפנסיה ואי העברתם לקרן הפנסיה, עלה בידי התובע להוכיח כי יש להרים את מסך ההתאגדות וליחס לנתבע 3 את חובות הנתבעת 2 כלפי התובע.
141. בפסיקת כב' בית הדין הארצי נקבע כי בבסמכות בית הדין לבצע הרמת מסך חלקית, במקרים המתאימים לכך, וכלשון כב' בית הדין בעניין עע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ נ' אלעד סטפנסקי (פורסם בנבו, 17.3.2020):
"לטעמינו, משבית הדין מוסמך לבצע הרמת מסך מלאה על כלל החיובים בכל תקופת ההעסקה - מוסמך הוא גם לבצע הרמת מסך חלקית במקרים המתאימים לכך, שהרי הסמכות המנויה בסעיף 6 לחוק הינה סמכות בשיקול דעת. במסגרת שיקולי הצדק ואופיים היחסי עשויים להתקיים מקרים בהם ימצא בית הדין לנכון לעשות שימוש חלקי, ולא מלא, בסמכות הרמת המסך. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי הרמת מסך – מלאה או חלקית – אינה ענין טכני, אלא היא פרי הפעלת שיקול דעת פרטני, ואין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות זאת. בהתאם לכך, גם הרמת מסך חלקית מצריכה הפעלת שיקול דעת פרטני ובחינת קיומה של תשתית ראייתית ומשפטית המצדיקה עצם עריכתה של הרמת מסך בכלל (שהרי גם הרמת מסך חלקית מהווה חריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ), ובהיקף זה (להבדיל מהיקף מלא) בפרט. ככלל, השימוש בהרמת מסך חלקית אמור להיעשות באופן מידתי, קרי יעשה שימוש בדוקטרינה זו מקום בו הונחה תשתית המצדיקה הרמת מסך אך זו אינה מצדיקה הרמת מסך מלאה. למען החידוד, ועל דרך ההיפוך יש להיזהר מפני שימוש בדוקטרינה זו מקום בו הנסיבות כלל אינן מגלות עילה להרמת מסך בהיקף כלשהו או במקרה בו מונחת עילה המצדיקה הרמת מסך מלאה.
הכרה בסמכות בית הדין להורות על הרמת מסך חלקית משתלבת עם המארג הנורמטיבי החקיקתי והפסיקתי טרם נחקק חוק החברות, וממילא טרם עריכת תיקון 3 וכן עם הדין לאחר תיקון 3 לחוק החברות. אשר לפסיקה שקדמה לחוק החברות ראו לדוגמא האמור בע"א 4606/90 איטח מובראן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353. כאמור, תיקון 3 נועד מלכתחילה לצמצם את אפשרות הרמת המסך לעומת הפרשנות הרחבה לסעיף 6 לחוק בנוסחו המקורי. ניתן לומר כי צמצום היקפה של הרמת המסך מקום בו קיימת עילה לצמצום זה – קרי הונחה תשתית להרמת מסך ההתאגדות אך לא הונחה תשתית המצדיקה הרמתו בהיקף מלא - מכוח שיקול הדעת השיפוטי לעשות את "הצודק והנכון" משתלב במגמה... "
גם בפסיקת בתי הדין לעבודה ניתן למצוא פתיחות לשימוש במודל גמיש המאפשר הרמת מסך חלקית, ולענין זה נפנה לדברי השופטת בדימוס נטע רות בתע"א (ת"א) 5448-07 קריסטינה יורצ'נקו – אלי קליין תכשיטנים בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (9.11.10), וכך נאמר (פיסקה 22):
"לטעמנו, השילוב בין עמדת הפסיקה בפרשת אדיב בכל הנוגע לחומרתו של המחדל שבאי העברת ניכויים לבין עמדתו המאוחרת של המחוקק אשר ביקש לצמצם את החלת הדוקטרינה של "הרמת המסך", מוביל למסקנה כי אין מקום להחלה גורפת של דוקטרינה זו ביחס למכלול רכיבי התביעה, וזאת כל אימת שהחברה 'חוטאת' באי העברת הניכויים שנוכו משכר העובד לקופה"ג.
זאת, בלא ליתן את הדעת באופן מעמיק יותר למכלול נסיבותיו של המקרה, לרבות משך התקופה שבגינה לא הועברו הניכויים והסיבה לכך, לרכיבי התביעה בגינם מתבקשת "הרמת מסך" ולזיקה שבין רכיבים אלה להתנהלות הפסולה של החברה שנמנעה מהעברת הניכויים שניכתה משכר העובד.
לשון אחרת – סבורים אנו כי לצורך החלתה של דוקטרינת "הרמת המסך" אין דינו של בעל מניות בחברה אשר ניכתה ניכויים משכרם של העובדים ולא העבירה אותם ליעדם עקב טעות חד פעמית או עקב נסיבות שלא היו בשליטתה לדינו של בעל מניות בחברה אשר ניכתה באופן שיטתי וממושך ניכויים משכר העובדים בלא להעבירם לקופה"ג. זאת, באופן שהביא או עשוי היה להביא לפגיעה בזכויותיהם של העובדים בקופה"ג.
כמו כן, סבורים אנו כי לצורך החלת דוקטרינה זו יש מקום לעמוד על הקשר הסיבתי ועל הזיקה שבין רכיב התביעה בגינו מתבקשת "הרמת המסך" לבין ההתנהגות הפסולה של אי העברת הניכויים. זאת, תוך שקילת האפשרות של "הרמת מסך" חלקית רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה הקשורים באופן סיבתי להתנהגות הפגומה של בעלי המניות. זו שהצמיחה את העילה של הסטת מסך ההתאגדות".
באותו ענין נקבע על בסיס דברים אלה כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי בלבד, וזאת אך ורק ביחס לסכומים שניכתה המעסיקה שם משכרה של העובדת בלא להעבירם ליעדם..."
157. לאור האמור, אנו קובעים שיש לבצע הרמת מסך חלקית כנגד הנתבע 3, ביחס לסכומים שניכתה הנתבעת 2 משכרו של התובע בלא להעבירם ליעדם.
כללו של דבר
158. בתוך 30 יום תשלם הנתבעת 1 לתובע את הסכומים הבאים:
א. עבור פיטורים ללא שימוע- סך של 5,000 ₪.
ב. החזר עבור ניכוי שלא כדין של חלק העובד בפנסיה- סך של 1,000 ₪.
ג. עבור פיצוי בגין היעדר הודעה לעובד- סך של 500 ₪.
ד. עבור גמול בגין עבודה בשעות נוספות- סך של 21,958 ₪.
159. בתוך 30 יום תשלם הנתבעת 2 לתובע את הסכומים הבאים:
א. עבור פיצויי פיטורים- סך של 30,838 ₪.
ב. עבור פיטורים ללא שימוע- סך של 20,000 ₪.
ג. עבור גמול בגין עבודה בשעות נוספות- סך של 80,342 ₪.
ד. עבור חלף הפרשות לפנסיה- סך של 19,312 ₪.
160. בתוך 30 יום ישלמו הנתבעות 1-2 לתובע, ביחד או לחוד את הסכום הבא:
א. עבור חלף הפרשות לפנסיה- סך של 2,413 ₪.
161. בתוך 30 יום ישלמו הנתבעים 2-3 לתובע, ביחד או לחוד את הסכום הבא:
א. החזר עבור ניכוי שלא כדין של חלק העובד בפנסיה- סך של 15,500 ₪.
162. בנוסף, בתוך 30 יום תמציא הנתבעת 2 לתובע מכתב שחרור לקופות הגמל וטופס 161 חתום וערוך כדין.
163. משהתקבלה התביעה בחלקה ישלמו הנתבעים 1-2 לתובע ביחד ולחוד הוצאות משפט בשיעור כולל של 7,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' אב תש"פ, (29 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר איתן סלע
נציג עובדים אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד מר אבינועם בן יצחק
נציג מעסיקים