כידוע, בעבר, שלטה במשפט הישראלי הגישה לפיה אין בכוחו של פסק דין או צו שיפוטי אחר להזיק, כך שבעל דין הפועל על-פיו נחשב כמי שפועל לפי סמכות שבדין והינו חסין מתביעה [...] עם זאת, ברבות השנים נקבע בפסקי דין שונים כי החסינות הנזכרת לא תחול על מי שפתח בהליכים משפטיים ברשלנות [...] הפסיקה פירשה את חובת הזהירות המוטלת על בעל דין בהקשר זה כחובה לפעול בסבירות, בהגינות ובתום-לב, ובעיקר תוך פריסת התמונה העובדתית המלאה הדרושה להכרעה במחלוקת בפני בית המשפט [...] עוד נקבע כי מידת תום-הלב הדיוני הנדרשת מצד להליך תלויה באופיו של ההליך הנוגע בדבר ובטיב הנושא הנדון בו.
[...] יש להיזהר בהטלת חובות יתר על בעל דין בהקשר של פתיחה בהליכים, שכן הדבר עלול לפגוע בזכות היסוד לגישה לערכאות [...] מה גם, שבענייננו מדובר בבעל דין המייצג את האינטרס הציבורי של כלל המשקיעים אשר אינם בעלי הידע המקצועי והמומחיות הנתונים לבורסה. מנגד, ערה אני לקושי הגלום בהליך בו מתבקש בית המשפט ליתן סעד זמני שעה שהתמונה העובדתית העומדת בפניו אינה בהירה לחלוטין וכאשר סעד זה עשוי לפגוע בזכויות של בעל הדין שכנגד [...] על כן, סבורה אני, כאמור, כי על הבורסה לשקול את כלל השיקולים – ובכללם הנזק שייגרם לחברה כתוצאה מעיכוב הביצוע – טרם הגשת הבקשה ועל בסיס המידע שבידה. זאת, מתוך הנחה שהצד שכנגד יפרוס אף הוא את טענותיו במלואן ויוכל להעמיד את בית המשפט על תמונת הנזקים שיגרמו לו באופן מפורט, שכן מידע זה נמצא באופן טבעי בידיו.
לטעמי, הבורסה עמדה בחובה המוטלת עליה בהקשר זה..."
ראו שם, פסקאות 32-29 (ציטוטים הושמטו – א.ש.). כמו כן ראו דברי השופט צ' זילברטל אשר נאמרו ברע"א 3909/12 ישעיהו נ' שטרייכר [פורסם בנבו] (3.6.2012), פסקאות 6-4.
סיכום:
הבדלים בין אחריות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט לבין אחריות בגין התרשלות כלפי יריב בהתדיינות
46. כאן המקום לסכם את ההבדלים שבין אחריות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט לבין אחריות בגין התרשלות כלפי יריב בהתדיינות אזרחית.
47. דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, כשמה כן היא, נועדה למנוע שימוש לרעה בהליכים וכן בזכויות ובכוחות שכללי הפרוצדורה מקנים לבעלי דין – זאת, על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי, למזער את העלות החברתית הכוללת של התדיינות, וכן כדי להגן על בעלי דין מפני התנהלות פסולה ומזיקה של יריביהם. כדי להגשים יעדים אלה, מסמיכה הדוקטרינה את בתי המשפט להטיל סנקציות שונות על בעלי דין שעושים שימוש לרעה בהליכים. מטרתן של סנקציות אלה היא ליצור הרתעה מפני שימוש לרעה בהליכים ולהגן על כל אותם בעלי דין אשר נפגעים מהשימוש לרעה. הדוקטרינה מטילה סנקציות אלה רק על מי שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט בכוונת מכוון – זאת, כדי למנוע הרתעת יתר של תובעים ושל נתבעים ועל מנת שלא לחסום את גישתם של אנשים לבתי המשפט. דוקטרינת השימוש לרעה נטועה אפוא הן במשפט הציבורי – בהיותה מכשיר אשר בא להבטיח את פועלה התקין של המערכת המשפטית – והן במשפט הפרטי, בהיותה מכשיר שנועד לכונן צדק מתקן בין הפוגע לנפגע. מדובר בדוקטרינה משפטית כללית שחלה על כל מעשה אשר מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ואשר נעשה במתכוון, להבדיל מרשלנות או שגגה גרידא.
48. לאחריות בגין התרשלות כלפי בעל דין יריב, מאידך, יש מתווה צר מאד. אחריות זו מוטלת על בעל דין אשר פוגע באינטרס של יריבו על ידי הפרתה של חובת זהירות שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים. יחסים כאמור נוצרים מכוח הוראת דין או, לחלופין, בהתבסס על הבטחה או על מצג שבעל הדין הפוגע נתן לנפגע כדי ליצור אצלו הסתמכות. מדובר אפוא באחריות נזיקית אשר נטועה, רובה ככולה, במשפט הפרטי ומטרתה היא השגת הצדק המתקן בין הנפגע לפוגע. כפי שנאמר לא אחת בפסיקתנו, בהטלת אחריות כאמור יש להקפיד על כלליה כדי לא ליצור אפקט מצנן אצל מתדיינים המבקשים למצות את זכויותיהם בתום לב ובדרך ארץ (כמובהר, בין היתר, על ידי השופטת חיות בעניין פסל, בעמוד 45 לפסק דינה).
49. ודוק: היעדר אחריות לנזק שבעל דין גורם ליריבו על ידי התרשלותו, אין פירושו שאותו בעל דין, שאינו חב ליריבו חובת זהירות, יכול לעשות בהליך ככל העולה על רוחו – עליו לפעול למיצוי זכויותיו שבדין תוך הימנעות מעשיית שימוש לרעה בהליך המשפטי. במילים אחרות ופשוטות יותר: העובדה שלבעל דין מותר להיות רשלן כלפי יריבו כאשר הוא איננו חב לאותו יריב חובת זהירות מיוחדת, איננה משחררת אותו מן החובה להימנע מפגיעה מכוונת בתקינותו של ההליך המשפטי; והדברים ברורים.
50. לנוכח האמור לעיל, ניתן לקבוע בקלות שגב' כהן לא חבה לאורן שום חובת זהירות (במובן של חובה שלא להתרשל כלפיו) במסגרת ההתדיינויות המשפטיות שאורן וקבוצת כהן ניהלו ביניהם בערכאות השונות. פשיטא הוא, שבין אורן לבין גב' כהן לא התקיימו שום יחסים מיוחדים מכוח דין או מצג. מטעם זה, לא ניתן היה לבסס את אחריותה של גב' כהן כלפי אורן על עוולת הרשלנות של דיני הנזיקין, כפי שנעשה בפסק הדין קמא.
ברם, גב' כהן פעלה, כאמור, בכוונת מכוון כדי לסכל את מימוש זכויותיו של אורן לפי הסכם הבוררות שקיבל תוקף של פסק דין. כחלק מקבוצת כהן, היא ניהלה נגד אורן מלחמת התשה משפטית רוויית מהלכים פסולים אשר היוו שימוש לרעה בהליכי משפט. מטעמים אלה, כפי שכבר צויין על ידי, מן הדין להטיל על גב' כהן את החובה לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו במסגרתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט.
הרמת מסך שלא היתה
51. גב' כהן מלינה על כך שבית משפט קמא הרים את מסך ההתאגדות, אשר הפריד בינה לבין החברות שבשליטתה, כדי להטיל עליה אחריות כספית לנזקיו ולהפסדיו של אורן.
52. דא עקא, לתלונה זו אין כל בסיס מאחר שבית משפט קמא הטיל על גב' כהן אחריות אישית בגין מעשיה שלה וציין זאת במפורש בפסק דינו (ראו פסקאות 35-33 לפסק הדין קמא). בעניין זה, בית משפט קמא צדק לחלוטין: אדם שפועל בשמו של תאגיד כאחד האורגנים שלו איננו מפסיק לשאת באחריות בגין מעשיו הוא, כאחד האדם (ראו ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 259 (1981); ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 727-723 (1981); עניין פסל 43-42; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 77-74 (2004); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] (1.8.2010), פסקה 49).
53. הנני מציע אפוא לדחות את טענותיה של גב' כהן בעניינה של הרמת המסך, שלא היתה.
שיעור הפיצויים
54. גב' כהן מעלה שתי טרוניות בעניין שיעור הפיצויים אשר נפסקו לחובתה בפסק הדין קמא. הראשונה מבין טרוניות אלה מייחסת לבית משפט קמא כֶשֶל לוגי, ואילו הטרוניה השנייה מייחסת לו טעות סופר.
בטרוניות אלה אדון כעת לפי סדרן.
55. לטענת גב' כהן, היקף האחריות שלה לנזקיו ולהפסדיו של אורן אינו יכול לחרוג מגבולות האחריות שניתן היה להטיל על החברות שמאחוריהן היא עמדה ופעלה; ואחריותן של חברות אלו היתה מוגבלת מעיקרה לשווי החנות – בטוחה שאורן הצליח לממש, בסופו של יום. לשיטתה של גב' כהן, בית משפט קמא עשה קפיצה לוגית בלתי מבוססת בהטילו עליה אחריות כוללת למלוא ההפסד או הנזק שנגרם לאורן. בא-כוחה של גב' כהן אף הרחיק לכת והדגים את הכשל הלוגי המיוחס לבית משפט קמא על ידי דוגמאות מתמטיות אשר הופיעו בסיכומיו.
56. בטרוניה זו אין ממש. גב' כהן מייחסת לבית משפט קמא כשל לוגי, בשעה שטענתה שלה לוקה בהנחת המבוקש ועל ידי כך מפרה את כללי ההיגיון הבסיסיים. כפי שכבר ציינתי, בית משפט קמא לא הטיל על גב' כהן אחריות של אורגן תאגידי, אשר מושתתת על דוקטרינת הרמת המסך. הוא השית על גב' כהן אחריות אישית שאיננה מוגבלת למידת אחריותן של החברות אשר הופעלו על ידיה כפי שהופעלו. היקפה של אחריות אישית זאת נקבע, כמקובל, לפי היקף הנזק וההפסד שגב' כהן גרמה לאורן בהתנהגותה שלה, שכאמור היתה בגדר שימוש לרעה בהליכים. קביעה זו התבססה על כללי הקשר הסיבתי הרגילים, אשר הופעלו על ידי בית משפט קמא כדבעי. על יסוד כללים אלה נקבע, כעניין שבעובדה, שגב' כהן גרמה למלוא הנזקים וההפסדים של אורן. לגרימה זו של הנזקים וההפסדים היו לה, לגב' כהן, שותפים, אולם קיומם איננו מפחית מאחריותה האישית. גב' כהן ושותפיה מקבוצת כהן אחראיים למלוא נזקיו והפסדיו של אורן ביחד ולחוד. כפועל יוצא מכך, אורן זכאי לכך שגב' כהן תפצה אותו על מלוא נזקיו והפסדיו. בגדרי האחריות הסולידרית, אשר חלה על כל בני הקבוצה ביחד ולחוד, הנושה זכאי לבחור את החייב או את החייבים שבדעתו לתבוע כדי להיפרע ולבוא על תיקונו (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 103 (1990); וכן ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר [פורסם בנבו] (7.9.2010), פסקה 36) – כפי שנעשה במקרה דנן.
57. באשר לטענתה של גב' כהן בדבר טעות סופר – בניגוד לאמור בסיכומיה ולמה שנאמר לנו מטעמה במהלכו של טיעון משלים בעל-פה, בית משפט קמא לא החליף בחישוביו שקלים ישראליים בדולרים של ארצות הברית, או להיפך. כך עולה בבירור מהאמור בפסיקתא שנחתמה כאמור לעיל וכן מהפסיקתא הקודמת. זאת ועוד: אם גב' כהן אכן מאמינה בטענתה בדבר טעות סופר, היה עליה להגיש לבית משפט קמא בקשה מתאימה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. דבר זה לא נעשה, ואי-עשייתו אף היא אומרת דרשני.
58. סבורני אפוא, כי טענותיה של גב' כהן אשר מייחסות לבית משפט קמא טעות בקביעת שיעור הפיצויים, שאותם היא חוייבה לשלם לאורן, אינן מבוססות ודינן להידחות.
סוף דבר
59. מהטעמים דלעיל, הנני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ד' מינץ:
מצטרף אני למסקנה אליה הגיע חברי השופט א' שטיין כי יש לדחות את שני הערעורים. ברם, אינני שותף לחלק מקביעותיו.
שעבוד דמי השכירות
1. סעיף 5 לאגרת החוב משנת 1992 קובע כי השעבוד חל גם על דמי השכירות בגין הנכסים המשועבדים. כך נאמר בו מפורשות: "השעבוד הנוצר על פי האג"ח יחול גם על כל טובת הנאה, דמי שכירות וכל זכות ללא יוצא מן הכלל שתהיה למשעבדות בגין הרכוש המשועבד או בקשר אליו...". אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי וכפי שציין חברי השופט שטיין, הסכם הבוררות מיום 3.12.1996 קבע באופן מפורש וברור כי כל הזכויות והתביעות כלפי קבוצת כהן שעמדו לפני חתימת הסכם הבוררות, בטלים, כאשר "אורן מצהירים כי אין להם ולא יהיו... כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות מכל סוג שהוא בכל עניין שהוא נגד כהן שעילתו עד ליום חתימת הסכם זה" (סעיף 1 להסכם הבוררות). בכך די כדי לסתום את הגולל על פני טענת אורן כי הוא זכאי להיפרע מדמי השכירות אשר שולמו בעד השכרת החנות, מכוח השעבוד שנוצר באיגרת החוב משנת 1992 ולא רק לתקופת הכינוס.
2. אולם, בהקשר זה, אינני יכול שלא להרחיב קמעא בקשר להערת חברי, שנאמרה אך "למעלה מן הנדרש", בפסקה 24 לחוות דעתו, בעניין הזכות להיפרע מפירותיו של נכס משועבד. מדובר בסוגיה סבוכה שאיננה נדרשת להכרעה מבוררת במקרה זה, והיא מתעוררת כאמור אך בשולי הדברים. ברם, נוכח קביעתו החד-משמעית של חברי שבעל נכס משועבד זכאי לקבל את דמי השכירות המשולמים בעד השכרת הנכס המגיעים לבעליו, זולת אם הצדדים קבעו ביניהם הסדר אחר, אייחד לה מספר מילים. כפי שנראה, קביעה זו אינה כה פשוטה.
3. על העקרונות הכלליים העומדים בבסיס דיני השעבודים, כמו גם על יסוד ההסכמה עליו הם מושתתים, עמדתי זה מכבר בעניין רע"א 2512/17 פינצב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (10.4.2018) (להלן: עניין פינצב). כפי שציינתי שם, דיני השעבודים עוסקים בהסכמים שבין הנושה לבין החייב, לפיהם נכס מסוים של החייב יעמוד לרשות הנושה באופן בלעדי על מנת לפרוע ממנו את החוב כלפיו אם החייב לא יעמוד בהסכם ההלוואה עמו. זאת תוך ייחוד הנכס לטובת הנושה, קודם שהנכס יעמוד למימוש לפני נושיו האחרים של החייב (שלום לרנר שעבוד נכסי החברה 340 (תשנ"ז) (להלן: לרנר)). הענקה זו של זכות הקניין על ידי אדם לזולתו, אשר באה לידי ביטוי ביצירת שעבוד, מבוססת על דוקטרינת "חופש החוזים" (לרנר, בעמ' 12-16). כשם שאדם יכול להקנות את מלוא זכויותיו לאדם אחר באמצעות מכר או מתנה, ודאי שהוא יכול להקנות לזולתו זכות קניינית מתונה יותר, על דרך שעבוד הנכס לטובתו, בו נשארות בידי המשעבד חלקן של הזכויות הקנייניות (ראו: Thomas H. Jackson and Anthony T. Kronman, "Secured Financing and Priorities among Creditors", 88 Yale L.J. 1143 (1978-1979)). על כן, הסכמה שבין הנושה/המלווה לבין החייב/הלווה היא דרך המלך ליצירת שעבוד.
4. הדין הכללי המרכזי המסדיר את דיני השעבודים הוא חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון), כאשר סעיף 2(ב) שבו מחיל את הוראותיו על כל "עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של עסקה אשר יהא". חוק המשכון נותן משקל משמעותי לרישום השעבוד, שכן על פי סעיף 4 לחוק, שעבוד לא רשום אינו תקף כלפי יתר הנושים אלא רק בין הצדדים לבין עצמם.
5. על פי סעיף 1 לחוק המשכון, מישכון הוא "שעבוד נכס כערובה לחיוב" והוא מזכה את הנושה בזכות להיפרע מהמשכון אם לא סולק החיוב. עדיפות זו נוצרת בשל הזכות הקניינית המוענקת לנושה בנכס על פי דין. וכדברי בית המשפט: