41. הצדדים נחלקו בשאלה - האם פעל מר שמלה להעברת עובדי אליעם לבנקסטקול?
התובעת טענה, כי מר שמלה פנה לגב' גולדברג ולגב' פיון ושידל אותן לעבור לעבוד עמו בחברת בנקסטקול. לדבריה, אין לקבל את טענת הנתבעות 2-3 כי פנו למר גולדברג רק לאחר סיום עבודתן באליעם שכן הוכח כי מר שמלה הציע להן לעבוד מהבית מול אותן לקוחות ואנשי קשר וגם עם אותן חברות מטרה ואנשי קשר עבור שכר גבוה ב-30% מהשכר שקיבלו באליעם.
הנתבעים טענו, כי הנתבעות 2-3 עזבו את אליעם על דעת עצמן ללא כל השפעה כל שהיא מצד שמלה והן אלה שפנו אליו לעבוד בבנקסטקול כאשר מר שמלה ניסה לשכנע את גב' פיטון שלא לעזוב את אליעם אלא שהן לא רצו להמשיך לעבוד באליעם שכן היה זה בלתי אפשרי מבחינתן לעבוד שם ללא מר שמלה. הנתבעים טענו, כי הסיבה שבגינה הופסקה עבודת מר שמלה באליעם הייתה יחסו המשפיל והמבזה של מר כהן כלפיו וכלפי יתר עובדי התובעת, לרבות הנתבעות 2-3. הנתבעים טוענים, כי אין במשכורתן הגבוהה יחסית של הנתבעות 2-3 בבנקסטקול כדי ללמד "על שידולן" על ידי מר שמלה משום שמשכורתן מורכבת גם מהוצאות חריגות שהנתבעות נושאות בהן עקב עבודתן מהבית.
42. אמנם מהראיות שהוצגו בפני, לא ניתן ללמוד באופן חד משמעי כי מר שמלה "שידל" את הנתבעות 2-3 לעבור עימו אך ההתרשמות העולה מהתמונה הכוללת היא כי הנתבעים עשו יד אחת לעזוב את עבודתם אצל התובעת ולפעול במהלך מתוכנן להעברת הלקוחות לחברה החדשה. עובדה היא כי מר שמלה הודיע לגב' גולדברג על עזיבתו ביום 16.5.18 עוד טרם הישיבה עם השותפים וטרם ההודעה לעובדים (עמ' 74 לפרוטוקול) כאשר הוא טרח להתקשר לגב' גולדברג בעת מחלתה על מנת לעדכן אותה וההתרשמות היא כי לא היה מדובר בהפתעה לגב' גולדברג אלא רק עדכון על העיתוי. כפי שיפורט להלן, גב' גולדברג דחתה ביום 24.5.20 עבודה הקשורה לאקטאוס על מנת להעבירה לבנקסטקול עוד טרם סיימה עבודתה באליעם ומר שמלה אשר ידע כי בכוונת גב' גולדברג לעבור לבנקסטקול, ידע להציע שירותיה לאקטאוס עוד בחודש מאי 2018, בטרם הודיעה גב' גולדברג על עזיבתה לאליעם.
43. עוד יש לציין כי הגם שמדובר בחברה חדשה, לא היתה מחלוקת כי לנתבעות 2-3 ניתן שכר הגבוה בשיעור של כ30% משכרן אצל התובעת ונתאפשר להן לעבוד מביתן, כאשר ברור הוא שהבסיס לתשלום זה היא העובדה שכל אחת מהן הגיעה עם "נדוניה" של חברה שלה נתנה שירות אצל התובעת.
ב. האם קיים לתובעת סוד מסחרי?
44. לטענת התובעת, גזלו הנתבעים מהתובעת סודות מסחריים ועשו בהם שימוש אסור. אשר למר שמלה, הפרה זו באה לידי ביטוי בגזל של רשימת הלקוחות, בפרופיל האישי של הלקוחות לרבות תמחור השירות, ואנשי קשר מטעמן, רשימת חברות מטרה ואנשי קשר מטעמן, בשיטת קביעת הפגישות עבור הלקוח ובקביעת שכר של העובדות (להלן: המידע הסודי בידיעת מר שמלה). אשר לנתבעות 2-3, הפרה זו באה לידי ביטוי בשימוש שעשו ברשימת הלקוחות שבטיפולן אליה התווסף מידע על אנשי קשר אצל הלקוח, שיטת העבודה הרצוי עבור הלקוח, ידיעת התרבות הארגונית שלו, עבודה עם רשימות חברות המטרה שלהם (להלן: המידע הסודי בידיעת העובדות).
התובעת טענה כי רשימת הלקוחות הוכרה בפסיקה כסוד מסחרי כאשר הוכח שיש בה ערך מוסף. עוד היא טענה, כי הפרופיל העסקי, היינו, רשימת הלקוחות, המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים להם ואפילו התיקונים להסכם שאושרו עם אקטאוס בחוזה עם אליעם אומצו על ידי בנקסטקול כאשר מר שמלה ניצל את ידיעתו בשיטת קביעת הפגישות ושיטת תגמול העובדים לרעת אליעם ומידע כזה הוא סוד מסחרי כאשר הפניה ללקוחות ספציפיים שצורכיהם המיוחדים ידועים מראש, חסכה לבנקסטקול עלויות ומשאבים הנדרשים לצורך איתור אותן לקוחות ושיווק השירות.
אשר לרשימת חברות המטרה של החברות, גם אם אלה התקבלו מהלקוח עצמו, מדובר במידע סודי שאינו נחלת הרבים ואשר העובד קיבל מכוח תפקידו כאשר רק עובד מנוסה בעבודה מול אותו לקוח ומטרותיו היה יכול היה לעבוד עליה מהיום הראשון. התובעת הוסיפה וטענה כי שיטת קביעת הפגישות, תנאי התקשרות מול לקוחות היו בידיעה בלעדית של מנהלי החברה והשותפים ולא היו ניתנים לגישה מחוץ למשרד, כך גם החוזים ותנאי התשלום היו נגישים רק למנהלים כאשר העובדים נדרשו לחתום על התחייבות וסודיות לגבי כל המידע המתקבל מתוקף תפקידים באליעם.
45. הנתבעים טענו בעניין זה, כי רשימת לקוחות ורשימת חברות המטרה אינן מהוות סוד מסחרי של התובעת שכן רשימת חברות המטרה מתקבלת מהלקוח והוא זה שעמל ומרכיב את הרשימה. אשר לרשימת הלקוחות, אף היא אינה בגדר סוד מסחרי שכן ניתן להגיע לחברות אלה וליצור איתן קשר בקלות. לטענתם, כאשר מדובר ברשימת לקוחות שאינה דורשת מאמץ מיוחד להשיגה, אין מדובר בסוד מסחרי.
אשר לשימוש שעושים הנתבעים בידע ובניסיון שרכשו אצל התובעת (כיצד לפנות ולדבר אל לקוחות, בירור תנאים של חברות מתחרות, שכנוע לקוחות), הרי שכל אלה הפכו לחלק מכישוריהם והנתבעים רשאים לעשות בהם שימוש כרצונם. הנתבעים טענו, כי העבודה בתובעת הייתה בסביבה פתוחה, רשימת הלקוחות לא הוסתרה מעובדי התובעת, כל העובדים יודעים את שמות כל הלקוחות והתובעת לא נקטה באמצעים על שמירה או הגנה על סודיות רשימת הלקוחות.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי התוכנה שנעשה בה שימוש אצל התובעת (מערכת CRM) היא למעשה תוכנה שכל מטרתה לייעל את העבודה מול הלקוחות ולא שימשה לאבטחת מידע והגנה על נתונים כאשר הגישה אליה היא פשוטה ומורכבת של משתמש וסיסמא שהוא שמו של העובד שמתפעל אותה. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובעת לא טרחה להחתים את מר שמלה על הסכם סודיות ואי תחרות, למעט הסכם ההשקעה וגם הנתבעות 2-3 לא הוחתמו על הסכם סודיות רציני אלא על נספח יט' (לתצהיר מר טוויל) הכולל שורות בודדות והמנוסח באופן כוללני וחובבני ואינו מזכיר אפילו ברמז את רשימת הלקוחות של התובעת או את רשימת חברות המטרה.
הנתבעים טוענים כי מכוח נספח יט' לא ניתן לאסור על הנתבעות 2-3 לעבור לעבוד בחברה מתחרה ולעשות שימוש בידע ובכישורים שרכשו בעבודתן בנתבעת, כך גם לא ניתן לאסור עליהן להתנהל עם לקוחות לשעבר של התובעת במסגרת עבודתן בחברה מתחרה. הנתבעים טוענים, כי אין לתובעת אינטרס לגיטימי כל שהוא להצדקת הגבלת עיסוקן של הנתבעות 2-3, הן לא עברו הכשרה או קורס כל שהם טרם עבודתן בתובעת, הן לא קיבלו תמורה מיוחדת עבור התחייבויותהן לפי נספח יט' והן החלו את עבודתן בבנקסטקול לאחר שהתפטרו מהתובעת מה גם שנאלצו לסיים את עבודתן בתובעת. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי גם כתובות תיבת הדואר האלקטרוני שהוענקו לעובדי התובעת לעבודה מול הלקוחות, מתקבלות מהלקוח ושייכות לו ולא לתובעת וכך גם מספר הטלפון של מר שמלה היה בבעלותו עוד קודם לתחילת עבודתו בתובעת ואינו שייך לה כלל.
46. מר שמלה הודה כי מחובתו היתה להחתים את העובדים ובהם גם את הגב' גולדברג על על הסכם סודיות וכי הוא סבור שעשה כן (עמ' 63 ש' 22-24 לפרוטוקול). גב' פיטון הודתה כי חתמה על הסכם סודיות (נספח יט' לתצהיר מר טויל) וגם גב' גולדברג הודתה כי חתמה על מסמך סודיות בנוסח דומה (עמ' 84 ש' 28-29 לפרוטוקול) אם כי טענה שעם סיום עבודתה בתובעת פגה חובת הסודיות שלה כלפי התובעת.
הסכם הסודיות (בתרגומו לעברית) קובע כך:
"התחייבות לסודיות
אני הח"מ: בריז'יט פיטון
מספר ת"ז ...
מתחייבת לסודיות מוחלטת במסגרת תפקידי אצל אליעם.
התחייבות זו מתייחסת ל:
לקוחותיה של אליעם
שיטת העבודה
וכל המידע שנאסף במהלך המשימות השונות עליהן אני מופקדת אצל אליעם.
התחייבות זו תישאר בתוקף במשך שנה לאחר סיום תפקידי אצל אליעם" (נספח יט' לתצהיר מר טויל).
47. הוראות סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות התשנ"ט-1999, (להלן: חוק עוולות מסחריות, מגדירות "סוד מסחרי":
"'סוד מסחרי', סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;"
בפרשת צ'ק פוינט נקבעו הדברים הבאים בנוגע לסוד מסחרי:
'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של סוד מסחרי להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של סוד [...] אלא יש להצביע לדוגמה על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת הסוד המסחרי על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן'" (ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ (1999); להלן: פרשת צ'ק פוינט; הדגשה שלי - י.א.ש.; ראו גם ע"ע 2912-11-10 מנחם מן - ספיר ספרינט בע"מ (14.11.2011)).
48. מעדותו של מר שמלה עולה כי רשימת חברות המטרה מתקבלת מהלקוח ועל כן לטענתו היא מהווה סוד מסחרי של הלקוח. עובדה זו לא נסתרה ואולם מצאתי כי יש בה משום התממות גרידא. מכלל הראיות עולה, כי רשימת הלקוחות של התובעת בצירוף המומחיות הנבנית מהיכרות ספציפית של הלקוח, שיטת העבודה אצלו או מולו ורשימת אנשי הקשר בחברות המטרה מהווים מידע שאינו נחלתו של הכלל ואשר מקורם בעבודה קשה ושוטפת.
49. בפנייתו של מר אריק דדון מחברת וואן-פוינט למר כהן ביום 12.7.18 הוא מציין את חשיבותם של העובדים "בצוותים שלכם המתמחים במומחיות שלנו והרגילים לתרבות הארגונית של החברה שלנו" (נספח ה' לתצהיר מר כהן). גב' פיטון התחמקה בעדותה בעניין זה, אם כי ציינה שאין הבדל בעבודתה עם וואן-פוינט באליעם לבין העבודה שהיא מבצעת מולה במסגרת בנקסטקול (עמ' 92 ש' 4-5 לפרוטוקול). גם מעדותה של גב' גולדברג שטענה כי בעת שניתן צו המניעה והגם שלדבריה מדובר באותה העבודה ממש, הרי משנדרשה להעביר את העבודה מול אקטאוס לעובדת אחרת, היא ביצעה העברה מסודרת ולא הסתפקה בכך שתיק הלקוח יעבור לאותה עובדת ללא הסבר (עמ' 83 ש' 8 לפרוטוקול).
מדברים אלה עולה כי אין מדובר במידע שהוא נחלת הכלל וכי יש חשיבות לידיעה הנובעת מהטיפול בלקוח הספציפי, הכרה של שיטות העבודה שלו, אנשי הקשר וחברות המטרה שהוא מבקש לעבוד מולן. זאת ועוד, מהראיות עולה כי גם אופן התמחור של השירות שנתנה התובעת הוא בבחינת מידע שאינו גלוי לכלל אלא היה בידיעתו האישית של מר שמלה שניהל את המשא ומתן ועמד איתן בקשר (עמ' 62 ש' 8-16 לפרוטוקול), וכי מר שמלה עשה בו שימוש כאשר הוא פנה לאקטאוס והציע "הצעה גמישה יותר". ברור, כי לו לא היה מר שמלה בקיא בשיטות העבודה של התובעת ובתגמול הניתן לה, לא היה יכול להשתמש בכך כבסיס להצעה מטיבה ומפתה יותר.
עוד יצוין כי כעולה מהעובדות שהוצגו בפני, יצירת קשר וגיוס לקוחות נעשה על ידי התובעת תוך השקעת מאמץ רב וכולל גם נסיעות לצרפת לפגישות עם הלקוחות ויצירת קשר אישי מולם (ראו עדות מר טויל עמ' 32 ש' 9-10; עמ' 33 ש'31 – עמ' 34 ש' 3 לפרוטוקול; עדות מר כהן עמ' 38 ש' 20-30 לפרוטוקול).
50. בפרשת הדקה ה-90 קבע בית הדין הארצי כי:
"הפסיקה הכירה בכך שרשימת לקוחות או רשימת ספקים יכולה להוות במקרים המתאימים סוד מסחרי, אולם זאת רק בתנאים מסויימים ולא באופן אוטומטי. רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן" (ע"ע 62/08 לבל דוד - חברת הדקה ה-90 בע"מ (27.12.09)).
שילובם של רשימת הלקוחות של התובעת, המאמץ הנדרש לגיוסם, ההיכרות באשר לשירות שניתן להם והתמחור של שירות זה, עם הידע הספציפי של ההתנהלות אל מול הלקוח הספציפי ואנשי הקשר בחברות המטרה של אותו לקוח, עולים כמכלול כדי סוד מסחרי ולכל הפחות מהווים אינטרס ראוי להגנה (ראו בדומה ע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ – יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ ואח' (7.10.10)), ומר שמלה הודה בכך בלשון רפה (עמ' 63 ש' 14-19 לפרוטוקול).
51. אשר להגנה על מידע זה, דומה כי לא הייתה מחלוקת ששיטת התגמול והתמחור אל מול הלקוח לא הייתה בידיעת כלל העובדים אלא רק בידיעת השותפים או אפילו רק חלקם (עדות מר שמלה עמ' 62 ש' 8-16; עדות גב' גולדברג, עמ' 83 ש' 19-22 לפרוטוקול) אלא שמר שמלה בהיותו השותף המנהל אשר עבד מול אקטאוס ווואן-פוינט היה בקיא במידע זה. אשר למידע הנוגע לחברות המטרה וללקוחות, ציין מר שמלה, כי אצל התובעת עבדו העובדים בחלל פתוח ועל כן ניתן היה לשמוע עם איזה לקוח אחרים עובדים. עם זאת, הודה מר שמלה כי הגם שמידע היה בידיעת העובדים, קיימת חובת סודיות כלפי חוץ (עמ' 62 ש' 25-31; עמ' 77 ש' 9-10 לפרוטוקול) וכאמור בעדותה של הגב' גולדברג, היא העדיפה להעביר את הטיפול באקטאוס לעובדת אחרת בהעברה מסודרת היות ש"אני זו שעבדתי על זה" (עמ' 83 ש' 18). עוד עולה מהעדויות כי על אף טענת הנתבעים, לא היתה גישה חיצונית למערכת הממוחשבת של התובעת וכי נדרשו שם וסיסמא לכל עובד בגישתו למערכת הממוחשבת.
52. משכך, מצאתי התובעת הוכיחה קיומו של סוד מסחרי ולכל הפחות אינטרס הראוי להגנה.
ג. האם גזלו הנתבעים או מי מהם מהתובעת לקוחות בכלל ואת חברת אקטאוס וחברת וואן-פוינט בפרט?
53. לטענת התובעת, פעלו הנתבעים לגניבת לקוחות ובמיוחד את חברות אקטאוס ווואן-פוינט. התובעת טענה, כי מר שמלה בתפקידו כשותף מנהל היה הגורם הניהולי היחיד בחברת אליעם שהיה בקשר עם הלקוחות הללו, הוא שניהל משא ומתן בעניין תמחור השירות והקשר של החברות עם אליעם נעשה באמצעות מר שמלה. עוד מציינת התובעת, כי העובדת העיקרית שעבדה על התיק של חברת אקטאוס הייתה גב' גולדברג ואילו הגב' פיטון הייתה העובדת העיקרית (אם כי לא היחידה) שעבדה מול חברת וואן-פוינט. התובעת טוענת, כי עזיבת העובדות ונטילת שתי חברות אלה היו במסגרת מהלך מחושב ומתוכנן על ידי הנתבעים.